לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

לנדוי משה, הנשיא החמישי של בית המשפט העליון הישראלי, נפטר בגיל 99.

 

כמצוות “אחרי מות קדושים אמור” היהודית, איש לא מופתע מתשפוכת המלל שבאה בעקבות מותו (ראו דגימת-אקראי, למטה).

 

בכלל, כאשר מת נשיא לשעבר של בית המשפט העליון קל מאוד להספיד אותו עם כל הסופרלטיבים האפשריים והבלתי אפשריים. הרי לא היום לנו 500 נשיאים של בית המשפט העליון, אשר אפשר לבחור מהם חצי תריסר “נפילים”.

 

כן, אומרים שהוא האחרון (או מ”האחרונים”, כדי להשאיר כמה אופציות פתוחות…) שב”דור הנפילים”. האם הכוונה היא שאחרי הדור הזה קיבלנו דור, או דורות, של גמדים?

 

כן, קיבלנו דורות של גמדים, אבל זו ממש לא חוכמה גדולה להיות “נפיל” מול אליהו מצא, למשל, מול שלמה (“הבקשה נדחית”) לוין, מול אשר גרוניס או מול אדמונד לוי.

 

או, למשל, מול דורית ביניש.

 

ובל נשכח שגם בדור ה”נפילים” היו גמדים כגון אליהו משה (“אני מסכים”) מני.

 

אם מתחת לנשיא המדינה הייתה פירמידה שלמה של נשיאים, נשיא לכל מחוז של המדינה, נשיא לכל עיר, לכל מועצה איזורית או מקומית, ונשיא לכל שכונה או רחוב – אפילו משה קצב היה זוכה ל-sainthood, אם רק הוא לא היה פונה לעצתו של אחד מעורכי-הדין היקרנים ביותר שבארץ, יעקב נאמן, אשר יעץ לו להתלונן במשטרה – והשאר היסטוריה.

 

אז מוצאים נשיא אחד שהיה “נפיל בדורותיו”, ועושים ממנו נפיל. יופי.

 

ואיך מייצרים “נפיל” כזה? מוצאים “קווים לדמותו”, או “תחנות בחייו”, וכמובן רק את הצימוקים המשובחים שבעוגה הזאת.

 

משפט אייכמן

 

“תהילת העולם” של לנדוי, אותה מזכירים לנו עכשיו בראש רשימת ה”תחנות שבחייו”, היא – איך לא – משפט אייכמן – “משימת חייו”. “שופטו של אייכמן”, “מביא הכבוד למדינת ישראל הצעירה”, וכו’.

 

אבל מה היה משפט אייכמן, אם לא משפט ראווה, כפשוטו?

 

הרי ברור היה מראש שאדולף אייכמן הוא אדולף אייכמן, כי הוא לא הכחיש את זה. והוא גם לא יכול היה להכחיש את זה, כי זה היה מונע ממנו את הגנת ה”ציות לפקודות”, וכו’.

 

ואם הוא היה אדולף אייכמן, ותפקידו ברייך השלישי היה כזה-וכזה, ולהבדיל ממשפט תעבורה על מהירות של 178 קמ”ש בדרך עירונית, כל שיעורי-הבית הוכנו כדרוש – מדינת-ישראל לא יכלה להתייחס לתיק הזה כאל תיק-חנייה – ואחר כל הדברים האלה שום בית משפט בישראל לא יכול היה להטיל עליו פחות מעונש-מוות.

 

העובדה שההיסטוריה זימנה לו את הישיבה בראש ההרכב שדן את אייכמן לא עושה אותו ל”נפיל”.

 

הנפילים האמיתיים, בהקשר הזה, היו אותם האישים אשר, בגלוי, שחו נגד הזרם, וקראו שלא להוציא את אייכמן להורג: מרטין בובר, גרשום שלום, הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון, לאה גולדברג, רות בונדי, וכנראה שהם לא היו היחידים.

 

אז נתנו לו ביד צעצוע, והוא שיחק בו להנאתו – לא כמכשיר לקביעת אשמתו או חפותו של הנאשם, ולגזירת עונשו – אלא כ”מסר לעולם כולו”, ו”שיעור בהיסטוריה”.

 

אהרן ברק אומר עליו עכשיו כי “לא היה מתאים ממנו לשבת על כס השיפוט במשפט ההיסטורי הזה”. יתכן. גם בהגרלת פתקים בכובע-טמבל אפשר, לפעמים להגיע לתוצאה הנכונה, אבל כדאי לזכור כיצד הגיע לנדוי לכס המסויים הזה.

 

המשפט עתיד היה להתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר נשיאו אז היה בנימין הלוי, וברור היה שהלוי יציב את עצמו בראש ההרכב – ואת זה הגורמים הפוליטיים רצו למנוע. מה עשו? חוקקו את “חוק בנימין הלוי”, אשר קבע כי במשפט על עבירה שדינה מוות יישב שופט של בית המשפט העליון בראש ההרכב של בית המשפט המחוזי.

 

בית המשפט העליון מנה אז תשעה שופטים, וכיוון שהיה צורך לשריין מראש חמישה שופטים להרכב אשר ידון בערעור, כאשר יגיע המועד. נשארו, איפוא, ארבעה שופטים, וייתכן שלנדוי, אז שופט זוטר בביהמ”ש העליון, היה היחיד מהארבעה שידע את השפה הגרמנית.

 

מכל מקום, כאשר יש לבחור אחד מתוך ארבעה, מספר האפשרויות הוא מועט, יחסית.

 

ממשפט אייכמן אני זוכר דווקא אפיזודה מאוד נלעגת, כאשר הוא אמר לאייכמן, הנאשם (הציטוט, מהזיכרון בלבד): “אמנם בשפה הגרמנית הפועל נמצא בסוף המשפט, אבל המשפטים של אדוני ארוכים מדי!”. כמובן שלנדוי לא התכוון לתת לנאשם שיעור ברזי הדקדוק הגרמני, אלא לומר לו, לנאשם, שהוא מאריך יתר על המידה.

 

השאלה היא אם היה מקום להתבדחויות כאלה, מעין חילופי מטאפורות בין שני ילידי גרמניה אלה, אשר ארץ המוצא ולשון-האם היו הדבר היחיד המשותף להם.

 

הקיטש

 

המסורת של “אחרי מות, קדושים אמור” היא חלק מתרבות הקיטש – ואני מניח שלא רק אצל היהודים. רואים את הקיטש בכמויות מסחריות בבתי הקברות, ורואים את זה גם בעיתונות.

 

קחו, למשל, את אלה לוי-וינריב (גלובס, 2.5.2011, הדגשות לא במקור):

 

יום שישי, 15 בדצמבר 1961, אולם “בית העם” בירושלים – … בשעה 9:18 דקות בדיוק נכנסים 3 השופטים – אב בית הדין משה לנדוי ד”ר בנימין הלוי ויצחק רווה – לאולם, קדים קלות לעבר הקהל ותופסים את מקומם בדפי ההיסטוריה.

 

“אני פותח את הישיבה ה-121 של המשפט”, אומר לנדוי בפתח הדיון, ופורס במשך שעה קלה את נימוקי גזר דינו של הפושע הנאצי בקול סמכותי וענייני. לבסוף, בלי לשנות אתנימת קולו, הוא מכריז: “בית משפט זה דן את אדולף אייכמן למיתה. זהו גזר הדין”.

 

ואולי תסבירי לי, מה זה משנה אם הם קדים קלות, או כבדות? ועל איזה שופט לא היית נימק “בקול סמכותי וענייני”, וכו’? אולי על שלי (“ישנם שופטים שלא מכירים את המילה זיכוי”) טימן, אבל זו כבר אופרה אחרת.

 

הסופרלטיבים

 

סופרלטיבים, כידוע, לא עולים כסף.

 

קל לומר “צנוע וישר כסרגל” על מי שהלך לביהמ”ש ברגל וכבר 29 שנים לא נתן פסק-דין. על מי שכנראה לא גנב דבר מזולתו, ולא רימה את שלטונות המס (ומכל מקום – לא ידוע על כך דבר), והיה כותב את פסקי הדין משני צדיו של הדף (השופט שמעון אגרנט היה כותב מצד אחד בלבד, ורק לרוחב חצי הדף).

 

קל לומר שהוא האזין “בסבלנות אין קץ” לסניגורו של אייכמן, רוברט סרוואציוס, אלא שלא הייתה לו כל ברירה אחרת, משום שכל העולם עקב אחרי ניהולו את המשפט, אבל האם הייתה לו “סבלנות אין קץ” לשמוע את הנאשם, אשר חייו תלויים לו מנגד?

 

מההתבדחות הנבובה המוזכרת לעיל עולה שהוא לא ממש התייחס לנאשם ב”סבלנות אין קץ”.

 

קל להצביע על כמה פסקי דין בולטים משלו, אשר יש בהם לפארו. אצל כל שופט אפשר למצוא כמה פסקי-דין טובים, ואפילו מצויינים, וזה ממש לא בעייה למצוא כמה כאלה גם אצל לנדוי משה.

 

אבל השאלה היא כמה פסקי דין בינוניים הוא כתב, כמה פסקי-דין גרועים יצאו מתחת ידו, וכמה פסקי-דין או החלטות בנות שתי מלים, או קצת יותר, מסוגת “נחה דעתי” או “אין ממש” יכלים “לפאר” את ה”הרזומה” שלו.

 

ואני אומר: רבים מספור!

 

אכן, זו אינה בעייה!

 

כפי שאמרתי לעיל, אין שום בעייה, או קושי, למצוא אצל כל שופט כמה פסקי דין טובים, ואפילו מצויינים. זו אינה בעייה, משום שאפילו אצלי, עבדכם העני-ממעש, אפשר למצוא בין אלפי המאמרים שלי לפחות תריסר או שני תריסרים, ואפילו יותר, אשר יכלו לפאר את בית המשפט העליון, לו היו נכתבים – עם התאמה לעובדותיו של מקרה זה או אחר – על ידי לנדוי משה, או על ידי כל שופט אחר.

 

קחו, למשל, את מאמרי המצויין – והצנוע, לא לשכוח! – הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל: העקרונות אשר בו, לו היו מאומצים על ידי בית המשפט העליון, היו אור לגויים, ונר לרגליהם של כל שופטי ישראל, לדור דור.

 

התנאי הוא, כמובן, שהעקרונות האלה יהיו אבן-הראשה, ה-ratio decidendi, של פסק-דין המסיק את המסקנות מאי קיום חובת ההנמקה, ולא סתם הערת-אגב מתייפייפת אשר תפאר את שמו של השופט בדפי ההיסטוריה, אבל, בניגוד לנרות-של-חנוכה, אפילו “לראותם בלבד” איש לא יזכור.

 

ראו, למשל, את החלטתו של הנשיא מאיר שמגר בפרשת בקר נ’ שטרן, בו הוא קובע כי בית משפט צריך להתייחס לכל הטענות – גם לאלה שאינן מקובלות עליו (למעט מה שהיום קורין במקומותינו “זוטי דברים”): דברים כדרבונות, אבל הם נשארו כאמירת-אגב, אשר איש אינו הולך לאורה.

 

ולא זו בלבד שאיש אינו הולך לאורה של האמירה הזאת אלא שנמצא כבר שופט “עליון” אשר מצא בה פטור גורף מהתייחסות לכל טענה שלשופט לא מתחשק להתייחס אליה.

 

אליהו מצא, כמובן.

 

אם הדברים האלה היו נאמרים בפסק-דין אשר היה מזכה נאשם מהטעם שבית המשפט שהרשיעו לא התייחס לטענותיו, ומהטעם הזה בלבד, שמעו של פסק-הדין היה מתפשט כאש בשדה קוצים, כל עורכי-הדין היו נאחזים בו, ואחרי שורה – ארוכה או קצרה – של זיכויים, שופטי ישראל היו לומדים הנמקה מלאה מהי – לתפארת מדינת ישראל, ומערכת המשפט שלה, אשר אמון הציבור בה היה מרקיע שחקים.

 

“לחץ פיזי מתון”

 

מעניין שאיש לא מזכיר היום את דוח ועדת לנדוי לעניין השב”כ, אשר אישרה לחוקרי השב”כ להפעיל על נחקרים “לחץ פיזי מתון”. כמה מקורי, כמה יצירתי.

 

מעניין מה היינו אומרים אם, למשל, איזו ועדת חקירה סורית, בראשות גנראל בשם מוסה אל-לנדאווי הייתה מכשירה לחץ פיזי “מתון” כזה.

 

יללת הצבוע

 

לנדוי משה דיבר הרבה על חובת ההנמקה.

 

במאמר הפותח את כרך א’ של כתב העת משפטים, אשר כותרת היא הלכה ושיקול-דעת בעשיית משפט, אומר הוא:

 

“שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו … מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו”.

 

אבל זה לא הספיק לו, ובפסק-דין מסויים, הוא מכביר מלים על גבי מלים בזכות חובת ההנמקה, אבל אחרי שהוא מקבל את האורגזמה שלו, הוא דוחה את הערעור, ומפטיר בנון-שאלאנטיות: “שאר טענות המערער אינן צריכות לפנים”.

 

ואני, לפי תומי, סברתי כי מי שמדבר גבוהה-גבוהה על “הנמקה מלאה”, אשר “מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו … מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו”, צריך להתייחס גם אל “שאר טענות המערער”, על מנת שגם אני, חלק מ”הציבור כולו”, אוכל ליהנות מהזכות לבקר את פסק-הדין, לא לפי מה שהשופט רוצה שאני אדע, אלא לפי מה שאני עצמי רוצה לדעת.

 

ועכשיו אמרו לי אתם: כמה פסקי-דין של כבוד השופט לנדוי משה עומדים במבחן חובת ההנמקה המלאה, מבית מדרשו של אותו לנדוי משה?

 

צחוק מתגלגל של אטימות, צחוק משתק

 

כן, הופעתי בפני לנדוי משה בימים עברו, עוד בהיותי סטודנט למשפטים, וגם לאחר מכן, כעורך-דין.

 

אחד הדברים הבולטים בהתנהגותו היה שכאשר טענת משהו שלא היה נראה לו, ולא היה לו חשק להקשיב לך, אזניו היו נאטמות, והוא היה משלח לעברך צחוק מתגלגל, כמו נחש המטיל עליך ארס משתק. אתה יכולת לנסות ולהתעשת, אבל לא היה מי שיקשיב לך.

 

וזה הוגדר עכשיו כ”סבלנות אין קץ”…

 

אין “קדושים”, אחרי-מות

 

אני לא רוקד על קברם של אחרים, גם לא אויבי, אבל מי שרואה בביקורת קטלנית על המת משום “ריקוד על הדם”, או על קברו של המת – שיבושם לו.

 

אבל כבר אמרתי לא פעם: מי שמנצל את כוחו לרעה, שלא יצפה לסלחנות כאשר הוא על הקרשים, או אפילו מתחת להם, ומי שמפר את כללי המשחק בחייו – שלא ייאחז בהם במותו.

 

וזה גם רמז לכל השופטים, ולשאר בעלי הכוח: לא לעולם חוסן, ולא לעולם חסינות.

 

לא אומר “ברוך שפטרנו”

 

במדור רמת השופט אשר באתר הזה יש תת-מדור בשם ברוך שפטרנו מעונשם של אלה, אבל מלנדוי משה נפטרנו כבר לפני 29 שנים, והאתר הזה עוד לא היה קיים אז.

 

וחוןץ מזה, אני דורך על גוויות של אנשים חיים, ולא על גוויות של מתים.

 

“ממעצבי דמותו של בית המשפט העליון”

 

כן, זה הדבר היחיד לגביו אני מסכים עם כל בעלי המלל, אבל בדיוק על כך נפשי בוכיה.

 

ועכשיו לקשקשנות, לים-המלל

 

הקישורים למטה מכאן הם מעט-מזעיר ממה שהגיע למרשתת בשעות הראשונות לאחר שנודע דבר מותו של לנדוי משה.

 

כמובן שבהמשך הופיעו ויופיעו עוד ועוד, אבל לא לי המלאכה לגמור.

 

_____________

 

לדף הפייסבוק של האתר

 

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

 

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש