דורית ביניש ממשיכה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה

לדף הפייסבוק של שמחה ניר

 

לדף הפייסבוק של האתר

 

  חדש בהאתר של קימקא:

 

__________

 

דורית ביניש ממשיכה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה!

 

א.   מכחישי השואה

 

אמון הציבור בבתי המשפט ובשופטיו חוטף לאחרונה מכה אחר מכה, וכמו בן-הזוג הנבגד, אשר טחו עיניו מראות את אשר כל העולם רואה ויודע, כך גם מערכת המשפט: טומנת ראשה בחול, כיען. לא רואה, לא שומעת, לא יודעת. מערכת המשפט מכחישה את השואה של עצמה.

 

בהתחלה היו שופטינו אומרים: אין ירידה באמון בציבור בנו.

 

אחר כך הם אמרו: נכון, אבל הירידה הזאת קיימת גם באמון הציבור בשאר הרשויות, ועל כך אמרינן צרת רבים נחמת טיפשים.

 

נחמת טיפשים – משום ששיעור הפחיתה באמון הציבור בשופטיו גבוה משיעור הפחיתה שלו ברשויות הציבור האחרות;

 

נחמת טפשים – משום שאמון הציבור ברשויות אחרות (הכנסת, הממשלה ועוד) משתנה מעלה-מטה על פי מצבי-הרוח הציבוריים, ואלה לא צריכים להשפיע על היחסים בין הציבור לשופטיו;

 

נחמת טיפשים – משום שאמון של 50 אחוז בממשלה, בכנסת ובפוליטיקאים בכלל הוא דבר שאפשר לחיות איתו (מי שתומך באופוזיציה אצלו זה “מובנה”, אבל גם מי שתמך בממשלה, אך טבעי שלעולם לא יהיה מרוצה), אבל אמון של 90 או 80 אחוז בשופטים זה “סוף העולם”, זו טרגדיה. זו טרגדיה, כי השופטים, כמו שאמר אהרן ברק, פטרונה של דורית, אין להם לא ארנק ולא חרב, אלא רק אמון הציבור, ואם את זה הם מאבדים – לא נותרו להם אפילו התחתונים אשר לגופם.

 

זו טרגדיה, משום שהשפיטה היא “משרת אמון” מהמעלה הראשונה, וכשם שאיש מאיתנו לא היה מקים משפחה עם בן/בת זוג בלי אמון של 100%, וגם לא היה מעסיק עובד עם רמת-אמון כזאת, כך גם אי אפשר לקבל שופטים עם רמת אמון פחותה מ-100 אחוזים.

 

או-קיי, כאיש-פשרות ידוע אני מוכן להתפשר: 80% אמון בשופטי בימ”ש השלום (כולל תעבורה), 90% אמון במחוזיים, ו-95% בשופטי העליון, ואחר-כך נדבר הלאה.

 

כן, קוראים יקרים, אני רואה אתכם מגחכים ונוחרים בבוז: כאשר אמון הציבור בשופטיו צונח אל מתחת לרף ה-50%, קל לך מאוד להיות “איש פשרות ידוע” … אז תגחכו כמה שאתם רוצים, נו פרובלם.

 

אחר כך השופטים אמרו שהציבור אשם, אבל הם דחו בשאט-נפש את הצעתי להחליף את הציבור.

 

אחר כך הם האשימו את הביקורת, ואת המבקרים: רק בגלל הביקורת אנחנו מאבדים מאמון הציבור. בכך הצדק אכן עמהם, כי אם המבקרים היו שרים רק שירי מה-יפית, אמון הציבור בשופטיו היה מרקיע שחקים, כשם שהרקיע אמון הציבור בצה”ל, עם אלבומי ששת הימים ואחריהם.

 

אז התקשורת אשמה, והביקורת אשמה.

 

אבל, מה לעשות, הביקורת היא נשמת-אפה של הדמוקרטיה, וכשם שהסגידה לגנרלים של צה”ל המיטה עלינו את שואת יום הכיפורים, התשל”ד-1973, כך גם הסגידה לגנרלים של המשפט תביא אותנו למפולת יום-כיפור המשפטי.

 

כן, השופטים שלנו מנסים להשתיק את הביקורת, במקום להקשיב לה, אבל בכך הם מדרדרים עוד יותר את אמון הציבור בהם.

 

כעת באה דורית ביניש ואומרת כי אמון הציבור לא נמדד בתשואות (10.6.2008).

 

כמובן שהשאלה המתבקשת היא: אם לא בתשואות – במה כן?

 

תשובה חלקית ניתנה לה, אישית, שנה וחצי לאחר מכן: בנעליים מעופפות.

 

תשובה נוספה היא קיבלה ארבע שנים קודם, עם רצח השופט עדי אזר. אני צפיתי את הדבר עוד בשנת 2000, אבל המערכת האוטיסטית הזאת, השומעת רק את עצמה, לא אבתה שמוע.

 

אחר כך אומרת ביניש: עובדה היא שהציבור פונה אלינו, וזה אומר שהוא כן מאמין בנו.

 

אכן, הציבור פונה לבתי המשפט, כי חלופה אחרת אין לו.

 

האם לציבור הנאשמים בבתיהמ”ש לתעבורה יש חלופה אחרת? לא, אין לו.

 

האם לציבור הנאשמים בבתיהמ”ש בכלל יש חלופה אחרת? לא, אין לו.

 

האם לציבור הנפגעים מפעולות השלטון יש חלופה אחרת? יש, בדמות נציב תלונות הציבור, אבל במקרים רבים זו חלופה מפוקפקת, אשר בסופו של דבר מאלצת את המתלוננים, במקרים רבים, להגיע גם אל בית המשפט.

 

אבל זה לא הכל: מי שיש לו כסף, מי שמגלגל מיליונים, יכול להרשות לעצמו פנייה להליכי בוררות יקרים, המפרנסים, במקרים רבים, שופטים-בדימוס אשר בעת כהונתם היו חלק מהגורמים לאבדנו של אמון הציבור בשופטיו.

 

והוא הדין גם בטענה ש”הציבור פונה אלינו”: אם, מדי שנה, פונים 2000 עותרים לבג”ץ, זה לא אומר כי לציבור יש אמון במוסד הזה, אלא בדיוק ההיפך: זה אומר כי רק ל-2,000 מתוך 7.5 מיליון ישראלים יש מידה מסויימת של אמון בבג”ץ, או שאין להם חלופה אחרת, ואילו ל-7,498,000 אזרחי המדינה האחרים אין ולו טיפה של אמון בשופטיו – בין אם יש להם חלופה אחרת, בין אם אין.

 

ב.    הביקורת אשמה, לא אנחנו

 

הברקה נוספת של ביניש, עליה כבר עמדתי בעבר:

 

“דומה כי הביקורת הנשמעת באחרונה על מערכת המשפט בכלל ועל בית המשפט העליון בפרט אינה בגדר ביקורת אקדמית, תורמת ומפרה. אנו חשופים לניסיון מתמשך לערער על עצם הלגיטימיות של התפקיד החיוני אותו ממלאת הרשות השופטת בשיטת המשטר הדמוקרטית בישראל”.

 

ושוב: לא אנחנו אשמים, אלא הביקורת, שאינה מתיישרת עם הרצוי לנו.

 

עוד טענה מרתקת – ממש מרתקת – המציאה ביניש: המבקרים אותנו לא קוראים את פסקי הדין שלנו… וזה אומר, כמובן, שהמבקרים אותנו קוראים רק את האתר של קימקא, כי אם היו קוראים גם את פסקי הדין שלנו, הם היו נוכחים לדעת כי אנחנו נחמדים, אנחנו ישרים – מה-זה ישרים! – ובחתירתנו המתמדת והעיקשת לעשיית-הצדק אנחנו לא משאירים אבן-על-אבן לפני שאנחנו חותמים על כל פסק-דין או החלטה אחרת.

