לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

בימים אלה חברת “יס” החליטה לענג אותנו בהקרנה חוזרת של סרטיו של צ’ארלי צ’פלין ואני לא ויתרתי וראיתי עוד פעם את יצירותיו הבלתי-נשכחות של איש שבורך בכישרונות-על והביא לעולם כולו הרבה צחוק, דמע, אנושיות, מחאה, ציניות ואהבה. בסרטיו באו לידי ביטוי כישרונותיו כתסריטאי, כשחקן, צלם, קומפוזיטור, מנצח, זמר, מאפר ומה לא. הוא הכל לבד. הוא הלחין את המוסיקה לרוב סרטיו.

צ’אפלין הוכתר כגאון, מגדולי היוצרים של אמנות הקולנוע. ההתעניינות שלי בצ’פלין החלה לפני שנים רבות כאשר ראיתי את סרטו: “הילד”, The Kid, הוא כל-כך הרשים אותי שבני חיפש ומצא את הפוסטר המפורסם שמקשט את דלת חדר עבודתי כששני הכוכבים, הילד (ג’קי קוגן, בזכות סרט זה הפך לשחקן מפורסם) וצ’אפלין מאמצו, יושבים על סף דירתם. 

את סרטיו ראיתי יותר מפעם אחת ואותי רובם לא הצחיקו, ברובם בכיתי. ילדיי ובן-זוגי התגלגלו מצחוק. בסרט “הקרקס” ישנה סצינה שחוזרת על עצמה מספר פעמים ומצחיקה מאוד. בקרקס יש חמור ואותו חמור כל פעם שהוא רואה את צ’אפלין-הליצן-נווד הוא רודף אחריו.

כשהתחלתי להתעניין בצ’פלין (ברצינות) מצאתי ספר של א”ב יפה, בחנות יד-שנייה, שכותרתו: “צ’ארלי צ’אפלין חייו ויצירתו.” הוצאת ספריית הפועלים, 1953. יפה כתב ביוגרפיה שדרשה ממנו עבודת מחקר מעמיקה והוא מביא בפנינו את קורות חייו מהפן הרוחני, החברתי והאמנותי. מתייחס לתולדות הראי-נוע, והסרט המדבר. יפה מספר לנו שכאשר צ’פלין זכה לפרסום עולמי נכתבו עליו הרבה ביוגרפיות וזיכרונות של אלה שחיו איתו ולצידו (מיי ריבס אהובתו במשך כמה חודשים) מזכירו, נהגו ועוד שנפרדו ממנו או שהוא התפטר מהם ומתוך קנאה וטינה התמקדו דווקא על חייו הפרטיים ולא על הישגיו המדהימים. רבים גרמו לו לעוול כי מה שעניין אותם היה לספק רכילות מרושעת והמציאו דברים שלא היו. הציגו אותו כאדם מרושע, קמצן, נגוע בשיגעון גדלות, לא ישר ועוד. 

הסרטים הגדולים של צ’אפלין: הילד, אורות הבמה, מיסייה ורדו, הדיקטטור הגדול, זמנים מודרניים, אורות הכרך, הקרקס, הבהלה לזהב, האישה מפריז, הנווד.

בסרטיו צ’אפלין כיבד את האדם. הוא מעולם לא לעג לעני וגם לא לחלש. הוא תמיד גילה אהדה לחלכאים והנדכאים. וכך כותב לנו יפה: “…יצירתו היא בעצם המנון לחיים. ב”אורות הכרך” וב”אורות הבמה” מופיע צ’אפלין בתפקיד של סומך-נופלים ורופא חולים, הוא מחזיר לזולת את האמונה בחיים, את רצון החיים, את האמונה באושר. סרטיו הטראגיים ביותר הם אופטימיים ביסודם.” 

ילדותו של צ’אפלין הייתה דרמה אחת גדולה. אביו שהיה זמר מפורסם בלונדון בשנות השמונים של המאה ה-19, עזב את הבית לאחר שצ’רלי נולד. הילד הקטן שמר על אמו שלימדה אותו לשיר ולשחק. אמו לא עמדה בלחץ החיים והתמוטטה נפשית ואושפזה בבית חולים לחולי נפש. אביו התמכר לאלכוהול וסיים את חייו בעוני וייאוש. בספרו האוטוביוגרפי צ’אפלין מספר שלא היה לחם בבית ואחיו סידני הלך לבתי תמחוי של צדקה כדי לקבל קערת מרק ולחם חסד. הוא לא יכול היה להתלוות לאחיו כי היה להם זוג-נעליים אחד. עוד הוא מספר שיום-יום הוא נאבק עם הרעב והפחד מפני המחר, המחר מאוד הפחיד אותו. הוא ואחיו עסקו בעבודות שונות ומזדמנות כדי לשרוד. את הקריירה האמנותית שלו החל בגיל צעיר מאוד והוא מספר שבזכות אמו הוא הפך לפנטומימאי. מגיל שש הוא כבר הופיע ובגיל עשר הופיע על במות מיוזיק הול בלונדון.

את ילדותו הקשה בפרבר הלונדוני הוא לא שכח כל חייו והרבה לספר על העוני, הרעב, הקור והפחד. כאשר הפך לאיש מפורסם ועשיר הוא לא התבלבל ויחסו למותרות ולכסף לא שינו אותו. הוא לא שכח לרגע מנין בא.

האם צ’אפלין היה יהודי? שאלה זו נשאלה הרבה פעמים והוא עצמו נשאל, הוא לא הכחיש אבל גם לא אישר. הוא טען שמוצאו אירי וצועני. הנה סיפור שמביא לנו יפה. ” מיי ריבס מספרת מעשה שהיה. בשעת טיולנו ניגשה אלינו אישה באה בימים, נושמת בכבדות מרוב בהילות והתרגשות. הנכון הדבר, מר צ’אפלין, כי הנך יהודי? – כן, גבירתי. הייתי מופתעת, ושאלתיו אחרי כן: הרי הנך טוען תמיד שאינך יהודי, צ’ארלי. למה אמרת עתה את ההיפך מזה? – לא רציתי להדאיב את הגברת הקשישה הזאת. דומה היה לי כי גאולתה תלויה בתשובתי…” רבים החליטו שהוא יהודי כמו “בג’ואיש יוניברסל אנסיקלופדי”, שם הוא מתועד כיהודי. מערכת האנציקלופדיה שלחה לו הגהות על הערך שנכתב עליו כדי שיתקן פרטים ביוגרפיים. הוא לא הכחיש את יהדותו. לא פעם הוא הותקף בפומבי על ידי אנטישמים עד כדי ביטול ביקור בהונגריה לאחר שעיתון מקומי אנטישמי תקף אותו בגסות . גם אחרי שסרטו “הדיקטטור הגדול” יצא לאקרנים הגרמנים אסרו על הצגתו.

האם צ’אפלין היה יהודי? כנראה שלא. ידוע שאביו היה ממוצא נוצרי קתולי. על אמו לא מצאתי פרטים מזהים על מוצאה. היו שמועות ורכילויות.

למרות הצלחתו האדירה כקומיקאי, עוד כתר לו זכה כ”מלך הקומדיה”, אי-אפשר להתעלם מהטרגיות של רוב סרטיו. הוא עצמו הייתה דמות טראגית בחייו הפרטיים, וחייו הפרטיים היו סוערים ביותר. ידידים קרובים מספרים “שהוא היה האיש העצוב והבודד ביותר שהכרתי מעודי” (ת’ בורק).

ועוד סיפרו מקרוביו שמביא לנו א.ב. יפה: “היה נתון למצבי רוח קיצוניים, חסר שיווי משקל, מסתגר בדיכאונו ומסרב לראות את פני ידידיו הטובים ביותר או מתייפח כילד ומספר על פחדו מפני המוות…”.

ועוד אמירה של צ’אפלין: “החיים הם קומדיה בצילום מרחוק וטרגדיה בצילום מקרוב”.

______________

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש