ב”ה

 

 

 

מרתון פיחות היהדות

 

 

 

חיים ומוות ביד הלשון

 

“…. ויהי אך יצוא יצא מפיו לשון ספק שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלוקים חיים ויבוא אל ביתו ולא אווה לאכול ולשתות ויתאבל. ויבואו כל אוהביו וכל קרוביו לנחמו וימאן ויאמר כי ארד על דבר זה אבל שאולה ויבך….

 

“…. ויען רבי אמנון אכן אדוני, אני משפטי, כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך דינה לחתכה. כי חפץ רבי אמנון לקדש את השם עבור הדיבור אשר דיבר בפה. ויאמר ההגמון כן הלשון אחתוך כאשר דיברת. אך … הרגלים אשר לא באו אלי למנוע אשר דברת, ואת יתר הנפש אקצץ ואייסר. ויצו הרשע הצורר ויקצצו שלושים פרקי אצבעות ידיו ושלושים פרקי אצבעות רגליו ועל כל פרק ופרק היו שואלים ממנו התחפוץ עוד לסוב אל אמונתנו ויאמר לא….” (מתוך מחקרו של  אברהם פרנקל – דמותו ההיסטורית של ר’ אמנון ממגנצא וגלגוליו של הפיוט ‘ונתנה תוקף’ באיטליה, אשכנז וצרפת)

  

 

מן התיקשורת

 

בני”שים שנשרו מקורס טיס לא ישובו להסדר 

 

צה”ל הפסיק נוהג של שנים שלפיו נפלי טיס או חיילים בני ישיבות שנשרו מסיירות היו יכולים לשוב לישיבה  הרב בצבאי הראשי בוחן סוגיית שירת נשים בטקסים צבאיים

 

מהי ה”סוגייה”?

 

מה יש לבחון? וכי בפיקוח נפש עסקינן? וגם בזה, אין הרבצ”ר רשאי לפסוק. הלכה כפופה ליהדות ולא לפוליטיקה, ואילו, מינויו של רב צבאי הוא מינוי פוליטי, למהדרין. ובהתחשב בטיבה, אפיה ומטרותיה של המדינה, הרי, הרב הצבאי, לא די שאינו כשר לפסיקה, אלא, אסור הוא בכך. פסיקתו אינה על פי ההלכה ולא בהתאם לטובת ישראל, אלא, בדיוק להיפך – פסיקתו נובעת מאמונותיו הפוליטיות, ובאלה אין כלום מטובת ישראל.

 

ומי, כרפי פרץ, יצור פוליטי, שהפוליטיקה שלו מוסווית כצו היהדות, במונח הקסם: “ממלכתיות”.

 

הרב דוד דרוקמן על רפי פרץ –

 

פרי טיפוחיו גרמו לחורבן עיירות בישראל, לשריפת בתי כנסת לחילול קברים, ועיקר העיקרים: חורבן גוש קטיף (“ההתנתקות” בשפה הצבועה והמעודנת)  אשר הביא לעלייתו של החמאס עם כל המשתמע מזה, ואילו הוא – הרב רפי פרץ הגיש את “הלחי השניה” כאשר בעיצומו של הגירוש המחפיר אשר יישאר לדיראון עולם – התחבק ורקד עם תלמידיו המגרשים.

כן, ילדים מגרשים את האבא שלהם מתוך הבית, ואילו האב מגיב בחיבוקים וריקודים. אין לי את  ההגדרה המדויקת למשהו הזוי שכזה, אולי כבר נדונו תופעות שכאלה בספרות המקצועית- הפסיכולוגית.

לכאורה, לאור הנ”ל, לגמרי שלא במקרה,  נפלה הבחירה לכהונת הרב הצבאי הראשי דווקא על הרב רפי פרץ.

בקשר לזה, הנה דברים שרשמתי לפני קצת יותר משנה, והמדברים בעד עצמם.

התגלגל לידי גזיר של עיתון נפוץ ובו ראיון קצר עם – הרב רפי פרץ טייס יסעור וראש המכינה הקדם-צבאית ‘עוצם’ ביתד שבנגב, אליו פונתה מעצמונה. ראיון שכותרתו היא: “אנחנו נמלא כל פקודה”

גזיר העיתון מ”ידיעות אחרונות“

באשר הדברים התפרסמו בגיליון ‘שמחת תורה’ של אותו עיתון, וכאמור, המתראיין עונה לתואר רב בישראל, סברתי לתומי כי ההכרזה “אנחנו נמלא כל פקודה” מתייחסת מסתמא לפקודות תורתנו הקדושה, שהרי זו כל מהותה של שמחת תורה: הצהרת אמונים מתרוננת ושמחה, בדבר היצמדותנו הנצחית והבלתי מתפשרת לתורתנו הקדושה. כשפינו מלא רינה שרנו בהקפות: “אין גדולה כתורה…אין זכייה כתורה..אין קדושה כתורה…אין שמירה כתורה..” וכו’ וכו‘.

אלא שמהמשך הדברים באותו ראיון מסתבר, שאצל המרואיין התחלפה כנראה המילה “תורה” עם המילה “מדינה“.

לאחר דברי השתפכות של המרואיין אודות האווירה החינוכית הדתית-ממלכתית במוסד אשר בראשו הוא עומד, ואשר מתחולל בו לדבריו: “תהליך ארוך ועמוק של בניית אמון ואחריות של הנוער שלנו, בערכים שהכותרת שלהם היא מדינת ישראל” – הוא משתבח בעובדה כי במהלך הגירוש המחפיר והמזעזע ועקירת הישובים בגוש קטיף היו לרב-המחנך הנ”ל “450 תלמידים ששירתו בצה”ל. 200 מתוכם קצינים, ולא היה אף אחד שסירב פקודה!”, עד כאן לשונו הזהב, ואכן “זכות” נפלאה…

 

“כוהני דת”

בימי קדמונינו היה תפקיד הכוהנים להדריך את ראשי הצבא ולתווך ביניהם לבין הקב”ה. ולהבדיל, בצבאות העולם, תפקידו של כוהן-הדת בצבא, לדאוג ל”צרכים הדתיים” של בני הדתות השונות. זה תפקידו של רב צבאי, גם היום, בצבא, ארה”ב, למשל.

 

ב”ישראל”, יותר משהרב הצבאי מייצג את צרכי היהדות בצבא, הוא מייצג את הצבא מול היהדות, וזו נמצאת חסרה. כזה הוא המצב ב”ציונות הדתית”, בכלל – עיקרי אמונה נידחים מפני דוקטרינות המדינה שהשמאל בנה. והן, כידוע לכל פיקח ופיכח – נוגדים קטבית את טובת עם ישראל!!

 

תפקידו של הרב הצבאי אמור היה להיות, הדאגה לכך, שחיילים יהודים בצבא המדינה שהשמאל בנה, יוכלו לקיים את אורח חייהם היהודי בלא הפרעה. הבזיון הוא בעובדה, שחיילים המחזיקים ביהדותם, הם מיעוט, הנצרך להגנה על האינטרסים המהותיים שלו, מול צבא “מדינת היהודים….”.

 

כפיה אנטי-יהודית

 

כאן עסקינן בכפיה אנטי-יהודית, להכעיס, שאין לה ולא כלום עם טובת ישראל! זה התחיל בחוק גיוס חובה לבנות ישראל, עובר להדרכת חיילים, בתוכם בני”שים, על ידי נשים, נמשך בכפיית האזנה לשירת נשים… מלווה בכפייה על חיילי ישראל לתקוע לעצמם ולעמם סכינים בגב ובלב, ולהסיג לאחור את תהליך הגאולה;  הכל בכפוף לאפייה ולמטרת הקמתה של “המדינה” – הפיכת העם היהודי לאחר, תרתי משמע! ל”עם” תאום ל”עם” השני, שהיא יצרה, כדי ליצור באיזור-מקלט הלילה שלה את “אחוות העמים” – “שני העמים”, האמורים להתחלק ב”שטחים” – “שתי מדינות לשני העמים”…. סיסמא שמטרתה להשפיל את העם היהודי, עמם של משה רבנו ומשה בן מימון, לדרגת ה”עם” של אבו-עאמר ואבו-מאזן. שני עמים חסרי שורשים, חסרי הסטוריה, חסרי זכויות, חסרי עבר, חסרי הווה, וממילא, חסרי עתיד… זו כל מטרת השימוש בצבא למחיקת התישבות יהודית בארץ ישראל.

 

ל”עם” הוירטואלי, מרצונו, נתנה ה”ציונות הדתית” את זכות הבכורה, אף מגדירה אותו, כדרכה בניאוץ ה’, “כס אלוק’ ממעל”, ומכאן נובע שיתוף הפעולה המלא שלה עם כל פשעי ה”ציונות” נגד העם היהודי. על הפנטום הוירטואלי הזה מתאמצת הציונות הדתית להלביש עור וגידים ולהשליט אותו על היהדות.

 

 לרבצ”ר אין שום סמכות לבחון ולפסוק בנושא זה! יש הלכה! לא ייתכן שרבנים מטעם הצבא, שיש לו אינטרסים משלו, שאינם חופפים כלל וכלל את טובת העם היהודי, יפסקו בנושאים הלכתיים מוחלטים, שאין להם שום קשר לענייני פיקוח נפש, שגם בו צריכים לפסוק רבנים שאינם מטעם, כלומר, רבנים שהם מטעם טובת ישראל ולא מטעמים זרים! (במדינה שהשמאל בנה, נתונה לרבנים צבאיים גם הסמכות לפסוק מי הוא יהודי. זו שערוריה)!

 

בני הישיבות ובני ישראל אחרים, שומרי מצוות, הנוהגים, על פי ההלכה, שלא לשמוע שירת נשים, לא ייתכן, כלל, לכפות עליהם האזנה כזו. הרי כל גוי יבין זאת, אבל, לא היהודים ה”דמוקרטים”. שמיעת שירת נשים איננה בכלל מלחמת מצווה ואי שמיעתה, וודאי אינו בגדר פיקוח נפש! עצם הרעיון של בדיקת הענין, הוא חילול ה’.

 

תפקידו של הרבצ”ר הוא, לאפשר לחיילים יהודים לקיים ולשמור על אורח חייהם היהודי בצבא! ולא לדאוג להכפפתם לאנטישמיות שהיא הסמל המסחרי של המדינה, שאותה הכתירו תועי דרך כ”כס אלוק’ ממעל”!

 

עצם נכונותו של הרבצ”ר לבחון את ה”סוגיה”, נותן הכשר לאפשרות מרושעת זו, של כפייה אנטי-יהודית על היהודים. צה”ל לא היה מעולם צבא יהודי, אלא, צבא “ציוני”, כלומר, פוליטי, בקו ה”ציוני”, שהוא אנטישמי. הקו המעלה על נס את היות המדינה חילונית-“דמוקרטית”, כלומר, אינה נשענת על אדני היהדות, מה שמפקיע מלכתחילה את זכותה לשבת בארץ ישראל, שכן, טיעוני המדינה להכרת זכותה להתקיים בארץ הזו אינם יהודיים, אלא, פוליטיים, ועל כן, נתונים לעירעור! וכל העולם מערער, כי זה מה שרוצה המדינה שהשמאל בנה… זו היא תשומת הלב שהיא זקוקה לה כל כך, כקרבן ילדות עשוקה, בת אלפיים…

 

מה שעושים הרבצ”רים בצה”ל, איננו ייצוג היהדות בו, אלא, מציאת דרכים להכפפת היהדות לחוקי צה”ל, בשם שקר ה”ממלכתיות”. למצוא, כביכול, טעמים הלכתיים, להצדקת כיפוף הראש היהודי בפני המדינה החילונית. בשם הסיסמא – למנוע קרע בעם – מצטרפים לקורעים בע”מ, וכך נהיה עם אחד של קורעים קרועים. במקום לשמור על שלמות העם, מצטרפים לשלמות הקריעה, תרתי משמע. כוחנו בקריעתנו!

 

רפי פרץ הוא האחרון המותר בקביעת הלכה ליהודים בארץ ישראל, הנרדפים על ידי המדינה שאותה הוא משרת בנאמנות של חסיד שוטה ורשע. כזה המתגאה בכך, שחייליו, עד אחד, כולל, השתתפו כולם בחילול ה’ הגדול והנורא בגוש קטיף. הם מילאו את ה”משימה הלאומית” של בעיטה במתנתו של הקב”ה. הם מילאו את פקודות צה”ל ה”קדוש” ובעטו בכל הנופלים על שחרור הארץ מידי רוצחי ישראל.

 

לכל הכניעות קוראים “פשרות”. הכנעת תורת ישראל לחילוניות היא “פשרה”, כדי “למנוע קרע בעם”. כלומר, להיקרע מן העם, משלשלת הדורות, נכספי הגאולה, כדי להצטרף לגדולי שונאי ישראל.

 

בכל מעשיה מוכיחה ה”ציונות הדתית”, כי היא ממליכה עליה את החילוניות, וכי היא רק שפחה חרופה, שאין לה שום עקרון משלה. היא יודעת זאת. בכלל לא יעלה בדעתם של מנהיגי ה”ציונות הדתית” להילחם על היהדות. מאז הפכה ה”ציונות הדתית” ל”שותפה ההסטורית”, היא עמוד התמך העיקרי לכל פשעי ה”ציונות” נגד העם היהודי. וגם נוטלים לעצמם את הזכות להשמיץ את ה”חרדים” ולהטיף להם מוסר על היבדלותם מתוך העדה הרעה הזו. 

 

 

ה”ציונות” והיהדות קטביות הן זו לזו. היהדות היא מהות, היא עצמיות העם היהודי. ה”ציונות” היא כת, האדוקה בדתה – עולם ישן עד היסוד נחריבה. ייעודה הוא הרס היהדות. ומכיוון שאין להפריד בין היהודי ליהדות, מטבע הדברים, שנאמני הדת האנטישמית מוזילים את הדם היהודי, את תורת החיים של העם היהודי, ואת ארץ חייו.

 

יש לחזור ולהבהיר, ללא לאות – ה”ציונות הדתית” היא מין אדרוגינוס, לאו-בר-קיום. ואכן, ה”ציונות הדתית” גוססת כבר תקופה ארוכה, וחדלונה כבר נראה באופק הקרוב. יהודי אינו יכל להיות “ציוני”, ו”ציוני” אינו יכל להיות יהודי. מאמציה של ה”ציונות הדתית” ל”שלב” יחדיו את הניגודים, מביאה אותה, בהכרח, לוותר על אחד מהם, והיא ויתרה כבר מזמן על היהדות. ע”ע – “לא יהיה סירוב פקודה”, וההשתתפות המאסיבית בחורבן חבל עזה. אילולא התנועה הלא-נורמלית הזו, ארץ ישראל לא היתה נחרבת.  

 

 

רפי פרץ יודע מי מורח את הקוויאר על פרוסת לחם השיפון שלו. רפי יודע למה, דווקא, הוא, ולאיזה צורך נבחר לתפקידו כרבצ”ר. לא השכלתו היהודית הביאה לידי כך, אלא, נאמנותו הרובוטית ה”ציונית” לבלוף המילניום – ה”ממלכתיות”. הוא יודע שתפקידו הוא לסייע לצבא לכפות את עצמו על היהדות, ולא, כדי לייצג את היהדות בצבאה של “מדינת היהודים”. ידע הצבא, שרפי פרץ ייצג אותו נאמנה, במקום לייצג את היהדות.

 

הפיחות, שאולי רק זחל בתחילתו, הפך היום לפיחות בקצב ריצת אמוק. אין דבר הנדרש ומחוייב טובת עם ישראל, שה”ציונות הדתית” עומדת עליו או נלחמת למענו. פשוט אין, לבד מן העמידה על קבלת תקציבים ל”חינוך”, כלומר, כסף. וכדי לקבל את הכסף היא “נאלצת” לעשות כל דבר שהוא היפך החינוך היהודי. מלמדים את ילדי ישראל: “ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה” (ספרי ראה נג) ואז שולחים אותם באלפיהם, להחריב את ישוב ארץ ישראל, בתירוצי “ממלכתיות”, “אחדות ישראל”, “מניעת קרע בעם”, “אהבת חינם..”.. בקיצור, כל התירוצים השקריים/מתועבים בעולם, כדי לשמור על ה”שותפות ההסטורית” עם גדולי שונאי ישראל בכל הזמנים.

 

השאלה הגדולה היא – כמה שנים עוד תתעקם ה”ציונות הדתית” עם קו המדינה החילונית, “דמוקרטית”, אנטישמית, עד שתבין שהיא מסייעת ל”ציונים” להגשים את חלומו של הרצל – ולא ייזכר שם ישראל עוד?