השופט יוסי שפירא היה חברי לספסל הלימודים בפקולטה למשפטים. לא חבר ממש קרוב, אבל זהו הביטוי השגור בשפה העברית למי שלמדו באותו הבצפר, באותה הכיתה.

בבחירות האחרונות לתפקיד יו”ר ועד-העובדים של שופטים ישראל (הקרוי “נציגות השופטים”) התמודד שפירא מול היו”ר המכהנת, השופטת ורדה אלשיך – וכשל.

לאחר התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר ז”ל, ולפני ישיבת ה”נציגות”, כתבתי לשפירא מספר מלים, בתקווה שהוא יפנים משהו מזה. לא פרסמתי את המכתב ברבים, כדי שלא “לזהם” את השיקולים. כדי שלא יהיה מצב בו שופטים המקבלים את דיעותי יימנעו מלתמוך בהן, כדי ש”לא יגידו” …

כיוון שאני לא ממש נאיבי, לא ציפיתי ששפירא יענה לי על מכתבי אליו, אבל ציפיתי שהוא יעשה איתו משהו מועיל. האם עשה? את זאת נדע אם וכאשר תהיינה הדלפות מישיבות ה”נציגות”.

כיוון שאני כבר אחרי ישיבת הנציגות שדנה בספיחי פרשת התאבדותו של השופט בן-עטר, אני רואה עצמי חפשי לפרסם את המכתב, בתקווה שפרסומו הגלוי יעשה את מה שלא עשתה הצנעתו.

ימים יגידו.

שלום יוסי,

אני מניח שידוע לך – כי זה פורסם ברבים – שחבריך לשעבר הוציאו אותי מהלשכה, אחרי שהם עצמם הגדירו אותי כ”מקצוען”, וכ”אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו ופועל בכל נימי נפשו למען המטרה הציבורית, ולא לתועלתו הפרטית”.

זו דאגתם ל”רמת המקצוע וטהרו” (סע’ 1 לחוק הלשכה).

הוציאו אותי כדי לסתום לי את הפה. נתנו את ראשי במתנה למבקשי-נפשי.

התוצאה היא שכיום אני חופשי מכל מגבלה, ויכול להגיד את כל אשר בלבי.

בניגוד לתדמית של דורשי-רעתי, המחלוקת ביני לבין השופטים היא בנקודה אחת בלבד: חובת ההתייחסות של השופט לטענות בעלי הדין – גם אלה שאינן מקובלות עליו. משקפת את עמדתי זו החלטתו של שמגר בפרשת בקר נ’ שטרן, שניתנה למעלה מ-20 שנה לאחר שאני יצאתי עם הדרישה הזאת:

בכל שאר הדברים אני דורש עבור השופטים הרבה יותר ממה שהם אפילו מסוגלים לחלום עליו.

הבעייה היא שאימוץ הצעותיו של המצורע שמחה ניר לא מתיישב עם האגו של אלה אשר מקשקשים עשרות בשנים, ולא מסוגלים להעלות על דל דעתם את הדברים הכי גאוניים-בפשטותם.

ראה מה כתבתי ליעקב נאמן:

https://www.quimka.net/a344280-ליעקב-נאמן-שר-המשפטים-אינך-זקוק-להסכמת-האוצר-כדי-לקבוע-את-מספר-השופטים;

ראה מה כתבתי לדורית ביניש:

https://www.quimka.net/a9386-לדורית-ביניש-מי-שרוצה-עצמאות-בבקשה,

שם הצעתי לה עצמאות מלאה למערכת המשפט, אבל לא כארוחת-חינם, אבל משהיא לא הרימה את הכפפה, הצעתי לה בחינם דבר שהיא לא מסוגלת להעלות על דל דמיונה הפורה ביותר: להעביר לנשיא ביהמ”ש העליון את סמכותו של שר המשפטים (עליה דיברתי במכתבי אליו, לעיל) לקבוע את מספר השופטים.

הצעתי לה את זה בחינם, כדי שלא תתבכיין, אבל היית צריך לראות אותה בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, היום: לא רק שהיא התבכיינה, אלא גם הזכירה שהיא חוזרת ומתבכיינת, ואף אחד לא שומע לה.

מדוע היא לא מרימה את הכפפה? מדוע היא לא הולכת אל שר המשפטים, והופכת שולחנות כדי שהוא יוציא לרשומות הודעה על מספר השופטים?

ראה גם מה שכתבתי לורדה אלשיך.

מדוע אף אחד מהם לא עונה לי? בגלל האגו, כמו שאמרתי לעיל.

ואגב, אני לא התעוררתי עכשיו, כאשר הדברים נעשו בון-טון.

ראה מה כתבתי לפני עשר שנים ויותר, כאשר איש לא יכול היה לטעון שאני “מתחנף” אל המערכת, כדי שזו “תסלח לי” (מי שצריך לבקש סליחה זו המערכת ממני, ולא אני ממנה):

http://www.quimka.com/reform_in_courts.htm

http://www.quimka.com/legals/judges_salaries.htm

http://www.quimka.com/legals/judges_salaries2.htm

ואסיים במאמר שפירסמתי בשנת 2000, בו צפיתי את האסונות העתידים להתרחש על מערכת המשפט (רצח שופט, התאבדות שופט), ואף אחד לא אבה שמוע:

ומדוע ורדה אלשיך לא הוציאה את כל שופטי ישראל אל הלווייה של השופט מוריס בן-עטר ז”ל?

כי היא אפס נפוח.

ומדוע, בישיבת ועדת החוקה היא לא דרשה משר המשפט לחתום על תוספת 100% למספר השופטים?

כי שמחה ניר הציע לה את זה, ולורדה יש אגו לא קטן.

ומדוע היא לא קוראת לישיבת הנציגות, על מנת להחליט על מעבר חד-צדדי לשלושה ימי-אולם בשבוע (דבר שהיא דיברה עליו בלהט רב)?

כי אין לה ביצים.

ומה אני מציע לך היום?

דבר ראשון – קרא את כל מה שכתבתי לאחר התאבדותו של בן-עטר (הקישורים למטה מכאן).

שנית – גלה לוחמנות, והראה לציבור שופטי ישראל שאתה הוא הראוי להנהיג אותם.

שלישית – אם אתה רוצה רעיונות נוספים – אני לרשותך.

רביעית – אין לי שום בעייה או קושי לפרסם אצלי באתר, או בכל מקום אחר, בחתימתי שלי, כל דבר שאתם, השופטים מפחדים לומר, או שאינם רשאים לומר (בתנאי, כמובן, שהדברים יהיו לטעמי).

וחמישית – אני מוכן לפרסם גם דברים שאינם לטעמי, בתנאי שיובטח לי ששופט עומד מאחוריהם (אפילו אם איני יודע את זהותו).

ומעל לכל – אני לא מבקש, ולא מצפה, לשום תמורה בעבור השירות-לציבור הזה, אותו אני עושה רק משום שאני מאמין בו.

לשרותך תמיד,

שמחה