על-פי המסורת הטובה שלנו, כמדי שנה בתום שנת המשפט ובתחילתה, אנו מתכנסים תחת קורת הגג של לשכת עורכי הדין בירושלים. בכל הזדמנות כזו אני שבה ומזכירה כי כינוסים אלה רק ממחישים לנו את חלוף הזמן. סיימנו שנת עבודה עמוסה, עתירת אירועים שחייבה התמודדויות רבות של מערכת השיפוט ושל עורכי הדין. בירושלים אף חווינו אירועים קשים במיוחד. מותו הטרגי של חברנו השופט מוריס בן-עטר ז”ל, והיערכות מחודשת בתנאי עבודה שאינם פשוטים; ושוב חלפה שנה ביעף בטרם עלה בידינו להספיק להגשים ולממש ולוּ מחצית מתכניותנו.

          המפגש השנתי הזה בבית לשכת עורכי הדין בירושלים הוא הזדמנות לציין את חשיבות שיתוף הפעולה בין כל אנשי המשפט: שופטים, עורכי דין ויועצים משפטיים בשירות הציבורי, כדי לעשות כל שניתן לייעול ולשיפור עבודת בתי המשפט, לקידום עניינם של הצדדים הפונים לבתי המשפט, ולהקלה על ציבור עורכי הדין שהוא שותף נאמן ומרכזי לעבודת מערכת השיפוט.

          החודשים האחרונים עמדו בסימן הבחירות בלשכת עורכי הדין וחילופי המשמרות בלשכה. בראש ובראשונה אני רואה לברך את ראש הלשכה החדש, עו”ד דורון ברזילי, שמביא עמו את דברו של המחוז המייצג את הציבור הגדול ביותר של עורכי הדין, ומעתה יוביל את הלשכה כולה – הישגיו יהיו הישגי הלשכה כולה. אני רוצה להאמין כי עם מעברו של דורון מהאופוזיציה להנהגה הוא יראה את הדברים העומדים לפנינו בראייה מנהיגותית ולא אופוזיציונית. התכלית של פעולת הלשכה ומהות קיומה אינו בהתקפה על בתי המשפט, לא בניגוח המערכת ולא במציאת דרכים לעקיפתה. תמיד האמנתי, ואני עדיין מאמינה, שההליך שאנו קוראים לו “עשיית משפט” אינו נחלת השופטים בלבד. בתי המשפט והשופטים מצויים במרכז המערכת וממונים על ניהול המשפט והובלתו במקצועיות, ביעילות ותוך הקשבה לצדדים שבפניהם וכשהם נותנים מענה שיפוטי לשאלות הבאות בפניהם מאליו מובן כי לא ניתן לעשות כן ללא שיתוף פעולה עם עורכי הדין, להיות נכון לשמיעה, לגרום לרוח טובה בבית המשפט בין השופטים לעורכי הדין ובין עורכי הדין בינם לבין עצמם , מבלי לזנוח את טובת הלקוח שהם מיצגים.

          אני בטוחה שגם דורון, מיד עם ראשית דרכו, יבין שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, וכי הוא ישים במרכז העשייה של הלשכה את שיתוף הפעולה למען קיום מערכת המשפט ולמען האינטרסים של ציבור עורכי הדין ושל ציבור לקוחותיהם. נוסף על אלה, אני בטוחה שדורון ישים במרכז גם את קידום העניין המשותף לנו בשיפור עבודת בתי המשפט ובסיוע ליעדים של התייעלות המערכת, והכל בדרכי נעם והבנה ובעיקר לא על חשבון הצורך לקיים הליך ראוי.

          אין צורך לשוב ולהזכיר שכולנו צריכים להביא לקיום שיגרת חיים של חברה נורמטיבית המתמודדת עם תופעות של אלימות קשה, עם פשיעה ועם טרור. המאבק באלימות ובפשיעה הוא יעד מרכזי בחיינו המקצועיים, אך זה רק חלק מהמטלות המוטלות על כתפי מערכת המשפט. מספרם הרב של התיקים המגיעים לבתי המשפט הוא, כמובן, בעיקר בתביעות האזרחיות, כמות ההתדיינויות המשפטיות עצומה וזאת בהתחשב במספר הרב של עורכי דין,שהגיע כבר עתה לעשרות אלפים, במציאות בה הסכסוכים בין הצדדים אינם מגיעים על נקלה לפתרונות מוסכמים, בהתחשב בכך שאנחנו חיים במדינה המרבה להתדיין ובאווירה שכולם חייבים להוכיח את צדקתם עד לסוף הדרך המשפטית. הציבור בישראל ועורכי הדין כחלק ממנו, אינם מרבים לקבל פתרונות חלופיים לפתרון סכסוכים כמקובל במדינות רבות – בהם הגישור, הפישור והבוררויות. כל המסלולים הנותנים מענה לצורך להגיע לפתרון בדרכים פחות פורמליות ובלא עמידה על כך שיקֹב הדין את ההר לא הוטמעו אצלנו במידה שבה הצליחו במדינות אחרות.למרות הטענות שאמון הציבור בבתי המשפט יורד, הציבור שלנו גם כשהוא מעלה טענות מעדיף את הנגישות הישירה לבתי המשפט על פני פתרונות אלטרנטיבים. ולכן אצלנו קשה להנהיג דרכים חלופיות, אף כי התקדמנו בכך. נוכח המספר הקטן יחסית של השופטים בישראל, נוכח העדר יחס הולם בין מספר השופטים לבין מספרם של המתדיינים בבתי המשפט, ולצערי בשים לב לאילוצים התקציביים שאינם מבטיחים לנו תוספות משמעותיות בתחום זה, עלינו לעשות הכל כדי שבכוחות משותפים ותוך שיתוף פעולה נקדם את האינטרס המשותף לבתי המשפט ולעורכי הדין.

          כאשר ראש הלשכה התמודד על תפקידו הוא הביא כנדוניה לעורכי הדין את החזרת רעיון המשוב. אני לא רואה להיכנס לפרטים ביחס ליתרונותיו ובעיקר חסרונותיו של המשוב. די אם אומר שרעיון המשוב הוא לדעתי, זר בטבעו ובאופיו למערכת המשפט וליחסים הראויים בתוכה. אין להכניס את תרבות הרייטינג לבתי המשפט. שופט אינו נבחן על-פי הכלים הפופולריים של “כוכב נולד” ואין לצפות ממנו לפעול באופן פופוליסטי, להיפך צריך לשמור על ניתוקו מהזירה עליו לשמור על יחס הולם לעורכי הדין, לצדדים ולעדים שלא על מנת לקבל פרס מעורכי הדין שיש להם השפעה על חבריהם או על התקשורת. נזכור, כי המשוב נועד בראש ובראשונה ליצור יחסי תלות של השופט בעורך הדין נוכח הנטייה הטבעית של שופט, כמו של כל אדם, לקבל משוב חיובי ולזכות באהדה במשוב. מצב דברים זה פוגע באי התלות השיפוטית, והעכיר למשך מספר שנים את היחסים בין השופטים לעורכי הדין, כאשר השופטים מיאנו לקבל עליהם כללים שיערערו את האיזון הראוי בין כל הנוטלים חלק בהליך השיפוטי.

          חבל להתחיל עידן חדש כאשר הסיסמה המובילה נועדה ליצור מתח בין עורכי דין ושופטים. באופן אמיתי איננו מצויים בזירת התגוששות בין שני מחנות יריבים. יש לנו יעדים משותפים שאותם חובה לקדם באופן ענייני. חבל לעסוק עכשיו בנושאים שיהיה בהם כדי לחבל במאמצים לשיפור עבודת בתי המשפט, ולמנוע הידברות שהיא יותר קונסטרוקטיבית ובונה מאשר חלוקת ציונים של עורכי דין לשופטים, ואפשר גם של שופטים לעורכי הדין. נזכור גם שהשיח סביב הצורך לשפר את עבודת המערכת ולהתייחס גם להתנהגות השופטים הביא להקמת מוסד נציב תלונות הציבור על שופטים הפועל באופן שוטף, בוחן תלונות ואינו מעלים עין מתלונה קלת ערך כחמורה.

          השופטים היום חשופים יותר מתמיד לביקורת ציבורית, לעיתונות, להתבטאויות פומביות של עורכי הדין של הצדדים, לקמפיינים של יחצ”נים המיצגים את הצדדים בפן התקשורתי גם מתוך רצון להשפיע על ההליך. יש לזכור כי עבודת השופטים מתנהלת בשקיפות מירבית, יותר מאשר כל עובד ציבור אחר ובפומבי. בסופו של יום המטרה אינה צריכה להיות להטיל אימה על שופט, צריך לאפשר לשופט לפעול באוביקטיביות הנדרשת ומתחייבת מתפקידו השיפוטי . המטרה צריכה להיות הובלה משותפת להליך שבו נשמרת תרבות הדיון, השיח הראוי בבתי המשפט, ההתנהלות הרצופה של תיקים, והכל, לא על חשבון האיכות והתוצאה המקצועית הראויה.

          בלשכה הירושלמית, שהיא האכסניה המארחת אותנו הערב, התברכנו באווירה טובה ובשיתוף פעולה פורה בין הלשכה לבתי המשפט. יש לזכור כי ירושלים מתברכת בשלוש ערכאות שיפוטיות במערכת הכללית ושתי ערכאות של בתי הדין לעבודה. כבכל ארגון, גם בינינו יש לעיתים חילוקי דעות ואף ביקורת. אנחנו קשובים לביקורת, לויכוח ענייני ורציני, אך לא להתנגחות וביזוי המערכת.

          לסיום אני מוצאת לנכון לשוב ולהתריע על תופעות חברתיות שפשטו בקרבנו ויש להישמר מפניהן. בדברים שנשאתי לפני זמן לא רב עמדתי על כך שהשיח הציבורי והשיח הפרלמנטרי הקולני ששותפים לו גם עורכי הדין ביחס למערכת המשפט, אינו מתרכז בעיקר – לא ברפורמה שמערכת בתי המשפט זקוקה לה ולא בעניינים המהותיים והפרוצדורליים הטעונים שיפור. שיח זה מחמיץ את ההזדמנות לתקן את הטעון תיקון, ויש עניינים שיש לתקנם, אבל לא ממקום של התקפת נגד על השיטה, אלא מתוך חשיבה קונסטרוקטיבית.

          אנו עדים שוב ושוב לכך שהדיון הפך להיות דיון ציני הנטוע במגמות המסתמנות לצמצום סמכויות הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון, ולהנהגת פוליטיזציה של הליך בחירת השופטים. ללא הרף משמיעים לנו טענות על השפעה יתרה של שופטי בית המשפט העליון בוועדה לבחירת שופטים. אלה טענות חסרות שחר. לשופטים אין רוב בוועדה; זו ועדה של איזון בין פוליטיקאים ואנשי משפט והרוב בה נתון גם היום בידי אנשים פוליטיים. זו ועדה ששכללה מאד בשנים האחרונות את דרכי הבחירה ובחינת המועמדים. אין שיטה מושלמת ונטולת פגמים. בסופו של הליך יש רכיב של ניבוי עתידי להתאמה לתפקיד השיפוטי אבל השיטה הקיימת היא  בודאי שיטה שמוכיחה עצמה. מדי יום צצות הצעות שכביכול נועדו לשפר את השיטה, אך למעשה הן מועלות בחוסר רצינות, בלי ניסיון אמיתי לבחון את הבעיות המבניות של המערכת ואת השאלות החוקתיות המתחייבות מהן לקידום המבטיח את עצמאותם ואי תלותם המלאה של השופטים.

כך בין היתר, נגרר השיח הציבורי לביטויים חדשים שאינני בטוחה שכל המשתמשים בהם ערים לכל המשמעויות שלהם – כולם מדברים על שיטת “הסניוריטי” בבחירת נשיא ביהמ”ש  העליון , אך נוכח מסע של חוגים המעוניינים לנגח את המערכת יש ערפול רב של המשמעויות של עקרון זה ושל ההשלכות שיהיו לביטולו. לכן אני מבקשת לומר מספר מילים בנושא זה.

          בבית המשפט העליון בישראל בכל שנות פעולתו נבחר לנשיא בית המשפט השופט הבכיר מבין שופטי ביהמ”ש. החוק לא חייב זאת, החוק רק מחייב שנשיא בית המשפט העליון יתמנה מקרב שופטי בית המשפט העליון. מסורת קונסטיטוציונית התפתחה בבית המשפט העליון כי הנשיא נבחר לפי הותק, זה עקרון הסניוריטי – הבכירות, ואם הותק שווה – הקשיש שבהם.

כך נבחרו כל נשיאי בית המשפט העליון, הנשיא אגרנט, הנישא זוסמן, הנשיא לנדוי, הנשיא יצחק כהן וגם הנשיאים שמגר וברק. למסורת חוקתית יש גם מעמד במשפט הישראלי ובתפיסה המשפטית הנוהגת בשלבים מסוימים היא הופכת למוסכמה חוקתית ויש להתחשב בה. אגב, עקרון הותק מנחה את ביהמ”ש בכל עניין בו נדרשת בכירות. אב בית הדין הוא הותיק, ובשניים שנתמנו יחדיו הקשיש הוא הבכיר מביניהם. לשמירה על הסניוריטי יתרון עצום. ביהמ”ש העליון זו הערכאה השיפוטית העליונה – כל שופט שהגיע לערכאה זו, משוחרר מכל מחשבה ומגמה של קידום. העדר התחרות לקידום מבטיח את עצמאותם ואי תלותם המלאה של השופטים.

          בבית המשפט העליון יש חשיבות עצומה לכך ששופט לא יצטרך לשאת חן בפני גורמים ממנים או בפני פוליטיקאים ממחנה זה או אחר. זוהי הערובה לכך ששופט יהיה משוחרר לדון אך ורק על-פי מיטב מצפונו וכישוריו המקצועיים. אי תלות זו מאפיינת כל מוסד שיפוטי ובודאי את הערכאה השיפוטית העליונה. ומכאן החשיבות הרבה שיוחסה כל השנים לאופן בחירת נשיא בית המשפט העליון על פי עקרון הסניוריטי. העדר תחרות מביא לשקט פנימי ומאפשר לכל שופט בבית המשפט העליון , להכריע אך ורק לפי מיטב הבנתו המקצועית ומצפונו. אנחנו כבר נוכחנו וראינו שבמוסדות אחרים בהם התקיימו מינויים לראשות המערכת – מינויים שהייתה בהם תחרות – התוצאה הייתה זילות ופיחות שפגעו במוסדות אלה ובבית המשפט זו עלולה להיות פגיעה אנושה. רק מתנגדי המוסד והשיטה יכולים לרצות להביא לתוצאה כזו.

          זאת ועוד, מי שמייחס חשיבות לפריצת עקרון הסניוריטי אינו מכיר את תפקיד הנשיא. לעתים אנשים סבורים שלנשיא הכח לחייב את חבריו השופטים באופן כתיבת פסקי הדין או בהשגת תוצאותיהם. הנשיא הוא ראשון בין שווים אף כי את אופן מילוי תפקידו, שימת הדגש על הצד הניהולי או על צדדים אחרים בתפקידו השיפוטי הוא יכול, כמובן, לקבוע על-פי דרכו. יש לו מתחם מסוים של הובלת המערכת השיפוטית, אך המתחם הזה הוא מעצם טבעו מצומצם.

          בתולדות בית המשפט היו נשיאים שתפיסת התפקיד שלהם היתה שונה זה מזה בתכלית. אין חולק שהנשיא נתפס על-פי שיטתנו כראש המערכת ואיני רוצה כמובן להפחית ממעמדו. שבירת עקרון הסניוריטי עלולה לגרום לנזקים בתוך המרקם של היחסים ודרכי העבודה של שופטי בית המשפט העליון ובמיוחד עלולה לגרום לפזילה של שופטים לשאת חן בעיני פוליטיקאים. אין בכך כוונה לפגוע באף פוליטיקאי או חבר כנסת אך הניתוק בין הרשויות הפוליטיות למערכת השיפוט נגזרת מהתפיסה הדמוקרטית ומהפרדת הרשויות בלי שחלילה אטיל דופי באף שופט, הרי זה חלק מטבע האדם, ועלול במודע או שלא במודע להשפיע על “המתמודד” לתפקיד.

          המבקשים לשבור את עקרון הסניוריטי מפיצים ממש בדרך של תעמולה מטעה, כאילו  אני עצמי נתתי יד לשבירתו של העקרון עם מינויה של נשיאת בית הדין הארצי לעבודה. טענה חסרת שחר זו הועלתה מראש עוד בשעת אותו מנוי ולא במקרה. הגיע הזמן להבהיר בלא לטשטש עובדות משך שנים לא נבחרו נשיאי בתי המשפט המחוזיים ובתי הדין לעבודה על-פי עקרון הסניוריטי והיושבים באולם זה המכירים אישית את הנתונים יודעים זאת, גם אם לא אפרט את שמותיהם של כל הנשיאים. הנשיא אדלר בבית הדין הארצי לעבודה בא מבית הדין האזורי בתל-אביב. הנשיא גולדברג נתמנה לתפקידו מחוץ למערכת. הירושלמים יודעים שהנשיא המיתולוגי של בית המשפט המחוזי, ורדי זיילר, לא היה הסניור וגם לא הנשיא גורן בתל-אביב ועוד.

על כך אמר מי שאמר ושוב בנימה של הטעיה כי זו הפליה, שבית המשפט העליון רואה עצמו שונה מאחרים ונוהג איפה ואיפה. אלה דברי הבל.לא בכדי הנשיאים של בתי המשפט אינם נבחרים ע”י הועדה לבחירת שופטים מלבד נשיא ביה”ד הארצי לעבודה. תפקיד נשיא בית המשפט העליון שונה בתכלית מיתר הנשיאים. לפני שנבחרו לאחרונה נשיאי השלום והמחוזי – שמונה נשיאים – גם קיימנו ועדת איתור דמויית מכרז לפי סוג התפקיד. כל זה אינו רלוונטי כלל לבית המשפט העליון. לפיכך, אני חוזרת על פנייתי לכל הבוחשים בקדרה: הנהיגו חידושים בעניינים שבהם הם נדרשים, התמקדו בעיקר ולא בטפל, ונהגו בזהירות רבה לפני שאתם פוגעים בשיטה הקיימת שהפכה למסורת החוקתית של ישראל.

אנו יוצאים בימים אלה לפגרה, נאחל לכולם, שופטים ועורכי דין פגרה נעימה, חזרה לשנת העבודה בכוחות מחודשים וברוח חיובית משותפת לקידום מטרותינו המשותפות למען כלל הציבור בישראל.