 

ג.     אז לא, ממש לא

 

אתם לא מפחדים מבוזגלו, שאולי באמת לא קורא את הפסיקה שלכם, ואת מה שיש לו נגדכם הוא שואב מהרחוב. אולי הוא בא לבית המשפט לתעבורה, הודה באשמה בחשבו שבכך הוא “גמר עם זה”, אבל השופט “הכניס לו” פסילה, ולכן, בעיניו, “כל השופטים זונות”.

 

אתם לא מפחדים מאותו בוזגלו, כי הציבור לא מתייחס לביקורת הבאה מהרחוב, מאלה אשר באמת לא קוראים את הפסיקה שלכם.

 

ד.    ממי אתם באמת מפחדים?

 

אתם מפחדים דווקא מאלה אשר קוראים גם קוראים את הפסיקה שלכם, ורואים את כל הפגמים שבה – המשפטיים והמוסריים.

 

אתם מפחדים, למשל, מעו”ד שמחה ניר, אשר עושה לכם ביקורת מיקרו-כירורגית, מנתח כל פיסקה ולכל משפט, מצליב אותם אלה באלה, טוחנם זה בזה, עורך לכם ספירת-מלים על כל משפט ופיסקה, ולא משאיר מהפסיקה שלכם אבן-על-אבן.

 

קחו, למשל, את המאמר הזה: שופטי העליון אשר גרוניס, ניל הנדל, עוזי פוגלמן: האם הם אידיוטים, או שהם רק עושים את עצמם ככאלה? – מאמר המנתח שני פסקי דין המונים יחד, ב”נטו” שלהם, רק 541 מלים, ושניהם מופיעים במלואם בגוף המאמר. אני רוצה לראות שתגידו עלי שלא קראתי את פסקי הדין האלה!

 

ה.   זכרונו של הציבור

 

דורית ביניש מבינה אל נכון שכל ההסברים והתירוצים שלה, של הדוברות שלה, של משה גל השקרן וברק לייזר (שקרן בזכות עצמו), ושל מקהלת הבדימוסים שלה, אינם מחזיקים מים, ואינם משכנעים, אבל היא חושבת שזכרונו של הציבור קצר הוא.

 

כעת, במסגרת פסטיבל משה לנדוי, אנחנו שומעים מפי ביניש את הדברים האלה:

 

נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש אומרת כי היא משוכנעת שהציבור נותן אמון רב במערכת המשפט ביחס לכל מוסדות השלטון. הנשיאה בייניש אומרת כי אנו מצויים בתקופה שבה אמון הציבור מתערער, אך לאו דווקא ביחס לבתי המשפט. לדברי בייניש בית המשפט נזהר שלא להכנס למים הטובעניים של הפוליטיקה אך נושאים שנויים במחלוקת נדונים בבית המשפט הרבה יותר מבעבר ויש לכך השלכות. הראיון עם הנשיאה בייניש לתכנית “הכל דיבורים” נערך בעקבות מותו של הנשיא לשעבר של בית המשפט משה לנדוי. בייניש אמרה כי גולת הכותרת של השופט לנדוי הייתה עיגון בחוק של עבודת השב”כ במסגרת ועדת החקירה הממלכתית שבראשה עמד (ירון דקל, רשת ב’, 3.5.2011).

 

הבה נראה מה יש בלא-כלום הזה:

 

נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש אומרת כי היא משוכנעת שהציבור נותן אמון רב במערכת המשפט ביחס לכל מוסדות השלטון.

 

כן, “ביחס לכל מוסדות השלטון” … כפי שראינו לעיל, זה “הישג” עלוב למדי, אבל זה גם לא נכון! זה לא נכון משום שצה”ל, למשל, עם כל כישלונותיו, נהנה מהרבה יותר אמון ציבורי מאשר מערכת המשפט, למרות כל “הצלחותיה”.

 

ואותו הדבר ביחס לדברים הבאים:

 

הנשיאה בייניש אומרת כי אנו מצויים בתקופה שבה אמון הציבור מתערער, אך לאו דווקא ביחס לבתי המשפט.

 

אכן, הציבור היום יותר ביקורתי – ובצדק, כי נמאס לו לחטוף מכות, ולשתוק – אבל גם אם נכניס את ה”פאקטור” הזה, מצבה של מערכת המשפט לא יהיה יותר טוב, ובכל שיטת הערכה או שקלול מצבה יהיה, אפילו במספרים מוחלטים, גרוע מזה של צה”ל, התקשורת ו… הרבנות הראשית.

 

הלאה:

 

לדברי בייניש בית המשפט נזהר שלא להכנס למים הטובעניים של הפוליטיקה אך נושאים שנויים במחלוקת נדונים בבית המשפט הרבה יותר מבעבר ויש לכך השלכות.

 

נו, באמת. מספר הנושאים השנויים-במחלוקת היה ונשאר כמספר התיקים הנידונים בבתי המשפט, ובאשר ל”זהירות” שלא להיכנס למים הטובעניים של הפוליטיקה – לא רק שהם נכנסים לבוץ הפוליטי, אלא שהם עושים זאת ברגל גסה מאוד.

 

והנה, “גולת הכותרת” של הראיון, הסיבה וההזדמנות לתפוס את המיקרופון:

 

הראיון עם הנשיאה בייניש לתכנית “הכל דיבורים” נערך בעקבות מותו של הנשיא לשעבר של בית המשפט משה לנדוי. בייניש אמרה כי גולת הכותרת של השופט לנדוי הייתה עיגון בחוק של עבודת השב”כ במסגרת ועדת החקירה הממלכתית שבראשה עמד.

 

מעניין … הכל מדברים על משפט אייכמן כ”גולת הכותרת” של לנדוי, ומצניעים את ישיבתו בראש ועדת לנדוי לעניין השב”כ, ובאה דורית ומעלה דווקא את זה על ראש שמחתה.

 

ומה עם אותו “לחץ פיזי מתון” מבית מדרשו של לנדוי משה? הס מלהזכיר.

 

ו.       אז אני בכל זאת אזכיר

 

במאמרי לא אבכה את לנדוי משה, תחת ראש-הפרק “לחץ פיזי מתון”, אמרתי:

 

מעניין שאיש לא מזכיר היום את דוח ועדת לנדוי לעניין השב”כ, אשר אישרה לחוקרי השב”כ להפעיל על נחקרים “לחץ פיזי מתון”. כמה מקורי, כמה יצירתי.

 

מעניין מה היינו אומרים אם, למשל, איזו ועדת חקירה סורית, בראשות גנראל בשם מוסה אל-לנדאווי הייתה מכשירה לחץ פיזי “מתון” כזה.

 

כנראה שדורית רצתה להיות מקורית במיוחד, יצירתית במיוחד, ולא להעלות גירה על שירי-ההלל על לנדוי משה ומשפט אייכמן, אז היא מצאה סוס צולע אחר לרכב עליו.

 

ז.     התירוצים וההסברים לא יחזיקו מים

 

לצערי הרב חלק מאבדן האמון במערכת המשפט נובע מכך שהפסיקה לא מתיישבת עם דעתו הפוליטית של המבקר.

 

לפעמים זה מהימין, ולפעמים זה מהשמאל, אבל זה לא משנה.

 

זה לא משנה, משום שסך-כל העתירות בעלות הגוון הפוליטי הוא רק חלק מהעתירות המוגשות לבג”ץ;

 

זה לא משנה, משום שעיקר פעולתו של בית המשפט העליון היא כבית משפט לערעורים (פליליים ואזרחיים);

 

זה לא משנה, משום שרוב התיקים בכלל לא מגיעים לבית המשפט העליון, וככל שאנו מדרימים לערכאות הנמוכות יותר, הניחוח הפוליטי הולך ומתנדף לחלוטין;

 

זה לא משנה, משום שגם אם אתה פוסק בניגוד לדעתי, אתה צריך לתת לי את ההרגשה שהתייחסת לטענותי בכבוד, ברצינות, ביושר – ובלי לסמן את המטרה מראש;

 

וזה לא משנה, משום שאמון הציבור בשופטיו נבחן בעיני הציבור, ולא בעיני השופטים.

 

ואת זה שופטי ישראל לא רוצים להבין.

 

הם מבינים מצויין שהשופט עדי אזר נרצח לא בגלל שהוא פגע במישהו מהרוצחים, אלא רק בגלל שהוא היה שופט, וכמחאה כנגד מערכת המשפט עצמה.

 

הם מבינים מצויין שהנעל אשר הושלכה בפרצופה של דורית ביניש הושלכה בפרצופה של מערכת המשפט כולה.

 

אבל עדיין, לשיטתם, הם לא צריכים לעשות דבר כדי לרכוש מחדש את אמון הציבור.

 

לו יהי.

 

ח.   לא ראויים לאמון: אטימות, רשעות, שקרים

 

מערכת משפט אשר אומרת – בגלוי, מעל המקפצה – כי אנחנו מתייחסים רק למה שאנחנו רוצים, ומתעלמים ממה שלא מתיישב עם המטרה אותה סימנו מראש – מערכת משפט כזאת אינה ראוייה לאמון, אפילו רק לפי מה שהיא אומרת על עצמה.

 

יכולתי לתת דוגמאות למכביר, אבל את זה אני ממילא עושה במדור רמת השופט.

 

אני אתן כאן, בתמציתיות, דוגמה מובהקת, לאטימות ולרשעות של השופטים הנמצאים בחוד-החנית של מה שאמורה להיות מערכת עשיית-הצדק של בית המשפט.

 

המקרה הוא המקרה הפרטי שלי, אבל אני לא מסתמך על תחושות-הבטן שלי, אלא רק על מה שכתוב שחור-על-גבי-לבן, ומי שיש לו פרשנות אחרת – מוזמן להביע אותה, גם באתר הזה.

 

בהליך משמעתי בבית הדין המחוזי של לשכת עורכי-הדין טענתי לחוסר סמכות מקומית.

 

כאשר טוענים לפני ערכאה שיפוטית שאין לה סמכות (עניינית, מקומית או אחרת), הדבר הראשון שהיא חייבת לבדוק הוא אם יש לה, או אין לה סמכות. לפעמים הבדיקה הזאת מצריכה שמיעת ראיות וקביעת מימצאים עובדתיים, ולפעמים לא, ובמקרה של חוסר סמכות מקומית, לרוב יש לשמוע ראיות, וכך הווה גם במקרה דנן.

 

בית הדין של הלשכה נתן החלטה אידיוטית, לפיה לא לו הסמכות לקבוע אם יש לו סמכות לדון בתיק (ראו קישור, למטה מכאן, אל העמוד כולו – עמ’ 18 לפרוטוקול – כדי שלא תגידו כי “הוצאתי דברים מהקשרם”…

 

בסופו של דבר דן אותי לעשר שנות השעייה.

 

בית הדין הארצי, בערעור הראשון, דחה את הערעור בהחלטה “נחה דעתנו” השנואה על כל עורכי הדין, כולל אלה אשר נתנו אותה – כאשר הם עצמם באים לבית המשפט כבעלי-דין או כמייצגיהם.

 

החלטה “נחה דעתנו”, למי שלא יודע, היא החלטה לא-מנומקת, האומרת, סתמית, כי “נחה דעתנו שלא נמצא כל פגם בפסק הדין עליו הערעור. הערעור נדחה”.

 

על פסק דינו של בית הדין הארצי ערערתי לבית המשפט העליון, וכרגיל במקומותינו לא השארתי אבן על אבן – טענתי את כל הטענות האפשריות והבלתי-אפשריות, לבל אחמיץ שום נקודה, כי הרי עשר שנות השעיה ממקצועי, עריכת הדין, הן מכה אנושה, לכל הדיעות.

 

כל מי שניהל אי-פעם משפט מכיר את הדילמה הזאת: אם תטען יותר מדי, הנקודה החזקה שלך עשוייה “להיבלע” בתוך ים הטענות, אבל אם תטען פחות מדי – דווקא אותה הטענה שנראית לך קלושה ו”הזוייה”, היא אשר עשוייה הייתה לבנות לך את ה”קייס”, ודווקא אותה החמצת.

 

אז במקרה הזה, וכמי שמכיר את השופטים האלה, ואת מוכנותם, ללא נקיפות מצפון, “שלא לראות” דברים שאינם נוחים להם, לקחתי הימור, ועובר לדיון בערעורי הודעתי שאני מצמצם את ערעורי לנקודה אחת בלבד: להחלטה האידיוטית האמורה, אשר בעמ’ 18 לפרוטוקול של ביה”ד המחוזי.

 

ראו אותה שוב, למטה מכאן.

ושימו לב. אני לא ביקשתי לזכות באור מן ההפקר, ולא ביקשתי זיכוי על סמך הטענה הזאת.

 

ומה, בסך-הכל ביקשתי? ביקשתי להחזיר את התיק לערכאה קמא, כדי שתשמע ראיות לעניין הסמכות המקומית.

 

אכן, יכלו השופטים בעליון, אם היו רוצים, לקבוע שההחלטה בעניין הסמכות היא נכונה, ובכך הם היו “סוגרים עניין”.

 

אבל הם לא יכלו, כי הם לא רצו.

 

הם לא רצו לתת משפט הוגן למי שנודע בביקורתו הקשה עליהם.

 

והם לא רצו, כי הם היו עושים מעצמם צחוק, ומכניסים את מערכת המשפט למצב בו כל מי שטוען לחוסר סמכות מקומית היה צריך לעלות לירושלים, לדיון בפני נשיא בית המשפט העליון (מכוח סעיף 78 לחוק בתי המשפט, המקביל לסע’ 64 לחוק הלשכה, עליו הסתמכה ההחלטה האידיוטית).

 

אז מה הם עשו? הם אמרו, ברוב חוצפתם, כך (ההדגשה לא במקור):

 

“בפתיחת הדיון בבית הדין המשמעתי בתל אביב העלה המערער טענת חוסר סמכות מקומית, וזו נדחתה (בהחלטה שאינה לפנינו)“.

 

אבל, בשם כל הקדושים שבעולם, ההחלטה נמצאת שחור-על-גבי-לבן בדיוק במקום אליו הפניתי את השופטים: עמוד 18 לפרוטוקול הדין באותו בית-דין.

 

ראו אותה שוב, למטה מכאן.

 

אז הם שיקרו ללא בושה, ובמצח נחושה, אבל זה לא השקר היחיד שלהם בתיק הזה, כי גם האמירה שטענתי “נדחתה” אינה נכונה – והיא לא נכונה משום שבית הדין נמנע מלקבוע דבר בעניין הזה.

 

ונשאלת גם השאלה איך הם מתיימרים לדעת מה נאמר בהחלטה, אם היא “אינה לפניהם”?!

 

ט.   איך הם “יצאו מזה”?

 

כדי לתת לשופטים האלה הזדמנות להוכיח שהם טעו בתום-לב, ולתקן את הטעות, הגשתי להם בקשה “בטרם קם בית המשפט מכסאו” – המבוססת על העיקרון שכל עוד בית המשפט לא “קם מכסאו” באותו היום, הוא לא נחשב כאילו הוא “סיים את מלאכתו”, ולכן הוא מוסמך לתקן כל טעות – אפילו בפסק-דין סופי.

 

זאת הבקשה, המדברת בעד עצמה, אבל הם לא מצאו לנכון להתייחס אליה, ודחו אותה בהחלטת “נחה דעתנו” בת שורת אחת בלבד.

 

בעקבות השקרים שלהם דרשתי מהם לפסול את עצמם בדיעבד, כשם שינהג כל בעל דין אשר מגלה את עילת-הפסלות רק עם מתן ההחלטה או פסק-הדין, , אבל גם את הזאת הם דחו בהחלטת “נחה דעתנו” בת שורת אחת בלבד.

 

למי שסבור כי עדיין קיימת האפשרות שהשופטים רק “טעו”, ולא שיקרו במצח נחושה, הרי הרקע לדברים, המראה איך השתן עלה להם לראש.

 

י.       הנלעגת

 

ועכשיו ראו כמה נלעגת היא ביניש, כאשר היא אומרת את הדברים האלה:

 

“אנו מצויים בתקופה שבה אמון הציבור מתערער, אך לאו דווקא ביחס לבתי המשפט. … בית המשפט נזהר שלא להיכנס למים הטובעניים של הפוליטיקה אך נושאים שנויים במחלוקת נדונים בבית המשפט הרבה יותר מבעבר ויש לכך השלכות”.

 

והשאלה היא מה הקשר בין “המים הטובעניים של הפוליטיקה” והנושאים “השנויים במחלוקת” לבין השקרנות של השופטים?

 

ומה עם המשפט הרב-מפרקי הזה:

 

“דומה כי הביקורת הנשמעת באחרונה על מערכת המשפט בכלל ועל בית המשפט העליון בפרט אינה בגדר ביקורת אקדמית, תורמת ומפרה. אנו חשופים לניסיון מתמשך לערער על עצם הלגיטימיות של התפקיד החיוני אותו ממלאת הרשות השופטת בשיטת המשטר הדמוקרטית בישראל”.

 

האם המבקר צריך לשים מאה אלף “פוטנוטים” כדי שהביקורת שלו תהייה “אקדמית”?

 

ומה עם ביקורת “לא אקדמית”? האם כדי לבקר שופטים שקרנים צריך להשוות את רמת השקרנות של בית המשפט העליון בישראל עם רמת השקרנות של בתי המשפט העליונים בארה”ב, פינלנד וטהרן, ואת אלה עם רמת השקרנות של שופטי השלום בזרנוגה גימ”ל, ואחר-כך להשוות את רמת השקרנות של שופטי כל העולם עם רמת השקרנות של שוטרי כל העולם, בבחינת “שׁפְטִים וְשׁטְרִים תִּתֶּן–לְךָ בְּכָל–שְׁעָרֶיך“?!

 

ומה זה ביקורת “תורמת”, גב’ ביניש? ניכוש עשבים שוטים זה כבר לא תורם דבר לחקלאות?

 

ואם כבר בחקלאות עסקינן, אז לפני שאנחנו מדברים על “ביקורת מפרה”, מדוע שלא נבצע קודם חיטוי טרמי? הבה נראה מה אומרים על כך החקלאים עצמם:

 

חום, הפועל על הקרקע לאורך זמן, מנקה אותה מזרעי עשבים ומדכא גורמי מחלות.

 

את חום הקיץ הישראלי אפשר לפיכך לנצל למטרת טיוב הקרקע בשטחים קטנים שמראים סימני עייפות, בהם אנו נוהגים לגדל פרחים או ירקות עונתיים, או להכנת שטחים חדשים לשתילה.

 

איך עושים את זה?.

 

לשם כך נשתמש בפטנט ישראלי בלעדי, בחיטוי סולרי. 

 

א.  תחילה נשקה השקיה גדושה את אותה משבצת קרקע.

 

ב.  נתחח אותה לפחות לעומק קלשון (25-30 ס”מ)

 

ג.   נגרף וניישר את השטח.

 

ד.  נפרוש עליו יריעת ניילון שקופה ושלמה (ללא קרעים) ועל השוליים נשפוך אדמה, לשם סגירה הרמטית.

 

ה.  נשאיר את הכיסוי כ-4-6 שבועות, ונדאג שלא יתהוו קרעים ביריעה. 

 

אפשר לעשות שימוש בשטח מיד לאחר הסרת היריעה.

 

נו, דורית, אם זו אינה ביקורת “מפרה”, אז היא אינה ביקורת מפרה, ובכלל, אנחנו, הציבור, לא חייבים “להפרות” את השקרים שלהם.

 

וחוץ מזה, דורית, אנחנו לא “מערערים על עצם הלגיטימיות” שלכם, אלא על הלגיטימיות של מה שאתם עושים בחסות החסינות שהגלימה – אוי לאותה כלימה – מעניקה להם – גם דה-יורה, וגם דה-פאקטו: להגיד שההחלטה אשר בעמוד 18 “אינה לפנינו”, ובאותה הנשימה גם לתת לה תילי-תילים של פרשנות מעוותת ושקרית – זה לא לגיטימי.

 

זה לא לגיטימי – ולעולם זה לא יהיה לגיטימי!

 

יא.    “במציאות משתנה …”

 

בואו נחזור אל הדברים האלה:

 

“אנו מצויים בתקופה שבה אמון הציבור מתערער, אך לאו דווקא ביחס לבתי המשפט. … נושאים שנויים במחלוקת נדונים בבית המשפט הרבה יותר מבעבר ויש לכך השלכות”.

 

וגם אל הדברים האלה:

 

“… הביקורת הנשמעת באחרונה … אינה בגדר …”.

 

וכעת חפשו בגוגל את המחרוזת “בית המשפט במציאות משתנה” – תקבלו כ-112,000 תוצאות, החליפו “בית” ב”מערכת”, הכניסו למרכאות רק את “במציאות משתנה” נסו “חדשה” או כל מילה דומה אחרת במקום “משתנה”, והוסיפו את “ביניש” או “בייניש” – ותקבלו עשרות תוצאות, אם לא יותר, רק לפי גוגל.

 

אני מניח שאם דורית ביניש, לאחר פרישתה, תרצה לשווק הרצאות בנושא הזה, קרי: “בתי המשפט במציאות משתנה” – היא תעשה מיליונים רבים, כי זה נושא “סקסי”, שאיש לא יכול לומר מילה רעה נגדו.

 

והשאלה היא מדוע כב’ הנשיאה לא מסתגל למציאות המשתנה, ומאשימה את הציבור המשתנה, הביקורתי מבעבר, במקום להסתגל למציאות הזאת.

 

יב.    מי שמגדירים אחרים כ”טומאה”, ומדברים גבוהה-גבוהה על “סגנון” …

 

שלשת השופטים השקרנים עליהם דיברתי לעיל הם אליקים רובינשטיין, אב-בית-הדין ומי שכתב את פסק-הדין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר, אשר נתנו את ה”אני מסכים” שלהם, ובכך היו שותפים-לדבר-נבלה.

 

שופטים בית המשפט העליון מדברים גבוהה-גבוהה על צחות-הסגנון, אבל בביטוי אבי אבות הטומאה הם משתמשים אפילו לעבירות-תעבורה שהן עבירות-קנס.

 

אז אני “אזרום” איתם, ואשתמש בסגנונם-הם, אם כי במלים מרוככות קמעה (כי אני הלא אדם תרבותי!).

 

השופטים האלה הם חלאות-אדם, זוהמה שבזוהמות, טינופת-שבטינופת, זבל-שבזבלים, אשר כל אדם מן היישוב לא יכול שלא להקיא רק כאשר הוא שומע את שמם.

 

ועכשיו נראה אתכם, סבי-סבות-הטומאה, שתגידו לי באיזה סגנון אדוני מדבר.

 

..  ..  ..

אל עמוד הקלון!

 

יג.      סיכום

 

כל התירוצים של שופטי ישראל הם מעוררי רחמים.

 

הם איבדו את אמון הציבור משום שהם שקרנים, נוכלים, צבועים ומושחתים.

 

הם איבדו את אמון הציבור באשר הם איבדו כל שמץ של שמץ של בושה.

 

הגיע הזמן לומר להם, ללא כחל ושרק: מושחתים, נמאסתם! לכו הבייתה!!!

 

ודורית ביניש, במקום שתקבל על עצמה את האחריות המנהיגותית, היא תמשיך לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה.

 

..

התקשורת אשמה, הביקורת אשמה, הציבור אשם

 

_____________

 

על אמון הציבור בשופטיו, עם פרוץ שנת 2011 – אסופת מאמרים מעודכנת

 

______________

 

לדף הפייסבוק של שמחה ניר

 

לדף הפייסבוק של האתר

 

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

 

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש