סטף ורטהיימר, “איש ליד מכונה”. האדם והחזון
סטף ורטהיימר, “איש ליד מכונה”. האדם והחזון
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש
לסטף ורטהיימר יש הערכה והוקרה מקיר לקיר, אחד ויחיד, ועם מי שחלקתי את חווית קריאת ספרו “איש ליד מכונה” התגובה הייתה: “אין מה לדבר, אילו היו לנו עוד אלף כמו ורטהיימר מצבנו היה פי אלף יותר טוב.” אבל סטף יש רק אחד, איש חזון שמגיל צעיר בנה את עצמו בעשר אצבעות והגיע להישגים בל-יתוארו בתחום הטכנולוגיה. הצלחותיו האדירות היו ידועות לפני שכתב את האוטוביוגרפיה שלו, עסקיו חובקים עולם והוא מהר מאוד הבין שלהיות טכנאי זה לא פחות חשוב מאשר להיות רופא, עורך דין או פרופסור. התיאוריה שלו היא שאנשי מקצוע שעובדים ליד מכונה צריכים לקבל תשומת לב מיוחדת, הכשרה, עידוד, תמיכה ולהביאם לרמות שקשה יהיה להתחרות בהם. הוא יישם תיאוריה זו הלכה למעשה. אבל לא זכה משום גוף ממשלתי להתייחסות ראויה. כל הפקידים החשובים בכל המשרדים החשובים לא הבינו על מה הוא מתעקש, הם היו עסוקים בשאלה איך לשרוד בתפקידם. ורטהיימר התייאש ועשה הכל לבד בלי תמיכה ועם אמונה וחזון. החזון היה הקמת תשתית תעשייתית שתפרוץ גבולות, אבל לשם כך צריך בתי-ספר מקצועיים שיכשירו צעירים למקצועות טכניים ולא אקדמאיים, הוא בנה אותם והכשיר מאות של אנשי תעשייה, בלי תעודת בגרות ובלי תואר אקדמי, אבל עם תואר רב-אומן.
מדינת ישראל היא מדינה אקדמית. הצעירים שלנו בעידוד המשפחה, והאווירה השלטת היא שאם לא לומדים באוניברסיטה אתה אבוד. תעודת בגרות ותואר הם הקובעים. כי לעסוק במקצועות טכניים אינם נחשבים, אינם מכובדים. ורטהיימר טוען ובצדק – מדינה שמושתתת על אנשי אקדמיה איננה יכולה לצעוד קדימה כלכלית ומנהיגי המדינה לא הבינו על מה הוא מדבר אז הוא החליט ללכת לפוליטיקה כי הוא חשב שמשם הוא יוכל להשפיע ולשנות. כמעט 4 שנים הוא היה חבר-כנסת וגילה שגם משם הוא לא יכול לשנות ולהשפיע והוא ברח וחזר להגשים את חלומותיו הגדולים וליישב את הגליל.
“…כבר אז עניין אותי פיתוח הגליל, שבו בחרתי לחיות, לגדל את משפחתי ולהתפרנס. חשבתי שבגליל, חבל ארץ שאותו חולקים יהודים וערבים, צריך להתחיל לשלב ידיים ולפעול יחד, לרווחה ולשלום של שני העמים. אז נולד הרעיון הראשון לתכנון יישוב הגליל ולהפיכתו מאזור שהתפתחותו מותנית בחשיבה הצבאית והביטחונית ושניזון מחקלאות בלבד, למרכז תעשייתי-חינוכי-תרבותי גדול ומשותף, עם מפעלים וגנים ושכונות מגורים: משהו שימלא חלל בנוף החשוף של הגליל מול הגבול…”.
הוא הגשים את החלום שלקח כעשר שנים כאשר מי שיכול היה להערים קשיים ולהתיש אותו שמח לעשות זאת. אבל האיש ורטהיימר לא הרים ידיים. התוצאות מדברות בעד עצמן:
“בסופו של דבר, כשאני מציץ מחלון משרדי שבבניין “ישקר” בתפן ורואה את כפר ורדים הפורח על גבעה ממול, במלוא יופיו ההררי, ומסביבו את כל המפעלים, שקמו באזור שהיה שומם ונעזב ברובו עד לפני שלושים שנה, והיום משגשג עם גני תעשייה והיישובים החדשים והוותיקים המשתלבים, יהודים וערביים, בחיי האזור, במערכות החינוך ובתעשיות שלו – אני אומר לעצמי, בכל זאת ולמרות הכול, היה כדאי, החזון מתחיל להתגשם”.
סיפור חיים מרתק שבו הקורא מתוודע לחייו הפרטיים, למשפחתו, לתרומתו למדינה מתחילת דרכה ועד היום. ורטהיימר זכה בהרבה פרסים וגם בפרס ישראל. ספר שהייתי ממליצה לכל אחד לקרוא במיוחד למנהיגי המדינה בכל הדרגים והרמות שלא רואים מילימטר קדימה, שיעזרו בדמיון שאין להם, לתת ליזמים יד, לקחת אחריות, להיות עם ולא נגד. לקרוא ולהסיק מסקנות. מי שיקרא את הספר יאמר, הלוואי שיכולתי לפגוש אותו וללחוץ את ידו.
______________
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש