כבוד(?) השופט(?) צבי סגל נגד עו”ד שמואל יוסף: טומאה, שקרים, ספינים, נקמנות, חוצפה, בולשביזם, מצפון רע, טיפשות – ומה לא

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

לשכת עורכי הדין, מערכת הבחירות – יוני 2011

תוכן העניינים

 

א.נתחיל מהסוף: למערכת המשפט אין תקומה, זולת בהחלפת-דם כללית

 

ב.וכעת להתחלה: על ההזנייה של הדין המשמעתי, על רקע הזניית המשפט כולו

 

ג.פסק-הדין בעניין עו”ד שמואל יוסף: הסיפור בתמציתו

 

ד.על פסק-הדין (א): ספירת מלים

 

ה.על פסק-הדין (ב): על מה שאין בו

 

ו.על פסק-הדין (ג): על ההסבר השקרי – כן, שקרי! – של השופט לכך שהוא לא מביא דוגמאות להתבטאויותיו של המערער

 

ז.על פסק-הדין (ד): גישה עויינת, או לא גישה עויינת?

 

ח.על פסק-הדין (ה): ספינולוגיות “חקר האמת”

 

ט.על פסק-הדין (ו): ספין “שלל התבטאויות של הנאשם בהודעת-הערעור”

 

י.על פסק-הדין (ז): עוד משפט רב-מפרקי קלאסי

 

יא.והיה אם טעיתי

 

יב.א-פרופו שלי טימן

 

יג.לו היה השופט מגיע לאותה התוצאה, אבל בשקיפות והגינות

 

יד.חוצפתם של המדברים על “סגנון” …

 

טו.הנקמנות

 

טז.הפזילה היא למעלה, אל בית המשפט העליון, אבל מקור הטומאה והרשע הוא בלשכת עורכי-הדין, משטרת-המחנה

 

יז.לשכת עורכי-הדין, הקוויזלינג של עורכי-הדין: שאלות למתמודדים בבחירות הנוכחיות

 

יח.על תרבות השקר של בית המשפט העליון: תזכורת לקלונה של “המערכת”

 

יט.משדרים חולשה, באים במצפון רע

 

כ.הטפשים

 

כא.אהרן ברק, אדמונד לוי

 

כב.שאלה לדורית ביניש

 

כג.ניחוש פרוע

 

כד.מסקנות

 

כה.אל תאמר זה לא ענייני!

____________________________

 

א.נתחיל מהסוף: למערכת המשפט אין תקומה, זולת בהחלפת-דם כללית

 

מערכת המשפט חולה, חשוכת-מרפא.

 

פסק-הדין בו נדון כאן אינו חריג – למרבית הצער הוא מייצג את הפסיקה כולה – והוא מביא לנו באריזה אחת את כל הרעות החולות של המימסד המשפטי בישראל: חוסר יושר אינטלקטואלי, אטימות לביקורת, רדיפת המבקרים את המערכת, נקמנות, תרבות-השקר, חוצפה, צביעות, בולשביזם, מצפון רע, ומה לא.

 

מערכת המשפט זקוקה להחלפת-דם כללית.

 

יש לפטר את כל שופטי ישראל, עם פיצויים כפולים, משולשים או מחומשים – רק שיילכו כבר.

 

במקום השופטים הקיימים יש למנות שופטים אשר יהיו מחוייבים לציבור, לא לעצמם. שייראו בשפיטה שליחות, ולא “צורת חיים”, כהגדרתו של אהרן ברק, ויהיו כפופים לפיקוח ציבורי על תרבות השפיטה שלהם.

 

השאלה היחידה שתישאר כאן פתוחה היא אופן המימוש של החלפת-הדם הזאת: האם להחליף את כל המערכת ב”מפץ גדול”, או בהדרגה.

 

אבל הנושא הזה מצריך דיון נפרד, במאמר נוסף.

 

ב.וכעת להתחלה: על ההזנייה של הדין המשמעתי, על רקע הזניית המשפט כולו

 

בשנת 2008, כחלק מההזנייה הכללית של מערכת המשפט, הורדו הערעורים על בית הדין הארצי של הלשכה בשתי דרגות: מבית המשפט העליון, בהרכב שלושה, לבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני דן יחיד.

 

כפי שכבר ציינתי, ה”תיקון” הזה מעמיד, לעניין הערעור, את בית הדין הארצי של הלשכה על אותה הרמה של בית משפט לתעבורה, שגם הערעור עליו נשמע בפני הרכב של דן יחיד בביהמ”ש המחוזי, ומבחינה מסויימת ייתכן שהתיקון הזה מעמיד את ביה”ד הארצי של הלשכה במעמד נחות אף יותר, משום שאם נרצה לערער לעליון, ייתכן שזה ייחשב כערכאה רביעית לגבי ההליכים המשמעתיים (לעומת ערכאה שלישית לגבי הליכי התעבורה), דבר שיקשה עוד יותר על קבלת הרשות לערער לביהמ”ש העליון.

 

אני הייתי אחד הראשונים (רביעי המספר) אשר ערעורו “זכה” לכבוד המפוקפק הזה, והערעור נקבע לדיון בפני השופט צבי סגל, אשר אתם, הקוראים, תצטרכו להחליט אם הוא ראוי לתואר שופט.

 

סגל ידע, ללא ספק, שאם הוא יעשה לי את מה שהוא עתיד היה לעשות בערעור בו נדון הפעם, הוא יחטוף ממני את מה שהוא יחטוף ממני הפעם, במקום הזה, ועל כן הוא פסל את עצמו מלדון בערעורי, ולשם כך הוא המציא תירוץ שקרי-למהדרין.

 

אז הנה, האדון סגל יחטוף הפעם את מה שהוא הרוויח ביושר, ואם תרצו – בתוספת ריבית והצמדה, משנת 2008 ועד בכלל, ו”מבלי לגרוע מכלליות” הבטחתי זו אני מתכונן להראות בהמשך את “אפסותו הכללית המוחלטת והטוטלית של פסק-דינו של צבי סגל”.

 

וזכרו נא: “אפסותו הכללית המוחלטת והטוטלית של פסק-דינו של צבי סגל”.

 

ולמי שהזיכרון שלו אינו מהמשובחים, אחזור עו”ד כמה פעמים:

 

“אפסותו הכללית המוחלטת והטוטלית של פסק-דינו של צבי סגל”.

 

“אפסותו הכללית המוחלטת והטוטלית של פסק-דינו של צבי סגל”.

 

“אפסותו הכללית המוחלטת והטוטלית של פסק-דינו של צבי סגל”.

 

“אפסותו הכללית המוחלטת והטוטלית של פסק-דינו של צבי סגל”.

 

“אפסותו הכללית המוחלטת והטוטלית של פסק-דינו של צבי סגל”.

 

ג.פסק-הדין בעניין עו”ד שמואל יוסף: הסיפור בתמציתו

 

עורך הדין שמואל יוסף ייצג לקוחה בתיק שהיה אמור להישמע בפני השופט עידו רוזין.

 

בעקבות הכרות קודמת עם רוזין הגיש יוסף בקשה לפסילת השופט, בה אמר כי בהזדמנות הקודמת, כאשר רוזין עדיין שימש כרשם בהוצאה לפועל ויוסף הופיע בפניו, נאמרו ע”י הרשם – השופט כעת – דברים “שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”.

 

כאשר עורך-דין סבור שיש לו עילת-פסלות נגד שופט, הוא חייב לדרוש את פסילתו של השופט, אחרת הוא ימעל בחובתו לפעול למען שולחו “בנאמנות ובמסירות”, דבר המהווה עבירת אתית חמורה, אם לא למעלה מכך – וממילא בעצם בקשת הפסלות לא היה שום רבב-שבאתיקה.

 

טענת-פסלות לא יכולה להתבסס על תחושות-הבטן של המעלה אותה, והיא חייבת להיות מבוססת על עובדות, ואכן, בקשת הפסלות הושתתה על עובדות – על אמירתם ע”י השופט, של דברים “שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”.

 

אכן, בקשות של עורך-דין צריכות להיות מנוסחות ב”סגנון” המתאים, אבל האמירה כי השופט אמר דברים “שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”, היא הצורה הכי עדינה בה אפשר להביע את הדברים: לא “שיקר במצח נחושה”, לא “שיקר” סתם, אלא רק “אמר דברים שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”.

 

במסגרת הצד המשפטי של בקשת הפסלות נימק עו”ד יוסף את טענותיו בכך שלא סביר כי “מי שלא דיבר אמת בשעתו יישב עתה כשופט ויקבע מי הוא הדובר אמת”.

 

ונניח – רק נניח – שעורך הדין טעה, והדברים שאמר השופט בהזדמנות הקודמת דווקא היו בבחינת אמת-לאמיתה, ובוודאי שלא היו “בדיוק ההפך מכך” – האם טעותו של עורך-הדין מהווה עבירת אתית? לפי כללי האתיקה הם מהווים עבירת משמעת רק אם עורך הדין טען את הדברים בידעו שהם אינם אמת.

 

בוודאי שהשאלה אם “סביר” או “לא סביר” כי “מי שלא דיבר אמת בשעתו יישב עתה כשופט ויקבע מי הוא הדובר אמת” הינה שאלה משפטית אשר גם אם טועים בה, אין בטעות הזאת משום עבירה אתית.

 

אבל עורך-הדין לא העלה שום טענת הגנה בדבר “טעות שבעובדה” או “טעות בדין”, פשוט משום שלא האשימו אותו באמירת דברים “בידעו שהם אינם אמת”. לא האשימו אותו בכך, משום שלא יכלו להוכיח את ה”ידיעה” של עורך-הדין שהדברים אינם אמת, כאשר הדבר הראשוני שיש להוכיח הוא אי-האמת, ורק לאחר מכן יש להוכיח את ה”ידיעה”.

 

יש לציין כי במקרה כזה אי-אמת עדיין לא יוצר הנחה של “ידיעה”, אפילו לא “לכאורית” בלבד.

 

במה, אם כן, האשימו את עו”ד שמואל יוסף? האשימו אותו בעצם אמירת הדברים, והוסיפו קשקושים על ה”סגנון”, על “אופן ההתנסחות” וכל כיוצא בזה. אנחנו הרי מכירים עד לזרא את ה“באיזה סגנון אדוני מדבר“.

 

טענת-ההגנה של עורך הדין הייתה שהדברים שאמר הם אמת, וגם טען כי דבריו נאמרו ב”לשון המעטה ביחס לדברי אי־האמת שנכללו בתשובת השופט לתלונה שהוגשה נגדו”.

 

ואני הייתי מוסיף שאם באמירה הזאת יש משום “התבטאות לא-ראוייה”, לא יישאר אפילו שופט אחד אשר לא חטא בה, ואף באמירות חמורות ממנה לאין-שיעור.

 

בהליך המשמעתי בבית הדין המשמעתי המחוזי סירב בית הדין להתיר לנאשם להוכיח אמת דיברתי, ודן אותו לשנת השעייה אחת מהמקצוע.

 

גם בית הדין הארצי סירב להתיר לנאשם להוכיח אמת-דיברתי, ואף החמיר עימו והעלה את עונשו לשנתיים וחצי של השעייה.

 

וכאן אנחנו מגיעים אל האדון-השופט צבי סגל, ואל אפסותו הכללית המוחלטת והטוטלית של פסק-דינו, עמל”ע 12462-08-10, שמואל יוסף, עו”ד נ’ ועד מחוז דרום של לשכת עו”ד.

 

אני מניח שלא תהיה שום הפתעה אתם נגלה, כבר בשלב הזה, כי גם צבי סגל לא התיר לעו”ד שמואל יוסף להוכיח אמת-דיברתי, אולם זה עו”ד לא הכל.

 

ד.על פסק-הדין (א): ספירת מלים

 

כדרכנו בקודש נפתח ב”ספירת המלאי”, פרקים-פרקים:

 

·“כללי” – 75 מלים;

 

·“רקע דיוני והליכים קודמים” – 179 מלים;

 

·“פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי” – 251 מלים;

 

·“טענות המערער” – 129 מלים;

 

·“טענות המשיב” – 102 מלים;

 

·“דיון” – 729 מלים;

 

·“התוצאה” – 30 מלים;

 

ובסך-הכל – 1495 מלים, בלי הכותרות והסגיר.

 

ה.על פסק-הדין (ב): על מה שאין בו

 

תפקידו של פסק-דין בהליך עונשי (פלילי או משמעתי) אינו רק לקבוע את “השורה התחתונה”, אלא גם לחנך את הציבור כיצד יש לנהוג, וכיצד אין לנהוג.

 

והנה, בפסק הדין הזה, אשר הציר המרכזי שלו הוא האמירה כי “צורת ההתבטאות של עורך הדין העומד לדין משמעתי היא הקובעת, לא ערך האמת האצור בדבריו”, ואמירה נוספת החוזרת על אותו הדבר, בהתפייטות יתירה בהיקף של 101 מלים, לפיה:

 

” אכן, אפילו האמת המוחלטת – בכבודה ובעצמה – שוכנת לבטח בטיעוניו של המערער, גם אז אופני ניסוחה על-ידו לוקים באורח יסודי ובולט לעין מאלה הראויים והמצופים מעורך דין. עזות הלשון המשתלחת אינה נושאת ערך מוסף כלשהו מבחינה עניינית, יש בה אך כדי להביא לזילות מקצוע עריכת הדין. גם למלאכת חקר האמת המקודשת כללי משחק מקובלים ומסגרת, אין היא בגדר מטרה המקדשת את האמצעים. וכאן יודגש: המערער אינו מכחיש, כי אכן הגה האמרות בגינן הורשע, כי אם אך עומד על אמיתותן. דא עקא, שהדין המשמעתי בהחלט עוסק בצורת ההגשה של “המנה המשפטית”. והנה, המערער שם עצמו מעל תורת הצורות, מעל הדין המשמעתי …”

 

היינו מצפים כי בית המשפט יציג בפנינו לפחות משהו מאותן ה”התבטאויות”, וזאת הן כדי לחנך את הציבור לדעת להבדיל בין המותר לאסור, והן את השופט, כדי להבטיח, כפי שאמר לנדוי משה, כי “שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו … מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו“.

 

והנה, בפסק-הדין הזה אין ולו אפילו דגימה אחת של אותן ההתבטאויות אשר הביאו את השופט לאשר השעייה של עורך-דין מפרנסתו, למשך שנתיים וחצי.

 

בכך בלבד יש כדי להראות את “אפסותו הכללית המוחלטת והטוטלית” של פסק הדין.

 

אבל בהמשך נראה שזה עו”ד לא הכל.

 

ו.על פסק-הדין (ג): על ההסבר השקרי – כן, שקרי! – של השופט לכך שהוא לא מביא דוגמאות להתבטאויותיו של המערער

 

אומר “כבוד” השופט, בסע’ 9 לפסק-הדין:

 

“קצרה היריעה ואין כל טעם לשוב לחזור ולצטט אמרותיו הבוטות של המערער כלפי המתלוננים“.

 

באמירה הזאת יש שקר כפול, ואפילו משולש:

 

אם אכן “קצרה היריעה” מלתאר את התבטאויותיו של המערער, מדוע הוא לא נותן לפחות את החמורה, הקשה, ה”בוטה” שבהן?

 

משום שאז הוא היה עושה צחוק מעצמו, וחושף במו-מקלדתו את “אפסותו הכללית המוחלטת והטוטלית” של פסק הדין.

 

היריעה לא “קצרה”, כי שופטי ישראל לא מוגבלים באורך ה”יריעה”.

 

היריעה לא “קצרה”, כי אם יכול היה מחברו של פסק-הדין למרוח 1495 מלים, בלי הכותרות והסגיר, ועם הערות-אגב מיותרות, הוא יכול היה להקדיש לפחות שמונה מלים (“שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”) לציטוט האמירה הכי חמורה והכי “בוטה” בה השתמש עו”ד שמואל יוסף.

 

היריעה לא “קצרה”, כי אם השופט עצמו אומר כי “ לאחר עיון בעיקרי הטיעון שהוגשו, ומששמעתי טענות הצדדים בהרחבה במסגרת הדיון לפניי, באתי לכלל דעה ומסקנה כי …”, ניסיון החיים אומר כי כאשר מדובר בעונש חמור כל כך, הרי שעיקרי-הטיעון, יחד עם הטיעון “בהרחבה” של המערער, ויחד עם האסמכתאות שהביא, ימנו לפחות פי עשרה מאורך פסק-הדין – קרי: כ-15,000 (חמישה עשר אלף!) מלים.

 

וכאשר נאשם טוען בהרחבה עד כדי 15,000 מלים, מותר לצפות מהשופט שלא יקמץ במלים, ולא יחסוך 8 מלים שאין כמותן חיוניות כדי לתאר את לב-ליבו של הדיון.

 

ואם באמת “קצרה היריעה” מלתאר את התבטאויותיו של המערער נשוא ההליך עצמו, מדוע לא “קצרה היריעה” מלהוסיף את החזרה המתפייטת בהיקף של 101 מלים על מה שהוא כבר אמר די בבירור, ואת הערת-אגב המביאה שלל התבטאויות של הנאשם בהודעת-הערעור (5 מובאות, 181 מלים יחד עם מילות הקישור)?

 

הנה כי כן, בלי כל מאמץ מיוחד מצאנו מאתיים שמונים ושתיים מלים מיותרות, בפסק-דין האומר כי “קצרה היריעה …”, וגו’, ואם נמשיך ונדקדק, נמצא עוד יותר “מים”. הרבה יותר. ראה לעניין זה את המסומן על רקע צהוב, בפסק הדין – 932 מלים שאין בהם לעזור כהוא-זה בהבנת הסוגיה – 62 אחוזים מפסק-הדין “קצר-היריעה”, אשר הוקדשו ליצירת רושם של פסק דין “מפורט ומנומק” אשר אין בו לא פירוט ולא נימוק. פסק-דין אשר “אפסותו הכללית המוחלטת והטוטלית” משתקפת מכל מה שיש בו, ועוד יותר – ממה שאין בו.

 

האמירה כי “אין כל טעם לשוב לחזור ולצטט” את “אמרותיו הבוטות של המערער כלפי המתלוננים“, גם היא מעידה על “אפסותו הכללית המוחלטת והטוטלית” של פסק הדין: לא רק שבפסק-דין בתחום הענישה חייבים לתאר במדוייק את העבירה בגינה מרשיעים נאשם, אלא שאנחנו גם לא יודעים אם השופט הזה אכן יודע מה פירוש המילה “בוטה”, ושופט אשר לא חושף לאור-היום את עצמו, את שיקוליו ואת מחשבתו, הוא שופט לא-ישר.

 

איך אמר אהרן ברק? שורו-שורו:

 

“אני חושב שאם נימוק פלוני עמד לנגד עיניו של בית המשפט, הוא צריך להביא אותו בפסק הדין. זו השקיפות האמיתית.

 

“אצלי אין ‘קניפלעך’ בראש. רבותי, מה ששקלתי אני כותב. ואין לי שיקולים שמאחורי הראש ששקלתי אותם ואיזנתי אותם ובכלל לא הזכרתי אותם.

 

“השיקולים שאני חושב עליהם – אותם אני מביא. הם פתוחים. כל אחד מכם יכול לעיין, יכול להסכים, יכול לא להסכים“.

 

אבל אצל שופטים אשר פוסקים כגנבים-בלילה אין שקיפות אמיתית, ואין שקיפות בכלל. יש להם “קניפלעך” בראש, ויש להם שיקולים “שמאחורי הראש” שהם בכלל לא מזכירים אותם, וממילא גם לא חושפים אותם. הם לא מביאים בפסק-הדין את השיקולים האמיתיים שעומדים לנגד עיניהם, והשיקולים האלה אינם פתוחים לציבור, ואף אחד לא יכול לעיין בהם, ו”להסכים או לא להסכים”.

 

ז.על פסק-הדין (ד): גישה עויינת, או לא גישה עויינת?

 

אומר פסק הדין:

 

“טענתו של המערער, כי נתקל בגישה עוינת מצד בתי הדין המשמעתיים, כי מזימה נרקמה נגדו, בניגוד לדין ולראיות המוכחות, נמצאה, בסופו של יום, מופרכת מיסודה, אף אינה מעוגנת בעובדות, ולו בראשית ראיה”.

 

נו, ואם המערער – הן בעיקרי הטיעון והן “בהרחבה” בטיעון בעל-פה – טען כדבר הזה, יכול להיות שהוא צדק, ויכול להיות שהוא לא צדק, והשאלה היא אם גם כאן “קצרה היריעה” למנוע מצב בו –

 

“שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו … מעל לסף תודעתו אל אור היום”? (לנדוי משה, לעיל).

 

ח.על פסק-הדין (ה): ספינולוגיות “חקר האמת”

 

אומר פסק-הדין (בסע’ 9):

 

גם למלאכת חקר האמת המקודשת כללי משחק מקובלים ומסגרת, אין היא בגדר מטרה המקדשת את האמצעים. … למותר לציין, כי שיטת המשפט נוהגת אמנם אינה מקפחת את האמת, אך המתווה הדיוני שהקצה המחוקק לצורך בירורה לגופו של עניין חורג לא אחת ממסגרת הדין המשמעתי, ששם לנגד עיניו היבטים מאוד מסוימים שלה, מהם טרח המערער להתעלם בשיטתיות.

 

“ועם כל הכבוד” (אמירה שחוקה המגלה העדר-כבוד מוחלט), יש לנו כאן תרגיל דמגוגי שאין כדוגמתו של הסחת-דעת.

 

האמירה כי חקר האמת אינו בגדר מטרה המקדשת את האמצעים באה, בין השאר, כדי למנוע השגת ראיות והודאות באמצעים פסולים או עקיפה של הפרוצדורה הראוייה בתואנות ותירוצים מסוגת “חקר האמת” (ראו, למשל, בג”ץ 144/86, הלוי נ’ ביה”ד הצבאי לערעורים, ואח’, פ”ד מ(2), 309).

 

במקרה דנן המערער לא טען ל”חקר האמת” כמטרה בפני עצמה, אלא כמכשיר לגיטימי למטרה לגיטימית (טענת פסלות של שופט), ובמקרה הזה, מי שבחר את “מסגרת הדין המשמעתי”, הוא זה – ולא עורך-הדין הנאשם – אשר בחר את הפורום בו תתברר השאלה אם השופט אכן אמר את האמת, או שעורך-הדין הנילון סתם טפל עליו האשמות-שווא, בידעו כי אלה הן האשמות-שווא.

 

ודוק: בית הדין המשמעתי אינו יכול, אינו מוסמך – וגם אינו מתיימר – לשמש “וועדת חקירה” לגבי השאלה אם השופט אמר את האמת, אם לאו, ובירורה, ב”מסגרת הדין המשמעתי” של השאלה הזאת הוא ב”סמכות נגררת” בלבד: יכול להיות שביה”ד ימצא כי השופט אכן לא אמר את האמת, ואילו ועדת חקירה, או בי”ד משמעתי לשופטים ימצא כי השופט דווקא אמר את האמת, ויכול להיות גם ההיפך (השווה: סע’ 76 לחוק בתי המשפט).

 

זאת היא, איפוא, “מסגרת הדין המשמעתי”, עם ההיבטים ה”מאוד מסוימים שלה”, אשר מהם דווקא צבי סגל “טרח להתעלם בשיטתיות”, ובעזות-מצח שאין כדוגמתה הוא מאשים דווקא את זולתו – ולא את עצמו – ב”התעלמות שיטתית” מהם.

 

ומוסיף פסק-הדין (בסע’ 10):

 

לכן, טענת המערער כי נחסמה דרכו לחקר האמת אינה במקומה ודינה אפוא להידחות. לו באמת ובתמים סבור המערער כי כב’ השופט רוזין או עורך-דין כלשהו לוקים באישיותם או בכושרם למלא את תפקידם נאמנה, סלולות הדרכים בפניו להשמיע את טיעוניו בפורום המתאים לכך.

 

השאלה הראשונה היא מה עושה כאן מילת-הקישור “לכן”, זולת לשמש מפרק נוסף במשפט הרב-מפרקי אשר מוביל אותך בצעדים קטנים ובלתי-מורגשים אל מסקנה מעוותת וכוזבת (“טענת המערער כי נחסמה דרכו לחקר האמת אינה במקומה ודינה אפוא להידחות”) אשר לא ניתן להגיע אליה בדרך-המלך של השכנוע הלוגי.

 

הלאה: “לו באמת ובתמים סבור המערער כי כב’ השופט רוזין או עורך-דין כלשהו לוקים באישיותם או בכושרם למלא את תפקידם נאמנה, סלולות הדרכים בפניו להשמיע את טיעוניו בפורום המתאים לכך”. האמירה הזאת מעוררת לפחות שלוש שאלות:

 

שאלה ראשונה: נניח שהמערער אידיוט, והוא, בבורותו, בחר במסלול הלא-נכון – מה לכך ולשאלה אם הוא סבר באמת-ובתמים, או שלא באמת-ובתמים?

 

שאלה אחרונה: נניח שהוא פנה אל “הפורום המתאים לכך” – מאימתי פורום כזה יכול לשמש תחליף לבקשת-פסלות במסלול אשר נקבע בחוק?

 

ואגב אורחא: המערער דווקא כן פנה – במקביל – גם לפורומים המתאימים לכך (נשיא בימ”ש השלום דאז, משה מיכליס, ומנהל בתי המשפט דאז, דן ארבל, אבל אלה התעלמו מתלונותיו, ולכן גם ה”הפנייה הזאת” מקורה לא רק בבורותו של השופט – אם הוא באמת-ובתמים, ואני מסופק בכך, לא יודע כי “הפורום המתאים לכך” אינו הפורום המתאים לטענות פסלות – אלא גם בהתעלמותו-הוא מכך שהמערער כבר פעל גם לפי ה”עצה” הזאת, עוד לפני שהוא הגיע אל ההליכים המשמעתיים האלה.

 

ושאלת-ביניים: מה פשר האמירה “לו באמת ובתמים סבור המערער כי כב’ השופט רוזין או עורך-דין כלשהו לוקים באישיותם או בכושרם”? האם המערער הועמד לדין על טענות נגד אישיותו או כושרו של “עורך דין כלשהו”?

 

לא, הוא לא טען, אלא שכאן מגניב סגל “מקדמה” לשרבוב ביקורתו של המערער על עורך-הדין אשר ייצג את הלשכה בהליך נגדו – ביקורת שאין לה דבר וחצי דבר עם האישומים נגדו, נשוא ההליך בו עסקינן (ובה נדון בהמשך).

 

בין-לבין מגניב סגל (שם) הערה נוספת, בתור “שחקן חיזוק”:

 

ואם מתמקדים טיעוניו אך ורק בקשר לתיק ספציפי תלוי ועומד, אין לראות בבקשת הפסלות משום במת התגוששות, לא כל שכן כאשר ההלכה הפסוקה קובעת באופן נחרץ את גדרי הטיעון הרלוונטי בנושא זה, מהם חרג בעליל המערער שלא לצורך.

 

מה זה “במת התגוששות”, אם לא ביטוי דמגוגי אשר לא אומר דבר?

 

בכל דיון משפטי בו אין הסכמה אפשר, אם רוצים, להגדיר את טיעוני-הצדדים כ”התגוששות”, אבל התגוששות אינה “משהו גס”, גם – ואולי אף במיוחד – כאשר היא על המגרש המשפטי.

 

יתירה מזאת: כאשר בעל-דין טוען לפסלות שופט, אפילו כמטאפורה ספרותית עדיין אין בכך משום “התגוששות”, והיחיד אשר יכול להפוך את ההליך הזה ל”התגוששות” הוא דווקא השופט אשר פסלותו מבוקשת – בדרך בה הוא מגיב על הבקשה שיפסול את עצמו.

 

“לא כל שכן כאשר ההלכה הפסוקה קובעת באופן נחרץ את גדרי הטיעון הרלוונטי בנושא זה” – צר לי מאוד, אבל ההלכה הפסוקה לא קבעה – לא “באופן נחרץ” ולא בכלל – שבבקשה לפסלות שופט אסור לטעון כי בהזדמנות קודמת השופט לא אמר את האמת.

 

כאשר שופט אומר “באופן נחרץ” כי הפסיקה קובעת “באופן נחרץ”, מן הראוי להביא לפחות אסמכתא “נחרצת” אחת לפסיקה הזאת, אבל כאן השופט סתם ולא פירט, ולפיכך אנחנו גם לא יודעים ממה המערער “חרג בעליל”, או חרג בכלל.

 

מעבר לכך, רק במשטרים בולשוויקיים השלטון מחליט עבור ה”נתינים” מה הם “צריכים”, ומה הם “לא צריכים”, ועל כן האמירה שהמערער חרג “שלא לצורך” מאותם “גדרי הטיעון” אשר לא היו ולא נבראו – גם היא בגדר חוצפה ועזות-מצח.

 

ט.על פסק-הדין (ו): ספין “שלל התבטאויות של הנאשם בהודעת-הערעור”

 

ראינו לעיל כיצד מקונן מר סגל על כי “קצרה היריעה” מלתאר את התבטאויותיו של המערער נשוא ההליך עצמו, שם תהיתי מדוע לא “קצרה היריעה” מלהוסיף את החזרה המתפייטת בהיקף של 101 מלים על מה שהוא כבר אמר די בבירור, ואת הערת-אגב המביאה שלל התבטאויות של הנאשם בהודעת-הערעור (5 מובאות, 181 מלים יחד עם מילות הקישור).

 

הערת-האגב היא סעיף 11 לפסק-הדין.

 

מדוע טורח מר סגל לבזבז זמן שיפוטי ולקושש חמש דוגמאות ל”טוהר הלשון וזכותה” על מנת “להדגים את חומרת הבעייה” – דווקא בכתבי בי-דין אשר הוגשו בערעור עצמו, אשר עליהן הוא לא הועמד לדין?

 

כדי לטעת בליבנו את הרושם המסולף שהתבטאויותיו של המערער עליהן הוא הואשם משתייכות לאותה הקבוצה.

 

אבל בואו נניח שאכן כך הוא, ונבדוק אחת-לאחת את ה”דגימות” שמביא לנו מר סגל:

 

• “עוה”ד המלין נהג ברשלנות רבתי, בבורות גמורה ובבזבזנות שיטתית“:

   

אכן, זה לא נעים אבל גם כבוד השופט כאן נהג באותה “רשלנות רבתי” – והייתי משתמש במונח המשפטי “רשלנות זדונית”, באותה “בורות גמורה – אלא אם כן הוא רק שם עצמו בור גמור, ובאותה “בזבזנות שיטתית”, בכך שהוא בזבז את אורך היריעה על הערעור מיותרות, ולא נשארה לו “יריעה” לתיאור ה”התבטאויות” של המערער.

 

ונניח שאותו עו”ד לא נהג “ברשלנות רבתי, בבורות גמורה ובבזבזנות שיטתית” – אז הוא לא נהג כך, והמערער טעה, אבל טיעון מוטעה אינו עבירת-משמעת!

 

• “משמנע ביה”ד העדת עדים רלבנטיים אשר היו אמורים להעיד כי כל אשר נעשה במקרה זה נעשה במזיד ועו”ד קראוס לא זו בלבד שהיה מודע לכך אלא אף היה שותף מלא לקשר הפלילי“:

   

אכן, אין מחלוקת על כך שביה”ד “מנע העדת עדים רלבנטיים אשר היו אמורים להעיד כי כל אשר נעשה במקרה זה נעשה במזיד”, והטענה שעו”ד קראוס (ב”כ הקובל) “לא זו בלבד שהיה מודע לכך אלא אף היה שותף מלא לקשר הפלילי” היא טענה “טענתית”, אשר יכולה להיות נכונה ויכולה להיות לא-נכונה, אבל אין לה שום גוון “סגנוני”.

 

תארו לעצמכם – דבר של יום ביומו – שעורך-דין המייצג את המדינה במשפט פלילי טוען את אותו הדבר, דהיינו שפלוני “לא זו בלבד שהיה מודע לכך אלא אף היה שותף מלא לקשר הפלילי” … להגיד שזו התבטאות לא-אתית? נו, באמת!…

 

• “משכך והואיל והמערער יצר מצב ‘בלתי נסבל’ יהא הוא השעיר לעזאזל והכל יצאו נקיים וזכים. זהו איפא ההסבר לנימוקי ההבל של בתי הדין המשמעתיים“:

   

אכן, “נימוקי-הבל” היוצאים מתחת ידם, או מקלדתם, של שופטים הם דבר של יום-ביומו, ולפעמים הם לא סתם “נימוקי-הבל”, אלא גם נימוקי-הבל שקריים.

 

קחו, למשל, את המנטרה אותה מדקלמים לכם שופטי התעבורה יום-יום: עם הצילום אי אפשר להתווכח… אז כמי שכבר ניהל בחייו הקצרים כמה משפטי תעבורה, אני אומר לכם במלוא האחריות: אין הבלות ואין כזב גדולים מהשטות הזאת, ושופט אשר “מסביר” לנאשם הלא-מיוצג כי “עם הצילום אי אפשר להתווכח” – או שהוא “נוהג בברורות גמורה”, או שהוא משקר במצח נחושה.

 

• “אפסותן הכללית המוחלטת והטוטלית של טענות עו”ד קראוס“:

   

כן, גם את זה לא נעים לשמוע, אבל כשם שפסק-דין יכול ללקות ב”אפסות כללית מוחלטת וטוטלית” – כמו, למשל, פסק-הדין הזה – כך גם טענותיו של עו”ד קראוס יכולות ללקות באפסות כזאת.

 

• ואם בקשר לאמרה “טובל עד מעל לראשו“, מייחס המערער לבית הדין “אי ידיעת השפה העברית” – אין ולא יכול להיות ספק: הוא צודק לחלוטין, משום שאין בשפה העברית דבר כזה, ואפילו גוגל, אשר מביא לנו גם את עילגויות-הלשון המצויות ברחבי המרשתת, לא מצא את הביטוי הזה אלא פעם אחת – היא הפעם בה עסקינן כאן, המצאתו המוזרה של בית הדין.

   

כנראה שרצה בית הדין ליצור “וריאציה על הנושא” מהביטוי “טובל ושרץ בידו”, אבל או שהביטוי לא התאים לו, או שהוא באמת לא יודע את השפה העברית, ולכן הוא יצר משהו מעין “נזר המליצה”, “אין בדיחה ללא גרעין של עשן”, “צח כשני” וכו’.

 

והמסקנה: מכל ה”דוגמאות” שהביא מר סגל, לא רק שהוא לא הצליח להראות את מה שהוא התכוון להראות, אלא שהוא הראה בדיוק את ההיפך: את “אפסותו הכללית המוחלטת והטוטלית” של פסק-דינו שלו.

 

י.על פסק-הדין (ז): עוד משפט רב-מפרקי קלאסי

 

סע’ 12 לפסה”ד, זה לשונו:

 

אין ספק: לפנינו דוגמאות בלבד לסדרת מילים קשות ונוקבות, הנושאות בחובן מסרים החורגים הרחק מעבר לשדות המשפט, כושלים תחת מבחן הסף של הרלוונטיות, אותם ניתן היה להדחיק עד שוך הסערה הרגשית או להט הכתיבה והאמונה בצדקת הדרך, או לחילופין, לבטא בדרכים מכובדות וזהירות יותר, שלא בנחרצות, באופן כה מעליב ופוגעני. כבר ידוע ידענו כוחן להשחית של מילים, אלא שדווקא עורך דין עתיר ניסיון חיים נפל שבי אחריהן כמו היו חזות הכל – בחינת אמת ניצחת שיש להשמיעה בכל מחיר ויהי מה.

 

הבה נפרק את המשפט הזה לגורמיו:

 

• אין ספק: לפנינו דוגמאות בלבד …

   

לא דוגמאות ולא ציפורים, משום שה”דוגמאות” האלה לקוחות מהתבטאויות מאוחרות יותר אשר לא היו רלוואנטיות להליך, וגם, כאמור, לא היו “דוגמאות” למה שהן התיימרו “להדגים”.

 

• … דוגמאות בלבד לסדרת מילים קשות ונוקבות …

   

נו, גם מלים “קשות ונוקבות” הן עבירה אתית? ומה עשה כבוד השופט צבי סגל בפסק-הדין הזה, אם לא “סדרה” של 1495 מלים “קשות ונוקבות”?!

 

• הנושאות בחובן מסרים החורגים הרחק מעבר לשדות המשפט …

   

נו, באמת … האם הטענה ששופט אמר לא-אמת אכן “חורגת הרחק מעבר לשדות המשפט”?! לא, היא לא חורגת כמלוא הנימה.

 

• … כושלים תחת מבחן הסף של הרלוונטיות …

   

נו, באמת … נניח שהשופט עידו רוזין היה מודה שהוא אכן אמר לא-אמת; נניח שבית דין משמעתי של השופטים היה קובע את זה כממצא עובדתי, ונניח שגם בית הדין של הלשכה היה קובע את זה כממצא עובדתי, ומזכה את הנאשם, עו”ד שמואל יוסף – האם היית, מר סגל, הופך את הקערה על פיה, ומרשיע אותו מהטעם שאמנם אין לסטות מהממצאים שנקבעו, אבל הם אינם רלוואנטיים?!

 

• אותם ניתן היה להדחיק עד שוך הסערה הרגשית …

   

תודה, אדוני הפסיכולוג, אבל מי דיבר על “סערה רגשית”?

 

• או להט הכתיבה והאמונה בצדקת הדרך …

   

ואיך זה מתיישב עם הפקפוק באמונתו של המערער בצדקת הדרך (“לו באמת ובתמים סבור המערער” – סע’ 10 לפסה”ד)?!

 

• או לחילופין, לבטא בדרכים מכובדות וזהירות יותר …

   

למשל? האם יש ביטוי עדין וזהיר יותר מאשר “דברים שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”?!

 

ואיך היית אתה, כשופט, מתבטא אם עד, או נאשם, היה מעיד בפניך ואומר דברים “שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”?

 

• שלא בנחרצות …

   

ואם הוא היה מבטא “שלא בנחרצות”, כ”הצעתו” של השופט, מה היה הוא אומר על כך? היית אומר שהוא טען “בחצי-פה, דבר המעיד שהוא עצמו לא האמין בצדקת טענותיו”…

 

ומה היה הוא אומר אילו היה דן בתלונה של לקוח על כך שעורך-הדין לא טען ב”נחרצות” הדרושה? הוא היה אומר כי מעורך דין המייצג לקוח, ואף גובה שכר טירחה על כך, יש לצפות שהוא יטען במלוא הנחרצות, ולא בחצי-פה, או ברבע-פה בלבד …

 

בקיצור – עו”ד קשקוש מקושקש אשר בא לחפות על פסק-דין אשר אינו “מחזיק מים”.

 

• באופן כה מעליב ופוגעני. …

   

בוודאי שאם שופט אמר דברים “שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”, העמדתו על כך אכן הינה “פוגענית” – כמו, למשל, כל פסק-הדין הזה, מתחילתו ועד סופו – ואם הוא גם “נעלב” מכן שמעמידים אותו על אי-האמת אשר בדבריו – אכן, יש לו בעייה.

 

וראו, לעניין זה, את מאמרי המצויין (והצנוע, לא לשכוח!) מה זה “סגנון מעליב ומשפיל”: גלגולו של עוד ניגון, עו”ד קשקשנות, אשר נכתב ופורסם לפני למעלה מחמש שנים, ונראה כאילו נכתב במיוחד עבור המאמר הזה.

 

• כבר ידוע ידענו כוחן להשחית של מילים, אלא שדווקא עורך דין עתיר ניסיון חיים נפל שבי אחריהן כמו היו חזות הכל –

   

ואכן, “כבר ידוע ידענו כוחן להשחית של מילים בפסק-דין, אלא שדווקא שופט עתיר ניסיון חיים, סגן נשיא של בית משפט מחוזי, נפל שבי אחריהן כמו היו חזות הכל …”.

 

• … בחינת אמת ניצחת שיש להשמיעה בכל מחיר ויהי מה.

   

“אמת ניצחת” – כן, אם זו אמת, זו הרי “אמת ניצחת”, ואם זו אמת ניצחת באשר להתנהגותו של שופט, והיא רלוואנטית לבקשת הפסלות (לפחות לדעתו של הטוען אותה), אכן ייקוב הדין את ההר, ו”יש להשמיעה בכל מחיר, ויהי מה”.

 

אכן, ישנם מקרים בהם אין להשמיע את האמת “בכל מחיר, ויהי מה”: סודות מדינה, עניינים שבצנעת-הפרט של שופט, וכו’, אבל כאשר שופט מגביל את זכותו של אדם לומר את האמת, “ויהי מה” – עליו לתת הנמקה טובה לכך, במקום לזרוק לחלל האוויר אמירה סתמית כזאת.

 

יא.והיה אם טעיתי

 

להבדיל משופטי ישראל, אני לא רק מצהיר כי טעיתי, אלא גם מודה בפירוש, בכתב ובעל-פה, בטעויותי – לא רק “לגופו של עניין”, אלא גם “לגופו של אדם”.

 

לא פעם הודיתי – בכתבי בי-דין וגם בטיעון-לפרוטוקול בבית המשפט, כי במקרה קודם אכן, הייתי אידיוט. שאלו את שלי טימן, הוא לבטח זוכר.

 

אז ייתכן מאוד שטעיתי, ועורך-הדין שמואל יוסף חטא ויש להרשיעו על כך שאמר את מה שאמר על השופט, אבל בכך עדיין לא סיימנו את הפרשה.

 

תארו לעצמכם כי שני עורכי-דין, בעלי “רקורד” דומה, אומרים על שופט כי בהזדמנות קודמת הוא אמר דברים “שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”, ומועמדים על כך לדין משמעתי, אשר במהלכו מתברר כי אחד מהם אמר את האמת על השופט, ואילו חברו מצץ מן האצבע דברים אשר לא היו ולא נבראו.

 

היעלה על הדעת ששני הנאשמים ייענשו באותה המידה, אפילו אם אין מנוס מהרשעתם?

 

אמור מעתה: גם אם אסור לומר על שופט כי בהזדמנות קודמת הוא אמר דברים “שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”, העובדה שהאמירה הזאת היא נכונה, לגופה, היא רלוואנטית לפחות לעניין העונש.

 

אבל כאשר “המערכת” מצופפת שורות, לעזאזל “שהדברים יתבססו על עובדות אמת” (אדמונד לוי, להלן), ולכל הרוחות “צורת חיים שיש בה חיפוש אובייקטיבי ונייטרלי אחר האמת” (אהרן ברק, להלן).

 

ותחי תרבות-השקר (גם כן להלן).

 

יב.א-פרופו שלי טימן

 

עם פרישתו מכס השיפוט אמר השופט שלי טימן, והדברים פורסמו בהרחבה, כי ישנם שופטים שלא מכירים את המילה “זיכוי”.

 

על הדברים האלה “המערכת” עברה בשתיקה. היא לא גינתה לא את האומר, לא את תוכן דבריו, וגם לא את ה”סגנון” או את “אופן ההתנסחות”. היא פשוט הסתגרה לתוך עצמה, בתקווה שהדברים יישכחו במהרה, ושופטי ישראל ימשיכו לחגוג כאילו המילה “זיכוי” לא קיימת – לא במילון המשפטי, ולא בכלל.

 

אז אני חוזר ומזכיר את הדברים האלה, וגם את הפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפיהם אחוז ההרשעות במשפטים הפליליים בישראל הגיע ל-99.9% מכלל התיקים הפליליים.

 

יג.לו היה השופט מגיע לאותה התוצאה, אבל בשקיפות והגינות

 

אילו הייתי אני השופט, ואילו – רק “אילו”, כמובן – החלטתי להגיע לאותה התוצאה, זה פסק-הדין שהייתי נותן:

 

1.המערער הועמד לדין על כי, בבקשה לפסילת שופט, אמר את הדברים האלה:

 

“בהזדמנות הקודמת, כאשר רוזין עדיין שימש כרשם בהוצאה לפועל ואני הופעתי בפניו, נאמרו ע”י הרשם – השופט כעת – דברים “שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”.

 

(וכאן הייתי מוסיף מובאות נוספות, ככל הדרוש, לטעמי, כדי לשכנע את קוראי פסק-הדין בצדקתו).

 

2.בית הדין המשמעתי הרשיע את המערער נעל האמירות האלה, ובית הדין הארצי דחה את ערעורו.

 

3.המערער מלין על כך שלא ניתן לו להוכיח “אמת דיברתי”, כגון שהשופט אכן אמר דברים “שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”.

 

4.לצורך פסק דיני זה – ולצורך זה בלבד – אני מוכן לצאת מההנחה הטנטאטיבית לפיה אכן אמת דיבר המערער, והוא אמר את הדברים בתום-לב, וכוונה אמיתית וכנה לשרת את עניינו של הלקוח, אולם בכך לא סגי.

 

5.אכן, “מחובתו של עורך-דין שלא לגור מפני איש, לומר דברים – הנראים לו, בתום-לב, נכונים – כהווייתם ואמיתתם, גם אם האמת העובדתית שבדבריו לא נעימה וקשה היא לבעל הדין שכנגד, ואין נפקא מינה, אם בעל דין זה חבר הוא למקצועו או סתם אדם מן השוק” (כבוד השופט, כתוארו אז, מ’ אלון, בעל”ע 10/81, הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ’ פלוני, פ”ד לו (3), 379, אולם השאלה היא “מהו הסגנון, בדיבור ובכתב, אותו יבור לו עורך הדין בעשותו במלאכתו. … אין לה לשאלה זו ולא כלום עם האמור בכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) … שעל עורך הדין להגן על ענייני שולחו במסירות, בנאמנות וללא מורא. … השאלה בנדון דדן אינה, מה יאמר עורך הדין, אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר” (שם, בהמשך; ההדגשות לא במקור).

 

6.לשיטתי לא די בכך שנאמר בעלמא כי “השאלה בנדון דדן אינה, מה יאמר עורך הדין, אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר”, ולא תהיה מלאכתנו שלמה אם לא נציג חלופות ל”פניני” הלשון בהם השתמש המערער (כאן הייתי מביא לפחות אסמכתא אחת מהפסיקה של ביהמ”ש העליון).

 

7.את הדברים שאמר המערער, ועל אמירתם הוא הורשע, ניתן היה, מבלי לפגוע כהוא-זה בתוכנם, לנסח כך:

 

(וכאן הייתי נותן ניסוח כשר, לטעמי, לאותם הדברים שציטטתי לעיל).

 

8.כעולה מהאמור לעיל, המערער כשל באופן ניסוחם של דבריו, ועל כן לא היה מנוס מהרשעתו בדין.

 

9.המערער מלין גם על כי בית הדין המשמעתי המחוזי “עיוות את דבריו” ו”חפץ להרשיעו, תהינה הראיות אשר תהינה”, וכי “נתקל בגישה עוינת מצד בתי הדין המשמעתיים, כי מזימה נרקמה נגדו, בניגוד לדין ולראיות המוכחות”.

 

לצורך פסק דיני זה – ולצורך זה בלבד – אני מוכן לצאת מההנחה הטנטאטיבית לפיה אכן צודק המערער בטענותיו כנגד שתי הערכאות אשר קדמו לי, אולם אני העדפתי לפתוח את הדיון מראשיתו, כאילו אני יושב לדין כערכאה ראשונה, וממילא אין לטענותיו אלה של המערער כל נפקות לענייננו, בין אם קיבלתי, או שלא קיבלתי, את טענותיו לעניין אופן ההתנסחות וסגנונה.

 

10.אין בפני ערעור על חומרת העונש שהוטל על המערער, או על קולתו.

 

11.אשר על כן הערעור נדחה.

 

 

( – ) שופט

 

הנה כי כן, ב”אורך יריעה” של כ-500 מלים בלבד – שליש בלבד מאורך ה”יריעה” אשר “קצרה” מ”לשוב לחזור ולצטט” את האמירות אשר בגינן אישר מר סגל את הרשעתו ההזוייה – כן, הזוייה! – של עו”ד שמואל יוסף.

 

ללמדכם שאפשר לומר את הכל, בלי להחמיץ אפילו נקודה רלוואנטית אחת, גם בקצרה וגם בשקיפות מלאה, גם ביושר אינטלקטואלי וגם באומץ להיחשף לביקורתו של הציבור, כך ש”השיקולים שהשופט חושב עליהם – אותם הוא מביא. הם פתוחים. כל אחד מכם יכול לעיין, יכול להסכים, יכול לא להסכים“.

 

וללמדכם כי ה”הסברים” על “קוצר היריעה” הם הסברי-הבל שקריים, אשר נועדו לזרות חול בעיני הציבור ובעיניהם של הקוראים את פסק-הדין, כדי לחפות על חוסר יושר אינטלקטואלי, על מוג-לב, על שנאה ונקמנות כלפי המבקרים את מערכת המשפט.

 

יד.חוצפתם של המדברים על “סגנון” …

 

הביטוי “אבי אבות הטומאה” קנה לעצמו שביתה בפסיקה של בית המשפט העליון – ובעקבותיו גם בתיהמ”ש האחרים, עד כדי כך שאפילו עברית-תעבורה טכנית כבר יכולה להיות בגדר “אבי אבות הטומאה”.

 

גם הביטוי “שקר במצח נחושה” כבר נעשה דבר של יום ביומו בפסיקה שלנו.

 

הדגימות האלה הן מעט-מזעיר מפניני ה”סגנון” של שופטינו היקרים – ואיש עוד לא התריס בפני שופט כלשהו “באיזה סגנון אדוני מדבר!!!”.

 

בוודאי שאף שופט לא הועמד לדין משמעתי על ה”סגנון”, על “אופן ההתנסחות” ועל “איך” שהוא אמר את הדברים.

 

והנה באים ומתחשבנים על “אופן ההתבטאות”, על “צורת ההתנסחות” ושאר קשקושים כאלה, עם עורך-דין אשר בסך-הכל אמר – והיה מוכן גם להוכיח – כי שופט פלוני אמר דברים “שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”.

 

ועל כך אומר: צבועים, חצופים וחסרי-בושה.

 

טו.הנקמנות

 

מר סגל מקונן על כך שהמשיב (הוועד המחוזי, הקובל) לא הגיש ערעור על קולת העונש, כדי שאפשר יהיה להעיף את המערער מהמקצוע לצמיתות, ולא רק לשנתיים וחצי:

 

“המערער לא הפיק שום לקח מעשי מפסקי הדין המשמעתיים שניתנו בעניינו, לרבות בבית המשפט העליון, ולכן אין לכאורה מנוס אלא לעתור להוצאתו מלשכת עורכי הדין לצמיתות. ברם, ערעור מטעם המשיב, כאמור, לא הוגש, וניתן אפוא להסתפק בעונש המקל שנגזר על המערער בבית הדין הארצי”.

 

השאלה הראשונה המתבקשת כארן היא מה היו “פשעיו” הקודמים, עליהם הוא הורשע בעבר, והדעת נותן שמלאכתו השיפוטית לא תהיה שלמה אם הוא לא ייתן אפילו “דגימה” אחת, על מנת להראות קשר כלשהו – ולו קלוש ביותר – בין העבירה הנוכחית לבין העבירות הקודמות בהן הוא הורשע.

 

אבל לא קשה לנחש מדוע הוא לא עשה כן: כשם שהוא היה שם את עצמו ללעג ולקלס אם היה מצטט מהאמירות בהן הורשע המערער, כך הוא היה שם ללעג ולקלס את עצמו – ואיתו את מערכת הדין המשמעתי כולה – אם הוא היה מביא ולו דגימת-אקראי אחת מאותן “עבירות קודמות” אותן הוא מזכיר רק ברמז.

 

אבל בקינה הזאת יש רמז שקוף לחלוטין למה שעבר בראשו של כבוד השופט צבי סגל – ומשקף את גישת המערכת כולה: אמנם הפעם הוא לא אמר שום דבר שאנחנו יכולים להציג אותו כפסול, וגם בפעמים הקודמות הוא לא אמר שום דבר שאנחנו יכולים להציג אותו כפסול, אבל מי ש”מעז” למתוח עלינו ביקורת – אנחנו נשתיק אותו לעולמים, אפילו אם הוא צודק.

 

ואם זו אינה נקמנות-לשמה, לא ידעתי נקמנות-לשמה מהי.

 

טז. הפזילה היא למעלה, אל בית המשפט העליון, אבל מקור הטומאה והרשע הוא בלשכת עורכי-הדין, משטרת-המחנה

 

מר צבי סגל לא המציא את זה, הוא רק פוזל למעלה, אל בית המשפט העליון, מקום משכנה של תרבות השקר (ראו להלן).

 

אבל בית המשפט העליון לא המציא את זה, כי זה הוגש לו על מגש-הטומאה של לשכת עורכי-הדין.

 

החלע”ה קובע כי השיפוט ה”פנימי” של הלשכה לא יהיה המילה הסופית, וניתן לערער על השיפוט הזה בפני ערכאות המדינה (במקור: בית המשפט העליון, בפני הרכב של שלושה שופטים, היום בפני ביהמ”ש המחוזי, ירושלים, בפני דן יחיד).

 

דא עקא שביהמ”ש העליון פירש את החלע”ה כאילו הוא מעניק לערכאות הלשכה עצמאות כמעט מחולטת, ובכך הוא מעל באמון שהמחוקק נתן בו, אבל אם נקבל את הפרשנות הזאת, ברור שאם מוסדות הלשכה היו מצדדים בעורך-הדין (ובמקרה הזה הם היו בודקים את טענת “אמת דיברתי” ומזכים את הנאשם אם אכן כך הווה, או מרשיעים אבל מסתפקים בעונש קל), בית המשפט לא היה מעז להתערב.

 

אמור מעתה: נושאי-הדגל של הרדיפות מהם סובלים עורכי-הדין הם דווקא “חבריהם”, והשאלה היא מתי ישכיל ציבור עורכי-הדין להבין לאיזה גוף בולשביקי הם חייבים להשתייך.

 

ומי שמקומם אותו השימוש על ידי בביטוי המצמרר “משטרת המחנה”, מוזמן לקרוא את המאמר לשכת עורכי-הדין – משטרת המחנה, שם הוא ימצא גם את המקור הנכבד ממנו קיבלתי את ההשראה לכך.

 

יז.לשכת עורכי-הדין, הקוויזלינג של עורכי-הדין: שאלות למתמודדים בבחירות הנוכחיות

 

לשכת עורכי הדין מתיימרת להיות האיגוד המקצועי של עורכי הדין.

 

דבר שהציבור הרחב (וכנראה גם רוב עורכי הדין) לא מודע לו הוא שלשכת עורכי הדין אינה חייבת לדאוג לענייניהם המקצועיים, והדבר מוסדר רק בגדר “פעולות הלשכה שברשות” (סע’ 3 לחוק לשכת עורכי הדין, להלן: חלע”ה).

 

חה”כ יריב לוין, מבכירי העסקנים של הלשכה, העביר תיקון לחלע”ה, לפיו מתן סעד משפטי למעוטי אמצעים הועבר מסע’ 3 לחלע”ה לסע’ 2, הוא סעיף פעולות החובה של הלשכה, ובעקבות זאת פניתי אליו והזמנתיו ליזום תיקון דומה, על מנת לחייב את הלשכה להגן על ענייניהם המקצועיים של עורכי-הדין, וזה כולל גם את הזכות והחובה של עורך-הדין להגן על לקוחותיו, ולמתוח ביקורת על השופטים בלי חשש שיתנכלו בו.

 

חבר הכנסת הנכבד לא טרח לענות לי, למרות התזכורות ששלחתי לו.

 

גם איש מהמתמודדים למוסדות הלשכה – לא במערכת הבחירות הנוכחית ולא בכלל – לא מוכן להתייחס לנושא הזה, כי הם לא מוכנים להכביד על עצמם, אם ייבחרו. הם רואים בתפקיד בו יזכו מכשיר להנאות השררה ושאר היתרונות הגלומים בחברות במוסדות הלשכה, ולא שירות לחברי הלשכה אשר בוחרים בהם.

 

ברור שאם הלשכה הייתה מחוייבת לחבריה, הקובלנה נגד עו”ד שמואל יוסף כלל לא הייתה מוגשת.

 

אני מציג, איפוא, כמה שאלות למתמודדים בנוסף לכל שאלה שאני מציג להם במקומות אחרים:

 

א.מה עמדתכם לעניין העברת ההגנה על ענייניהם המקצועיים של עורכי-הדין מסעיף פעולות-הרשות לסעיף פעולות החובה?

 

ב.מבלי לגרוע מכלליות השאלה הקודמת, האם מקובל עליכם שבכל תלונה מהסוג הזה (ולמעשה בכל תלונה שאינה של חבר-למקצוע כנגד חבר-למקצוע) יש להפנות את המתלונן אל הקובל הממשלתי (היוהמ”ש לממשלה, או פרקליט המדינה), ואילו הלשכה חייבת לעמוד לימין החבר?

 

ג.האם אתם מסכימים שנקיטת הליכים מהסוג הזה ע”י הקובל הממשלתי תהווה עילה לתגובת-נגד חריפה של מוסדות הלשכה, עד כדי השבתת המקצוע?

 

יח.על תרבות השקר של בית המשפט העליון: תזכורת לקלונה של “המערכת”

 

ישנם דברים אשר פרסומם מחייב להרעיש עולמות, כדי לבדוק את נכונותם, ולהסיק את המסקנות (נגד המפרסם, אם הם כוזבים, ונגד מושאי הפרסום, אם הדברים אכן נכונים.

 

אתן כאן בתמצית את פרטי הפרסום שלי, ממש לאחרונה, אשר לא זכה לתהודה הראוייה, ואולי הפעם כן יזכה.

 

מי שמנהל משפט עומד לא אחת בפני הדילמה: ירחיב את הטיעון – נקודות חשובות בו עשויות ללכת לאיבוד; יצמצמו – עשוי הוא להחמיץ נקודה שנראית לו שולית, אבל דווקא היא עשוייה להביא לזכייתו במשפט.

 

בערעור שהגשתי לבית המשפט העליון על פסק-דין של ביה”ד הארצי של הלשכה נטלתי סיכון, וימים ספורים לפני הדיון הודעתי לבית המשפט כי אני זונח את כל נימוקי הערעור, למעט נקודה אחת.

 

הנקודה אחת הושתתה על החלטת ביה”ד המחוזי של הלשכה לפיה אין לו סמכות לבחון את שאלת סמכותו-הוא.

 

לא זו בלבד שההחלטה הזאת מנוגדת לכל מושכלות-היסוד המשפטיות, אלא שהיא גם בוססה על נימוק אידיוטי.

 

בית הדין הארצי, בפסק-דין מסוג “נחה דעתנו”, לא התייחס לאף טענה מטענות הערעור, גם לא לטענה הנ”ל, וכדי למנוע חזרה על כך בבית המשפט העליון נטלתי, כאמור, את הסיכון וצמצמתי את הערעור לנקודה הזאת בלבד.

 

ומה עשו השופטים הנכבדים, אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר?

 

הם אמרו כי ההחלטה האמורה “אינה לפנינו”, ומשפטרו את עצמם כך הם יצאו למסע של הטחת רפש וטינופת בלי שום תשתית עובדתית או דיונית.

 

האם ההחלטה האמורה באמת לא הייתה בפניהם? היא הייתה גם הייתה, והיא נמצאת במקום אליו הצבעתי – בעמ’ 18 לפרוטוקול של בית הדין המחוזי.

 

ואני, בניגוד לעו”ד שמואל יוסף, לא אומר שהשופטים “לא אמרו אמת, אלא בדיוק ההיפך”. אני אומר, במלוא האחריות: הם שיקרו במצח נחושה!

 

ואם מישהו רוצה להתריס נגדי “באיזה סגנון אדוני מדבר” – אני, בניגוד לשופטינו הצבועים, אקבל את הביקורת הזאת באהבה, אם לא למעלה מכך.

 

יט.משדרים חולשה, באים במצפון רע

 

אם שופטי ישראל ומוסדות הלשכה היו מאמינים ביושרם הם, הם היו מאזינים לביקורת, גם החריפה והנוקבת ביותר, והיו מתמודדים איתה, בין בתשובות ענייניות, בין בהסקת מסקנות ממנה.

 

אבל לא, הם לא מסוגלים לכך, ולכן הם משתוללים כילדים קטנים, אשר חוטפים התקפה של טמפר-טנטרום, כל אימת שמזכירים להם את חטאיהם.

 

הם משדרים חולשה.

 

כ.הטפשים

 

בשנת 2003 הברית הלא-קדושה בין מערכת המשפט לבין לשכת עורכי-הדין הוציאה אותי ממקצוע עריכת הדין.

 

עד אז הייתי עורך-דין עסוק, אשר יושב לילות שלמים מול המחשב, על כל תיק ותיק.

 

עד לאותה התקופה לא הספיק לי זמני הפנוי ליותר ממאמר אחד בשבועיים, לפעמים בחודש, וכיוון שהייתי כפוף למשמעתם של קלגסי הלשכה, הביקורת שלי על המימסד המשפטי הייתה זהירה ומתונה בהרבה מאמר כיום.

 

היום, בזכותם של האדונים וה”חברים” האלה אני מעלה לאתר, לפעמים, אפילו שלושה מאמרים ביום, ומה שאני כותב עליהם היום – הם מרוויחים את זה ביושר. זה מה שהם, שיכורי-הכוחניות, עשו לעצמם.

 

ועל כך אמרינן: זה גרוע מפשע, זו טיפשות.

 

כא.אהרן ברק, אדמונד לוי

 

שופטינו היקרים, כידוע, “מקבלים את הביקורת באהבה, למרות שברון-הלב ועגמת-הנפש”.

 

כך, למשל, אדמונד לוי:

 

“ביקורת על תפקודה של לשכת ההוצאה לפועל והעומד בראשה, כמו גם ביקורת על מערכת המשפט בכלל, הינה מעשה לגיטימי אותו יש לקבל באהבה, גם אם הוא כרוך לעתים בשיברון-לב ועוגמת נפש. אולם תנאי מוקדם לביקורת מסוג זה הוא שהדברים ייאמרו בלשון מנומסת, ושהם יתבססו על עובדות אמת, כדי שהביקורת תשמש מנוף לשיפור תפקודו של הגוף המבוקר, ולא כלי כדי להכפישו …” (מראה-המקום – כאן).

 

“עובדות אמת” – מדוע התייחסו כל הערכאות כאן אל האמת כלא-רלוואנטית?

 

“בלשון מנומסת” – מה לא מנומס באמירה “אמר דברים שאינם אמת, אלא ההיפך מכך”?

 

“לשיפור תפקודו של הגוף המבוקר, ולא כלי כדי להכפישו” – ומהו הדין אם הביקורת עונה על שני הקריטריונים הקודמים, ודווקא בשל כך יש כדי להכפיש את המבוקר (כגון שמדובר בלקיחת שוחד, ואין מה “לשפר”, זולת להעיף את המבוקר לכל רוח)?

 

ומאימתי תפקידם של המבקרים לשמש “מנוף לשיפור תפקידו של הגוף המבוקר”? האם משלמים להם על כך?!

 

אהרן ברק, מצידו, אף מרחיק-לכת ואומר (הארץ, 17.11.99):

 

“אנחנו מחפשים, מבקשים וזקוקים לביקורת יותר מהרשויות האחרות … בוודאי שבית המשפט העליון טועה … אנחנו טועים ואנחנו גם מודים בטעויות שלנו”.

 

וכעת גילוי נאות: מדי יום אני בודק את עצמי, ומגלה כי ביום האתמול לא מתחתי ביקורת לפחות על 600 שופטים, אבל מעולם לא פנה אלי שופט בטרוניה על שקיפחתי אותו ולא מתחתי עליו ביקורת, אותה הוא “מחפש, מבקש וזקוק לה”.

 

אבל אהרן ברק לא הסתפק בכך, ובאין-סוף נאומיו, עוד בתקופת כהונתו כנשיא ביהמ”ש העליון, אמר, וחזר ואמר (למשל: בטקס סיום התמחות, 31.5.2001):

 

אכן, השפיטה אינה תפקיד. זו צורת חיים. … זו צורת חיים המבוססת על עושר רוחני; זו צורת חיים שיש בה חיפוש אובייקטיבי ונייטרלי אחר האמת. לא כוחניות אלא שיקול דעת; לא שררה אלא צניעות; לא עוצמה אלא חמלה …

 

ואני שואל:

 

איפה אותו “עושר רוחני”?

 

איפה אותו “חיפוש אובייקטיבי ונייטרלי אחר האמת”?

 

מה יש לנו בפסק-הדין נשוא המאמר הזה, זולת כוחניות, עוצמה ושררה?

 

איפה, בתוך ים המלל – 1495 מלים – מוצאים אנו, ולו טיפה אחת של שיקול-דעת, במקום קופי-פייסט עיוור של קלישאות שחוקות מסוגת באיזה סגנון אדוני מדבר?

 

איפה הצניעות?

 

ומעל הכל: איפה החמלה?!

 

ושאלה קטנה, אישית, לאהרן ברק: האם בתקופת כהונתך כנשיא ביהמ”ש העליון הדברים היו שונים?

 

כב. שאלה לדורית ביניש

 

אני רוצה להפנות שאלה לדורית ביניש, אבל היא מעולם לא מכבדת אותי, ולא עונה לי.

 

לכן אני מזמין אתכם, הקוראים, להפנות אותה אל המאמר הזה, ואל השאלה שאני מציג לה כאן, בכל מיסוח שהוא (רצוי עם העתק אלי).

 

המייל שלה הוא beinisch@supreme.court.gov.il, והשאלה היא זאת:

 

כבוד הנשיאה,

 

את נוהגת להאשים את הציבור באבדן אמונו בשופטיו.

 

הציבור, לדברייך, “לא מבין אותנו”, וגם “הציבור בישראל לא קורא פסקי דין”.

 

קראי בבקשה את מאמרו של עו”ד שמחה ניר (כאן יבוא קישור למאמר הזה).

 

בואי נניח לרגע לשאלה אם אנחנו, הציבור, “לא מבין” אתכם, ונתרכז רק בשאלה אם, לדעתך, כותבו של המאמר הזה, עו”ד שמחה ניר, באמת לא קרא את פסק-דינו של כבוד סגן הנשיאה צ’ סגל, בתיק עמל”ע 12462-08-10 שמואל יוסף, עו”ד נ’ ועד מחוז דרום של לשכת עורכי הדין?

 

בכבוד רב (שם הכותב, רצוי אמיתי).

 

ומי ששלח לה את השאלה הזאת מוזמן לדווח לנו מה ביניש ענתה לו, אם בכלל.

 

המייל שלי, למי שלא יודע ומתעצל לחפש: quimka@quimka.com.

 

כג.ניחוש פרוע

 

כיוון שאני דווקא כן קורא את פסקי-הדין אותם אני מבקר, וכיוון שלא קראתי את פסקי הדין של ערכאות הלשכה בעניינו של עו”ד שמואל יוסף, שהם נשוא פסק-דינו של צבי סגל – בו הטחתי אש וגופרית – לכן אני לא אומר עליהם ולו חצי מילה.

 

יחד עם זאת אני מנחש כי שני פסקי הדין האלה מתאימים ככפפה ליד לשני המאמרים שפרסמתי לפני חמש שנים ויותר – הרבה לפני שניתנו פסקי-הדין האלה.

 

אלה המאמרים:

 

על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות;

 

הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל.

 

כד. מסקנות

 

אני מודה למר צבי סגל, אשר מינויו כשופט פורסם ברשומות, על שהרים לי להנחתה את העילה למאמר הזה.

 

פסק הדין של צבי סגל – למרבית הצער הוא מייצג את הפסיקה כולה – מביא לנו באריזה אחת את כל הרעות החולות של המימסד המשפטי בישראל: חוסר יושר אינטלקטואלי, אטימות לביקורת, רדיפת המבקרים את המערכת, נקמנות, תרבות-השקר, חוצפה, צביעות, בולשביזם, מצפון רע, ומה לא.

 

ובמלים אחרות, הלקוחות מסגנונם של השופטים עצמם: המימסד המשפטי הוא “אבי אבות הטומאה”.

 

המחלה של המימסד המשפטי היא לא ניתנת לריפוי, בגלל הריקבון המתקדם והגרורות הסרטניות המתפשטות לכל אבריה של החברה.

 

אבר הנגוע בנמק (גנגרנה) לא ניתן לרפא, ויש לגדוע אותו, כדי שהנמק לא יתפשט באברי הגוף שעדיין לא נפגעו.

 

מערכת המשפט זקוקה להחלפת-דם כללית.

 

יש לפטר את כל שופטי ישראל, עם פיצויים כפולים, משולשים או מחומשים – רק שיילכו כבר.

 

יש לסגור את לשכת עורכי-הדין, משטרת המחנה, להעביר לידי המדינה את הסמכויות השלטוניות שלה, ולהשאיר לכוחות השוק את ההתאגדות המקצועית של עורכי-הדין.

 

במקום השופטים הקיימים יש למנות שופטים אשר יהיו מחוייבים לציבור, לא לעצמם. שייראו בשפיטה שליחות, ולא “צורת חיים”, כהגדרתו של אהרן ברק, ויהיו כפופים לפיקוח ציבורי על תרבות השפיטה שלהם.

 

השופטים החדשים ימונו לתקופה מוגבלת, אשר אינה ניתנת להארכה, כדי שהשתן לא יעלה להם לראש.

 

שופט שירצה קידום יצטרך לעבור תקופת צינון מחוץ למערכת, ולאחריה להגיש את מועמדותו מחדש.

 

השאלה היחידה היא אופן המימוש של החלפת-הדם הזאת: האם להחליף את כל המערכת ב”מפץ גדול”, או בהדרגה.

 

אבל הנושא הזה מצריך דיון נפרד, במאמר נוסף.

 

כה.אל תאמר זה לא ענייני!

 

שורות-הסיום של מאמרי זה פונות אל אלה אשר אומרים לי, לא אחת, מה לי ודבר הזה.

 

הבעייה של החברה בישראל היא שמערכת המשפט קובעת גם את הנורמות הציבוריות והשלטוניות של כל המערכות האחרת.

 

מי שסבור כי כיוון שהוא לא עורך-דין והוא לא בא יום יום בשערי בית המשפט, ולכן זה לא מעניין אותו, ולא צריך לעניין אותו – טועה טעות מרה, אותה הוא יגלה כאשר הוא עצמו ייזקק לחסדיה של “המערכת”, אבל אז – אהה! – זה יהיה מאוחר, מבחינתו.

 

______________

 

לשכת עורכי הדין, מערכת הבחירות – יוני 2011

 

לשכת עורכי הדין, מערכת הבחירות – יוני 2007

 

מדור עורכי דין, באתר הזה

 

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

 

לדף הפייסבוק של האתר

 

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

 

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש