הפינה לשיפוטכם: אתם מטקבקים על “חניון חיפה” – ההחלטה המפורסמת ביותר
|
ההחלטה בעניין חניון חיפה היא, ככל הנראה, המצוטטת ביותר בפסיקה של בית המשפט העליון *** אתם מוזמנים להגיב
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש
רשות ערעור מס’ 103/82
חניון חיפה בע”מ
נגד
מצת אור (הדר חיפה) בע”מ
[6.7.82, 13.7.82]
לפני מ”מ הנשיא מ’ שמגר
חוק בתי המשפט, תשי”ז-1957, ס”ח 148, סעיף 19(ב) (תוקן: ס”ח תשל”ה 106) – חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל”ב-1972, ס”ח .176
* בתי-משפט – ערעור – בקשה לרשות ערעור
השאלה, עליה נסב הדיון בבקשה, היא: אימתי יעניק בית המשפט העליון רשות לערער על החלטה של בית המשפט המחוזי, אשר ישב כערכאת ערעור על פסק-דין או על החלטה אחרת של בית-משפט השלום או על פסק-דין או על החלטה שדינה כדין פסק-דין או החלטה אחרת של בית-משפט השלום.
בית המשפט העליון פסק:
א. (1) הנחת היסוד בסעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי”ז-1957, היא, כי כל עניין, המובא לפני בית-משפט, יידון, בדרך כלל, לפני שתי ערכאות. אין לכל מתדיין זכות מוקנית לכך שעניינו יובא בשלב כלשהו לדיון לפני בית המשפט העליון דווקא.
(2) לערכאה, אשר בידיה הופקדה הסמכות להרשות ערעור נוסף על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי שישב כערכאת ערעור, שיקול-דעת לקיים עיון, מיון ובירור, אם תפעיל כוחה ותעניק או תמאן להעניק את הרשות המבוקשת.
ב. (1) הנחת היסוד של המחוקק, לפיה יידון עניין, בדרך כלל, לפני שתי ערכאות, חייבת להנחות גם את הערכאה, הדנה בבקשה לרשות לערער.
(2) בבואו לשקול את השאלה, אם להעניק רשות לערער, יינתן משקל מכריע לשאלה, אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך, שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף.
ג. אמת המידה, על-פיה יוכרע בבקשה, אינה, אם אכן מקובלת על בית המשפט, שדן בבקשת הרשות לערער, התוצאה, שאליה הגיעה הערכאה הקודמת, ואם היה פוסק בדרך בה פסקה הערכאה הקודמת.
ד. חשיבותה המשפטית של הבעיה המועלית לדיון יכול שתשתנה בעיני בית-המשפט מעת לעת, בהתאם להתרשמות בית המשפט בעניין משקלה היחסי, תדירותה, הקשרה או זיקתה לבעיות משפטיות אחרות ושיקולים כיוצא באלה.
ה. לא ניתן להגדיר מראש באופן ממצה את סוגי המקרים בהם תוענק רשות לערער, מפאת חשיבותם. המדובר בעיקר באלו: שאלות בעלות חשיבות חוקתית, נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם, ומקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין.
פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע”א 62/49 ז’ הרצפלד ואח’ נ’ בראונטל, פ”ד ה 322; פ”ע ד .20
[2] המ’ 306/76 סויטי נ’ מדינת ישראל ואח’, פ”ד ל(3) .365
[3] המ’ 863/78 לוי ואח’ נ’ רחמים ואח’, פ”ד לג(3) .168
[4] בר”ע 126/81 – לא פורסם.
פסקי-דין אמריקניים שאוזכרו:
. 921S. Ct 79; . 437U.s. 359n. y. life insurance co . Dick v[5]
(1959)
(1942) . 1252S. Ct 62; u.s. uss 316betts v. Brady. Wardeu[6]
83; . 335U.s 372gideon v. Wainwright connections director[7]
.1963) . 792s. Ct
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ב‘ כספי, א’ נוימן, ט’ שטרסברג-כהן) מיום 5.2.82בע”א 111/80. הבקשה נדחתה.
מ’ בצרי – בשם המבקשת;
י’ אסולין – בשם המשיבה.
החלטה
.1 אימתי יעניק בית-משפט זה רשות לערער על החלטה של בית המשפט המחוזי, אשר ישב כערכאת ערעור על פסק-דין או על החלטה אחרת של ביתמשפט השלום או על פסק-דין או על החלטה שדינה כדין פסק-דין או החלטה של בית-משפט השלום (ע”א 62/49[1]). נקודת המוצא לכל מי שמבקש מענה לשאלה שהוצגה לעיל טמונה באמור בסעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי”ז1957, ממנו עולה הנחת היסוד, אשר על-פיה יידון כל עניין המובא לפני בית-משפט, בדרך כלל, לפני שתי ערכאות. יתרה מזאת, הכוונה העולה מדברי המחוקק היא, כי אין לכל מתדיין זכות מוקנית לכך שעניינו יובא בשלב כלשהו לדיון לפני בית המשפט העליון דווקא, שהרי יכול שההליכים יגיעו לסיומם לפני בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור, ואין אחרי הכרעתו של זה ולא כלום. למותר להוסיף, כי קביעתו המתוארת של המחוקק אינה מצטמצמת לאותם מקרים, אשר בהם נחה דעתם של כל המתדיינים מן ההכרעה של ערכאת הערעור, אלא היא חלה גם על אותם מקרים, בהם אין צד מן הצדדים שבע נחת מן ההכרעה השיפוטית של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור, והוא היה מבקש להביא עניינו לדיון ולעיון נוספים, כדי שטענותיו יישמעו שוב, והכרעתה של ערכאת הערעור תועבר תחת שבט הביקורת של בית המשפט העליון.
במה דברים אמורים. ידן של ערכאות השיפוט קצרה מלהושיט סעד לכל מבקש, הדורש בירור עניינו בשלוש ערכאות או יותר, ועשיית הצדק אף איננה מחייבת בירור כה מקיף של כל ענין; אחד מזקני השופטים לשעבר של ארצות-הברית, Chief Justice Charles Evans Hughes, אמר בשנת 1937, בקשר לסוגיה דומה, היינו, רשות הערעור לבית המשפט העליון של ארצות–הברית:
“No single court of last resort whatever the number of judges could dispose of all the cases which arise in this vast country. Which litigants would seek to bring up if the right of appeal were unrestricted”.
(מתוך מכתבו לסנאטור B. K. Wheeler, כמצוטט ב- Congressional record 81 (1937) (2814)(1937).
קדם לו בהתייחסות אל הנושא האמור זקן השופטים של ארצות-הברית W. H. Taft, אשר ביאר בשנת 1925עמדתו לגבי הצעת החוק, שדנה ברשות הערעור לבית המשפט העליון ובמיוחד לגבי סמכות הסינון, אותה ביקשו להקנות לבית המשפט האמור; וכך אמר:
“No litigant is entitled to more than two chances, namely to the original trial and to a review and the intermediate courts of review are provided for that purpose”.
(עדות בפני הוועדה לענייני חקיקה של בית הנבחרים, …).
התחימה הזו לשתי הערכאות, שהופקדו על הדיון בתובענה פלונית, ישימה, כמובן, גם בארצות שמידותיהן ומספר תושביהן קטנים יותר, וזאת בגדר הכרח בל יגונה. ראשיתו של כל דיון לפני הערכאה, אליה מוגשות הראיות לפי סדרי הדין התואמים את טיב הדיון, ומעליה ובנוסף לה מקוימת לאחר מכן הביקורת הנוספת של ערכאת הערעור. למותר להוסיף, כי אין בכך בלבד כדי למנוע מראש את הישארותה בעינה של כל נקודה השנויה במחלוקת, ומה גם שההכרעה האנושית לפי טבעה לעולם אינה יכולה להיות חופשית מסיכון כגון זה; אך לו גם היו מיתוספות ערכאות נוספות, לרוב לא היה בכך כדי להניח דעתו של כל מתדיין, ועיקרו של דבר, לא היה בכך, תיאורטית לפחות, כדי להסיר מראש ולחלוטין כל מכשלה מלפני הפוסקים.
פשוט וברור הוא, כי המחלוקת, המועלית בהליך שיפוטי פלוני, אינה באה על פתרונה על-ידי עצם הבאתה לפני הגורם השיפוטי המוסמך לכך, אלא תמצית השפיטה היא בהכרעה. לציבור בכלל ולמתדיינים בפרט יש עניין בסיומה של ההתדיינות על-ידי ההכרעה בה. כל הסדר חקיקתי ממוסד אינו אלא פשרה בין הרצוי והאופטימאלי מבחינת הראות הסובייקטיבית של צד פלוני לבין בר הביצוע מבחינה אובייקטיבית; תולדתה של הפשרה היא בעיצובה של השיטה הנ”ל בידי המחוקק, לפיה בא ההליך השיפוטי בדרך כלל למיצויו על-ידי הדיון בו בשתי ערכאות.
עם זאת, לא סתם המחוקק לחלוטין את אפשרות הפנייה אל הערכאה הנוספת הגבוהה יותר, אלא פתח פתח מותחם וצר לערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי שישב כערכאת ערעור. לא בהענקת זכות המדובר אלא בהתנאתה של הזכות בקבלת רשות, ומקום בו נוקטים לשון רשות משמע, כי הוקנה לערכאה, אשר בידיה הופקדה הסמכות להרשות ערעור נוסף, שיקול הדעת לקיים עיון, מיון ובירור, בטרם תפעיל כוחה ותעניק או תמאן להעניק את הרשות המוקשת.
תפיסת היסוד של המחוקק, לפיה יידון עניין בדרך כלל לפני שתי ערכאות, ואשר לפי דבריו אין גם בדרך כלל פנייה ישירה לערכאה גבוהה יותר, תוך פסיחה או קפיצה על ערכאת הביניים, חייבת להנחות גם את הערכאה, הדנה בבקשה לרשות לערער. כפועל יוצא מכך גם מתבקשת קביעתן של אמות-מידה שיפוטיות, כדי שתעלה מתוכן מגמה, אשר פישרה נהיר לפונים אל הערכאה המוסמכת לכך – מראש ולא לאחר מעשה – בבקשם רשות לערער.
.2 בבואו לשקול את השאלה, אם להעניק רשות לערער, נוקט בית המשפט בהכרח שיטת סינון, שהעיקר בה הוא העניין היכול להיות לציבור הרחב בבירורה הנוסף של הסוגיה, שכבר נדונה בשתי ערכאות. הווה אומר, בית המשפט אינו נותן דעתו אך ורק אל מה שנפסק, כדי לבחון אם נכונה ההלכה שיצאה מלפני הערכאה הקודמת, אלא המשקל המכריע מוענק לשאלה, אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף. כך אמר גם זקן השופטים W.H. Taft במסגרת דבריו, 2supra, at:
“When a case goes beyond that (היינו מעבר לשתי הערכאות – מ’ ש’) it is not primarily to peserve the rights of the litigants. The supreme court’s functi For the benefit of the people of the country, passing upon for the purpose of expounding and stabilizing principles of law for the public benefit, constitutional questions and other important questions of law (ההדגשות שלי – מ’ ש’).
האבחנה בין אינטרס המתדיינים או מי מהם לבין האינטרס הציבורי הכללי הוזכרה גם במכתבו הנ”ל של זקן השופטים C.E. Hughes:
“Review by the supreme court is in the interest of the law its appropriate exposition and enforcement not in the mere interest of the litigants”.
חשיבותו של העניין צריכה לחרוג מן הדרוש להכרעה במקרה הקונקרטי המועלה לדיון. זקן השופטים F.M. Winson אמר בשנת 1949לפני לשכת עורכי הדין של ארצות הברית (Sup. Ct. Reporter 69 (1949)VI):
“To remain effective, the supreme court must continue to decide only those cases which present questions whose resolution will have immediate importance far beyond the particular facts and parties involved” (ההדגשה שלי – מ’ ש’).
שופט בית המשפט העליון של ארצות-הברית R.H. Jackson כתב בחיבורו The Supreme Court in the American System of Government (Cambrige, 1955), בו חזר והביא סדרת הרצאות שלו באוניברסיטת הרווארד:
“The only way found practicable or acceptable in this country for keeping the volume of cases within the capacity of a court of Last resort is to allow the intermediate courts of appeal Of parties. This reserves to the court of last resort only finally to settle all cases that are of consequence only to Questions on which lower courts are in conflict or the se of general importance to the law”.
(ההדגשה שלי – מ’ ש‘).
.3 אמת המידה, על-פיה יוכרע בבקשה, אינה אם אכן מקובלת על בית המשפט, שדן בבקשת הרשות לערער, התוצאה, אליה הגיעה הערכאה הקודמת, ואם היה פוסק בדרך בה פסקה הערכאה הקודמת. יכול שהמסקנות של הערכאה הקודמת לא יהיו מקובלות על בית המשפט, הדן בבקשת הרשות לערער, ובכל זאת לא תוענק הרשות, כי אין מתגלה טעם בעל משקל, לאורו מוצדק לדלות את המקרה המסוים דווקא מבין אחרים שנתבררו בפני הערכאה הקודמת, ואשר לגביהם הוגשה בקשת רשות לערער. מכאן גם, כי דחייתה של בקשת רשות לערער אין פירושה, כי בית המשפט, שדחה את הבקשה, סמך בכך את ידיו על האמור בפסק הדין או בהחלטה, לגביה מתבקשת רשות הערעור, וכי בית המשפט האמור שלם עם מסקנותיה וקביעותיה המשפטיות של הערכאה הקודמת (השווה המ’ 306/76 [2]). כל שנובע מדחייתה של הבקשה הוא, כי המקרה לא נמצא אותה עת ראוי להידון מסגרתו של ערעור נוסף ותו לא. חשיבותה המשפטית של הבעיה המועלית לדיון יכול שתשתנה בעיני בית המשפט מעת לעת, בהתאם להתרשמותו של בית המשפט בעניין משקלה היחסי, תדירותה, הקשרה או זיקתה לבעיות משפטיות אחרות ושיקולים כיוצא באלה. יכול גם שבית המשפט יבחר ויסנן, בגדר קביעת עדיפויות מצדו, לאלו מן השאלות, להן הוא מייחס חשיבות, הוא רואה לפנות אותה עת, שהרי לא ניתן לדון בגדר ערעור נוסף, בכל זמן, בכל הבעיות, אשר בהן טמונה חשיבות יחסית. ייתכן, על-כן, שנושא, שעלה בבקשה שנדחתה בשלב פלוני, יזכה לרשות ערעור לעת מצוא בשלב אחר ומאוחר יותר. לשם נטילת השוואה מתחום דומה: עניין זכותו להגנה על-ידי סניגור של נאשם בפני בית-משפט של מדינה ממדינותיה של ארצות-הברית עלה פעמים מספר, לפני פרשת [6] (1942) Betts v. Brady, warden ואחריה, בבקשות שהופנו לבית המשפט העליון של ארצות-הברית, עד שזה האחרון החליט להעניק צו, המתיר העלאת הנושא (writ of certoriari) כדי לבחון שאלה זו מחדש (Gideon .v[7] (1963) Wainwright).
סיכומו של דבר וכמסקנה נגזרת מן האמור לעיל – לא ניתן להגדיר באופן ממצה מראש את סוגי המקרים, בהם תוענק רשות לערער מפאת חשיבותם (המ’ 863/78 [3]; בר”ע 126/81 [4]), אך המדובר בעיקר באלו: שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במלים אחרות, מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. למותר לחזור ולהזכיר, כי רשימה זו איננה יכולה להיות ממצה, ואף אינה מתיימרת להיות כזאת.
.4 בקשת הרשות לערער שלפנינו עניינה פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שדחה ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום, בו נדחתה תביעת פינוי, שהוגשה על-ידי המבקשת נגד המשיבה וחייב את המשיבה בתשלום סכום פלוני בצירוף הצמדה וריבית.
המחלוקת בין הצדדים סבה כל כולה על השאלה, אם צדק בית-משפט קמא במסקנות, אותן הסיק ממערכת הנסיבות העובדתית הספציפית שהוכחה לפניו, ואם הבין נכונה משמעותם של ההסדרים המוסכמים בין הצדדים ומידת קיומם הלכה למעשה. ביתר פירוט, עלתה השאלה, אם למשיבה מעמד של דייר מוגן על-פי חוק או של שוכר מקרקעין, שהגנתו של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל”ב-1972, אינה פרושה עליו; כן נדונה השאלה, אם הוכחה עילת הנטישה, ואם הוכח, שהמשיבה לא קיימה התחייבויותיה לפי ההסכם.
שאלות וטענות אלו אינן מעוררות אף בעיה, שראויה לפי טיבה ומהותה להיות נדונה לפני ערכאה זו בגדר ערעור שני ונוסף. כאמור, המדובר, בחלקו, במחלוקת עובדתית, ואין מתעוררת כאן אף בעיה משפטית בעלת חשיבות כללית, אשר ראוי לה, בהתאם לאמות המידה שהוצגו לעיל, שבית משפט זה יכריע בה בשלב זה.
אשר על-כן הוחלט לדחות את הבקשה.
המבקשת תישא בהוצאותיה של המשיבה, שכר טרחת עורך-דין כולל, בסכום של 000, 10שקלים.
ניתנה היום, כ”ב בתמוז תשמ”ב (13.7.82).
______________
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש