הבחירות בלשכת עורכי-הדין, היום שאחרי: איפה יהיה “כבוד המקצוע”, ולמי תהיה הלשכה לקראת הבחירות הבאות?
|
הקלגס אפרים נוה הבטיח לנהל קמפיין להשבת הכבוד למקצוע, וגם להחזיר את הלשכה לעורכי-הדין *** לא בשביל זה הם השקיעו סכומים בני 6 או 7 ספרות *** העסקנים שזכו בבחירות רק יעמיקו את אחיזתם בנכס
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש
אחת מסיסמאות הבחירות של ראש הלשכה הנבחר, דורון ברזילי, ושל חברו, אפרים נוה, רב הקלגסים המוציא גופות מקבריהן, כדי לבעוט בהן במגפיו המסומרים, הייתה אנחנו נחזיר למקצוע את כבודו.
זה האחרון אף הוסיף: אנחנו ננהל קמפיין להחזרת הכבוד למקצוע.
אז יש לי הפתעות לשניכם: שום קמפיין לא יחזיר לעורכי-הדין את הכבוד – לא במקומותינו, ולא במקומות אחרים.
תדמית עורכי הדין בעיני הציבור היא של אנשים המסתובבים ברחובה של עיר עם האף בשמיים, עולים על יצועם עם החליפה, הגלימה והעניבה, ואין להם אלוהים – זולת הכסף.
יכול להיות שהציבור טועה, ויכול להיות שהציבור אידיוט, אבל מי שרוצה תדמית נאה בעיני הציבור – עליו להתאים את עצמו לנקודת-המבט של הציבור, גם אם הוא טועה, וגם אם הוא אידיוט (והוא לא זה, ולא זה!).
על נקודת המבט של הציבור
מדוע הציבור רואה את עורכי-הדין כמי שאין להם אלוהים, זולת הכסף?
ראשית – משום שאחד התפקידים של המקצוע הזה הוא לייצר כסף. להביא כסף למי שמוכן לשלם עבור העבודה הזאת.
זה לגיטימי לעבוד על מנת להביא כסף, אבל מי שמגלגל הרבה כספים, לפעמים מסתנוור מהכמות ושוכח את הערכים. אני לא עושה כאן הכללות, אבל כאשר עורך-דין אחד מתוך מאה נגרר אחרי התאווה הבלתי-נשלטת לכסף, הציבור הנבער-מדעת משליך ממנו על כל עורכי-הדין.
אין לי שום מושג מה שיעורם של המושחתים בקרב כלל אוכלוסיית עורכי-הדין, וכמה גד-פרנקלים יש אצלנו על כל דונם של עריכת-דין, אבל אם בקרב הציבור רווחת המימרה כי תשעים ותשעה אחוז מעורכי-הדין מוציאים שם רע לכל היתר – זו דעתו של הציבור, ואפילו אם הציבור, כאמור, הוא אידיוט ונבער-מדעת, זהו הציבור, ואותו יש לרצות.
יחסי עורך-דין שופט כגורם בתדמיתם של עורכי-הדין
עורכי-הדין לא מדפיסים כסף, מכל מקום לא בעיסוקם כעורכי-דין.
עורכי-הדין עושים את הכסף, במקרים רבים, בניהול הליכים בבית המשפט, מול השופטים.
השופטים עצמם, במקרים רבים, אינם עורכי-דין מצליחים אשר הקריבו פרקטיקה מצליחה ומעשירה כדי לשרת את העם, אלא כדי להחליף פרקטיקה בינונית, או אפילו למטה-מבינונית, ב”דרך חיים” (כדבריו של אהרן ברק לשופטים, השכם והערב) אשר יש בה כמה יתרונות אחרים, עליהם נעמוד מיד.
שופטים אשר “לא מכירים את המילה זיכוי” (כדברי השופט הפורש שלי טימן) ואשר מרשיעים 99.9% מהנאשמים (פרסומי הלמ”ס), לא באו לעבודה הזאת “כדי לשפוט את העם משפט צדק”, אלא כדי למצוא דרך-חיים אשר יש בה משום שררה וכוח (לכך אהרן ברק לעולם לא יסכים).
השופטים, כמו כל עובד אחר, מעדיפים חיים קלים. לכן הם מרבים ללחוץ על הצדדים להתפשר, ובמקרים רבים הם לוחצים דווקא על הצד החלש.
הם לוחצים, משום שיש להם כוח, והכוח, כידוע, משחית.
כאשר שופט לוחץ על עורך-דין, עורך הדין נמצא בבעייה. כיוון שהוא מופיע (או עשוי להופיע) בפני אותו השופט גם ביום-המחרת. הוא צריך “לשמור על היחסים” עם השופט (ולמעשה לשמור על המוניטין שלו כמי ש”מכבד” את ה”רמזים” של השופטים, ובכך יש מידת-מה של ניגוד אינטרסים בין חובתו כלפי הלקוח לבין רצונו “לשמור על היחסים”.
אז עורך-הדין נכנע ללחציו של השופט, וזה האחרון “מקבל תיאבון”, ולוחץ עוד ועוד, כך שהכוח הנתון בידי השופט הופך בהדרגה לכוח מוחלט, וכידוע, הכוח המוחלט משחית באופן מוחלט. מה שמקל עוד יותר על עורך-הדין להילחץ הוא האינטרס שלו לראות את שכר-הטירחה שלו כמה שיותר מהר.
אכן, לפעמים הפשרה שעורך-הדין מגיע אליה – עם או בלי ה”עזרה” של השופט – היא סבירה בהחלט, והיא פודה סיכונים אמיתיים, אבל ללקוח נדמה שפרקליטו “מכר אותו” – וזה משליך על עמדתו של הציבור ביחס להגינותם ויושרם של עורכי הדין.
האינטרס של עסקני הלשכה
עסקני לשכת עורכי הדין, גם הם עורכי-דין פעילים, גם הם מופיעים מול השופטים, וגם הם רוצים לעשות כסף – ללקוחותיהם ובהתאם לכך לעשות גם את חלקם-הם.
אף עו”ד שפוי-בדעתו לא יוציא מכיסו הפרטי סכומים בני 6 או 7 ספרות, רק על מנת ליהנות מהזכות לשרת את הציבור. שאלו את יורי גיא-רון.
ומיליון שקל בבחירות ללשכה זה שקול כנגד כמעט 200 מיליון בבחירות לכנסת. מי היה מוציא מכיסו הפרטי 200 מיליון ש”ח כדי להיבחר לכנסת, או לראשות הממשלה (בעידן הבחירות האישיות, זכרונו לא לברכה)?
במערכת הבחירות הנוכחית ראינו היטב איך המאבק הוא על פסים אישיים, בלי שום מחלוקת-של-ממש.
ראינו גם איך המתמודדים לא מוכנים להסתכן בתשובות לשאלות קשות.
ראינו לעיל כי כדי “לשמור על היחסים” עם השופט, על עורך-הדין המופיע בפניו להתגבר על ניגוד-העניינים שבין חובתו כלפי הלקוח לבין רצונו “לשמור על היחסים”, וניגוד-העניינים הזה “עולה כיתה” כאשר אנחנו עולים מרמת ה”מיקרו” לרמת ה”מאקרו”: ניגוד העניינים בין חובתו של העסקן לבוחריו, לבין הרצון שלו לשמור על היחסים עם השופטים כולם.
טלו, לדוגמה, צמד-מקרים אישי שלי: תלונה נגדי של עורך-דין אחר, מול תלונה נגדי של אדמונד לוי:
לעורך-הדין המתלונן השיב הקלגס אפרים נוה כי כיוון שאני כבר לא “מכהן כעורך-דין”, אין הצדקה לנהל נגדי הליכים משמעתיים, ואילו לצלילי תלונתו האידיוטית של אדמונד לוי, הוא קפץ לדום, הוציא מקברה את גופתי הנרקבת, על מנת להמשיך ולבעוט בה.
האם זו הגנה על “כבוד המקצוע”? לא, זה רצח על רקע “כבוד המשפחה”!
כבוד המקצוע ו”כבוד המשפחה”
את הטענה לפיה כבוד המקצוע, בדומה לכבוד המשפחה, נבחן בעיניהם של המסתכלים מבחוץ, לא בעיניהם של המסתכלים מבפנים, מתוך ה”משפחה” העליתי באין-ספור הליכים “משמעתיים” שניהלו נגדי קלגסי הלשכה, אבל אף אחד לא היה מוכן להתייחס לטענה הזאת.
טלו, למשל, מקרה בו שופט מחליט לדחות את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע, עד לאחר התלייה: האם צריך הייתי לשלוף אקדח, לירות שלושה כדורים בתקרה ולומר אם כבודו לא ידון בבקשה לפני התלייה, רעה ומרה תהיה אחריתו?
לא, לא יכולתי לעשות זאת, הן משום שזו אינה דרכי, והן משום שאין לי אקדח (ומעולם לא היה לי).
אז מה נשאר לי לעשות זולת לומר לו, לשופט ארי אבן ארי, כפי שאכן אמרתי, אדוני עושה צחוק מהעבודה?
והשאלה היא מי מוסיף יותר כבוד למקצוע – עורך-הדין אשר נלחם למען חייו של הלקוח, או “נציגיו” אשר רומסים אותו על כך?
התשובה ברורה, אבל הקלגסים לא מוכנים להתייחס לטענות האלה.
הם לא מוכנים להתייחס אליהן, כי לא “כבוד המשפחה” מעניין אותם, אלא שמירת כוחם השלטוני בתוך ה”משפחה” – וגם לשכת עורכי הדין היא “משפחה”, לעניין זה.
שום “קמפיין” לא יעזור
והנה, כאמור, באים עסקני הלשכה ומציעים לנהל “קמפיין” למען השבת כבודם האבוד של עורכי-הדין …
ועם כל הכבוד, כאשר הציבור הנבער-מדעת רואה את עורכי-הדין כחסרי-ערכים תאבי-בצע, ואת עסקניהם כחסרי-ערכים תאבי-בצע ושררה, חבל על הכסף, כי שום קמפיין לא יעזור.
כדי להעלות את קרנו של המקצוע בעיני הציבור, יש לשנות את דפוסי ההתנהגות, ואם זה יצליח – אפשר גם לעשות עם זה קמפיין, אפילו שזה עולה כסף.
לשנות את התאווה לכסף – זה בלתי אפשרי, גם כאשר מדובר בעורכי-דין.
לנקוט הליכי משמעת כנגד עורכי-דין אשר חצו גבולות אתיים במימוש התאווה לכסף – ככל הידוע לי זה לא קרה אף פעם, כנראה בגלל שכוהני האתיקה גם הם נמצאים באותו הצד של המתרס (ניגוד עניינים כבר אמרנו?).
מה אפשר לעשות?
מה שנשאר בגדר האפשרי הוא לשנות את דפוסי ההתנהגות של מוסדות הלשכה כלפי חברי הלשכה.
טלו, למשל, את מקרהו של עורך-הדין שמואל יוסף, אשר בתיק של לקוחה שלו, במסגרת בקשה לפסילת שופט, טען כי בהזדמנות הקודמת, כאשר השופט עדיין שימש כרשם בהוצאה לפועל ויוסף הופיע בפניו, נאמרו ע”י הרשם – השופט כעת – דברים “שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”.
קלגסי הלשכה קפצו לדום לנוכח תלונתו של השופט, והעמידו את עורך הדין לדין משמעתי – לא על כך שהוא הטיח בשופט האשמות חסרות-שחר, אלא על ה”סגנון” שבדבריו, על “צורת ההתבטאות”, על “אופן ההתנסחות” וכו’, ולא נתנו לו להוכיח “אמת דיברתי”.
מהטעם הזה האיש הורשע, נגזרה עליו שנת השעייה, בערעור של הקלגסים לבית-הדין הארצי הוחמר העונש לשלושים חדשי השעייה, ומשערער האיש לבית המשפט המחוזי השופט צבי סגל דחה את הערעור ואף הביע את צערו על כך שהקלגסים לא הגישו ערעור נגדי, דבר שמנע ממנו להוציא את עורך-הדין מהלשכה לצמיתות.
ואני שואל: אם לא מצאתם בדברים האלה כל פגם שבתוכן, מה פסול מצאתם ב”אופן ההתנסחות”? איך הייתם אתם מנסחים את זה אחרת מאשר הביטוי הנ”ל, הוא הצורה הכי עדינה לומר “שקר במצח נחושה” – ביטוי שהשופטים עצמם משתמשים בו השכם-והערב, ואיש לא טוען נגדם שהם שמים עצמם “מעל תורת הצורות, מעל הדין המשמעתי“?
אם לשכת עורכי הדין רוצה באמת להגן על כבוד המקצוע, היא צריכה לדחות את התלונה מכל-וכל, ואם הקובל הממשלתי (היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה) היה מחליט להגיש את הקובלנה, הלשכה הייתה צריכה להשבית את כל המקצוע עד שהקובל ימשוך את תלונתו חסרת-השחר.
אם כך הייתה הלשכה נוהגת, היה מקום לנהל קמפיינים כדי למנף את פעולותיה למען כבוד המקצוע, אבל, כאמור, לא כבוד המקצוע בראש מעייניהם של הקלגסים, אלא “שמירת היחסים” עם השופטים.
וכמובן גם תאוות השררה.
סיסמה נוספת של הקלגס: “נחזיר את הלשכה לעורכי-הדין”
שפשפתי את עיני ואת אוזני כששמעתי מפיו של אפרים נוה, בצמוד ל”נחזיר את הכבוד למקצוע” גם כי “נחזיר את הלשכה לעורכי-הדין”, דבר אשר ממנו משתמע כי הלשכה, כיום, היא בבחינת “תינוק שנשבה”.
אכן, לשכת עורכי הדין היא בבחינת תינוק שנשבה, אבל אם שמחה ניר היה אומר את הדברים האלה ממש, היו קלגסי הלשכה מהסין אותו, מתריסין כנגדו “באיזה סגנון אדוני מדבר“, ומעמידין אותו אל הקיר, לצמיתות מצטברת על כל צמיתות אשר כבר נגזרה עליו.
הלשכה הייתה ותישאר בבחינת תינוק שנשבה, משום שהקלגסים ניכסו אותה לעצמם, ואין שום סיבה שבעולם שהם יוותרו מרצונם על הנכס הזה, שעל השגתו הם הוציאו סכומים בני 6 או 7 ספרות.
ואפרים נוה לא יהיה טוב מקודמיו. הוא יהיה גרוע מקודמיו. תזכרו שאמרתי לכם.
______________
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש