הרשו לי להיות לא-פופולארי, ולא-מקצועי.

לא כלכלן אני, ולא בן כלכלן, ואל הנושא של תמלוגי/מיסי הגז הגעתי במקרה, אגב עיסוקי הכפייתי בתרבות השפיטה של שופטי ישראל.

המקרה שהדליק אותי היה היחס המשפיל של שופטי הבג”ץ לאלה שעתרו נגד מינויו של הפרופ’ איתן ששינסקי כיו”ר הוועדה המייעצת לשר האוצר, לעניין תמלוגי הנפט והגז: תחילה השופטים השפילו את העותרים אל הקרשים, ואחר כך עוד הוסיפו ובעטו בהם.

זכותה של המדינה

מחצבים הנמצאים באדמת המדינה הם רכושה של המדינה, ובתור שכזו זכותה של המדינה היא לדרוש את הליטרה שלה מכל מחצב המופק מאדמתה.

המדינה רשאית לתת את זה בחינם, אם אין מי שמוכן להשקיע משאבים בחיפושי נפט, גז או כל מחצב אחר, ונראה לה שחשוב הוא שייצא ברבים שמה של ישראל כ”מדינת נפט” יותר מאשר הכסף שהיא תפיק מחיפושים שלא ייצאו אל הפועל בגלל חוסר כדאיות כלכלית.

מאידך, רשאית המדינה לדרוש ממי שרוצה להפיק נפט 50, 90 או אפילו 99 אחוזים מהכנסותיו, “ומי שלא רוצה, לא צריך” – וגם זה לגיטימי, כי אנחנו, כידוע, מדינה חופשית.

המדינה יכולה גם לדרוש 100% מההכנסות, מתוך הנחה שיהיו גורמים שיהיו מוכנים להשקיע את כספם רק בשביל הכבוד, ואם היא לא תמצא כאלה – זב”שה, כי אנחנו, כידוע, מדינה חופשית, וזה חל לא רק על האזרחים, אלא גם על המדינה, כישות בפני עצמה.

המדינה גם יכולה להחליט שלא להפיק בכלל מחצבים כאלה ואחרים, ולהמתין עד שלאחרים ייגמרו המאגרים, והמחירים בשוקי העולם ירקיעו שחקים – גם זה בסדר.

כמה תמלוגים לדרוש, בין אפס למאה אחוזים? זו שאלה פוליטית-למהדרין.

התמלוגים

זכותה של מדינת ישראל לתמלוגים על נפט, גז ועוד, נקבעה בסעיף 32 לחוק הנפט, תשי”ב-1952, אשר תוקן בשנת תשכ”ה-1965, ומי שמבקש רשיון לחיפוש נפט (גם גז מוגדר בו כ”נפט”) ועומד בתנאי הרשיון, ישלם תמלוגים על פי הקבוע בסעיף הזה.

דא עקא שיום אחד התגלו באדמת ארץ הקודש מאגרים אדירים, מעבר למה שהיה צפוי בשנת תשי”ב-1952, או בשנת תשכ”ה-1965, ואז באה המדינה ואמרה רגע-רגע, אני רוצה יותר.

אבל גם המשקיעים אשר גילו את המאגרים האדירים האלה אמרו למדינה רגע-רגע, אנחנו השקענו וסיכנו מיליארדים בחיפושים האלה, ואת עמדת מהצד. אם היינו מפסידים את כל כספנו, את לא היית מציעה לנו להשתתף בהפסדים. את מבקשת לקנות את הכרטיס הזוכה, למחרת ההגרלה!

מה עושה הממשלה במקרה כזה?

ניחשתם נכונה: הקימונו ועדה …

וכפי שתיארתי במאמר על השלטון באמצעות ועדות, מי שמקים ועדה במקרים כאלה, דואג למנות לה אנשים שהוא יודע את דיעותיהם, והוא סומך עליהם שהם יספקו לו את הסחורה המצופה מהם.

הוועדה

אז שר האוצר מינה את הוועדה המייעצת למשרד האוצר, לבחינת המדיניות הפיסקאלית בנושא משאבי נפט וגז בישראל, ואת הפרופ’ איתן ששינסקי כיו”ר שלה.

על המינוי הזה הוגשה עתירה לבג”ץ, בדרישה לבטל את מינויו של ששינסקי כיו”ר הוועדה, מהטעם שהוא נגוע בניגוד אינטרסים, ועל מה שקרה בבג”ץ כתבתי במאמר בג”ץ איתן ששינסקי – אנטומיה של טרור שיפוטי.

העתירה, לטעמי, הייתה נאיבית למדי, כי גם אם הבג”ץ היה מקבל אותה, ופוסל את ששינסקי, שר האוצר, יובל שטייניץ, היה דואג למנות תחתיו כלב-רועים אחר, אשר רץ לפני העדר, אבל פוזל לאחור כדי לראות לאן העדר נוהר – על מנת להוליכו שמה.

ועדת ששינסקי כוועדה פוליטית

לפני שניכנס לדרך בה הלכה הוועדה, מן הראוי להגדיר שני מונחים: דוח חלקי ודוח-ביניים, מונחים ההולכים בעקבות המונחים המשפטיים פסק-דין חלקי והחלטת-ביניים.

פסק דין חלקי קובע תוצאה סופית לגבי חלק מנושאי הדיון. כך, למשל, אם אתה תובע בעלות על שני נכסים, בית המשפט יכול להוציא פסק-דין לגבי אחד הנכסים, ולהמשיך בדיון לגבי השני.

החלטת-ביניים, לעומתו, קובעת הוראות “זמניות”, בין השאר כדי למנוע נזקים בלתי-הפיכים. כך, למשל, אם אתה תובע בעלות על נכס, בית המשפט יכול להוציא החלטת-ביניים לפיה הנכס לא יימכר עד למתן פסק-הדין הסופי.

בדומה לכך יש וועדות שונות מוציאות דוח חלקי, או דוח ביניים, לפי מה שנראה להם, ובכך אין חידוש.

ועדת ששינסקי הוציאה משהו אחר (ולא בטוח שהיא עצמה המציאה את זה): “טיוטת מסקנות להערות הציבור“, ואכן, גם בגוף הטיוטה כתבה הוועדה שהיא מפרסמת את הטיוטה למטרה הזאת.

הדרך הנכון לכך הוא ע”י פנייה לציבור להעיר את הערותיו לפני פרסום הדוח, כדי שהיא תבחן את ההערות בעיניים מקצועיות, אבל הזמנת הציבור להעיר את הערותיו לגבי ה”טיוטה” כמוה כהזמנת לחצים, על מנת לתקן את הדוח הסופי כך שהציבור יוכל לחיות איתו.

מבחינתה נהגה הוועדה בתבונה, משום שאם היא הייתה מוציאה את הדוח הסופי בלי הטיוטה, היא הייתה נמצאת במצב של תפסת מרובה לא תפסת.

אחרי שקמה, בעקבות ה”טיוטה”, המהומה הגדולה “התרצתה” הוועדה והנמיכה את המלצותיה לגבי המיסוי/תמלוגים, וזאת כדי למצוא פשרה שגם הממשלה וגם המשקיעים יוכלו לחיות איתה. ובמלים אחרות: הוועדה הגישה לציבור טיוטה מלאת “עזים”, ואחרי שהציבור הקים מהומה, הוועדה הוציאה את העז, ועל כך אמרינן להוציא מתוק מעז.

אבל ועדת ששינסקי מונתה כוועדת מומחים, וכך היא גם הוצגה בבג”ץ, והשאלה היא איך יכולה ועדת מומחים להתכופף לפי הרוחות המנשבות ברחוב.

התשובה היא שהוועדה הזאת נשכבה על הגדר למען הפוליטיקאים שמינוה – הן לגבי התוצאה המצופה ממנה, והן לגבי הפשרה שעזרה להם לרדת מהעץ.

ועכשיו החקיקה

אז ועדת ששינסקי סיפקה לשר האוצר את הסחורה, ועל סמך ההמלצות שלה שר האוצר הביא לממשלה הצעת-חוק מתאימה, על מנת שזו האחרונה תביא את ההצעה לכנסת.

ומה אומרים תומכי ההצעה למתנגדיה? אתם פוגעים בדוח ששינסקי …

לכך אני קורא שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת.

העובדה שהם “פוגעים” בדוח ששינסקי היא אכן עובדת-אמת, אבל היא ממש לא רלוואנטית, משום שששינסקי אינו מחוקק, והדוח שלו אינו “נורמה בסיסית”, אלא, בסך הכל, המלצה של ועדה מייעצת – וכך היא גם הוגדרה בכתב-המינוי שלה – אשר התיימרה להיות “מקצועית”, אבל פזלה קשות אל המגרש הפוליטי.

ובמגרש הפוליטי, כפי שראינו בפתיחה למאמר הזה, הכל פתוח: רוצים להטיל מסים של 59, 79 או 99 אחוז – תטילו, זו זכותכם, אבל אל תסתתרו מאחורי סינרה של ועדה מייעצת, אותה מיניתם לא עבור הייעוץ, אלא עבור הסינר.

__________

המלצת היום:

על השלטון באמצעות ועדות, ועל ועדת וינוגרד כמקרה פרטי

נו, שוין, שיינין