רק מדינה, שאינה חפצת-חיים, או מונהגת בידי סהרורים, הייתה משקיעה כל כך הרבה מאמצים להצדקת פעולה מוצדקת מראש כמו חיסול ממוקד של אחד מארכי-רוצחיה.

 

לפני כמה שנים שמעתי את שי ניצן מדבר במשכנות שאננים על ייצוג המדינה בבג”ץ על עניין החיסולים – גם הוא בעקבות שיהודו של אותו צלאח שחאדה. לרוב, איני יוצא מביתי, ולבטח איני מטריח את עצמי לנסוע מהשרון לירושלים. כיוון שיש לי עניין מקצועי בלוחמה בטרור, וכיוון שבצוות המתדיינים היה אמור להיות ח”כ ישראל חסון, שהיה סגן ראש השב”כ, חרגתי ממנהגי, ולא הצטערתי.

 

מה ששמעתי באותו הערב במשכנות שאננים גם שפחה חרופה על הים לא שמעה.

 

אחרי הדיון ניגשתי לניצן, ואמרתי לו, שהוכיח לי באותות ובמופתים, שבגללו אין המדינה מיוצגת כדבעי בבית-המשפט העליון.

 

עתה פרסמה ועדה ציבורית, ש”למרות כשלים רבים, איש במערכת הביטחון או מבין מקבלי ההחלטות בדרג המדיני אינו נושא באחריות” להריגת שלושה-עשר אזרחים בפעולת חיסול שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של חמא”ס, ביולי 2002.

 

קשה לנהל לוחמה בטרור בדמוקרטיה – בעיקר, כיוון שחלקים בציבור אימצו את המוסר הנוצרי, ומוכנים לוותר על כלים ועל שיטות, שיכולות להציל חיי יהודים – על מנת להיראות טובים בעיני עצמם ואולי גם בעיני אומות העולם. כלומר, רוצים שנילחם בטרור כשידנו האחת קשורה … ולפעמים גם קושרים את ידנו השנייה, ועוטים רטייה על עינינו.

 

החבר ולדימיר איליץ’ לנין הגדיר אנשים כאלה כ”שוטים שימושיים”, אך הגדרתו הנחמדה אינה נוטלת מהם את מסוכנותם.

 

טרור אינו נועד מלכתחילה להסב קרבנות, אלא לשנות מדיניות. זו שיטה אלימה במיוחד ללוחמה פסיכולוגית, שכוונתה לאכוף על היריב יעדים מדיניים. למשל, נסיגה ישראלית (משטחים – כמו חוות שבעה), ויתורים מדיניים, חיסולה של מדינת ישראל ועוד. הרוגים, פצועים, בני-ערובה ושבויים (אני מתחלחל כשאני שומע על “חייל חטוף”. חייל נשבה בקרב – גם אם הקרב נוהל בטיפשות תהומית) הם רק אמצעים להשיג את המטרה המדינית. הדוד יוסקה – סטלין – הגדירם היטב, “שבבים, הניתזים כשכורתים עץ”.

 

התקשורת: זירת הלחימה של הטרוריסטים

 

צריך להבין זאת – ואצלנו (בצבא, במערכת הביטחון ובמערכת המדינית) לא הבינו זאת לחלוטין – תקשורת הנה זירה למלחמה, והזירה החיונית ללוחמה בטרור (לוט”ר) – כיוון שהתקשורת הנה זירה מרכזית בלחימת הטרור. הטרור עוסק בגיוס משאבים – כספים, אמצעי לחימה, אנשים ותמיכה – כדי לנהל את פעילותו, ולהצליח בהשגת מטרותיו. זאת הוא משיג באמצעות טפלול (מאניפולציה) של התקשורת.

 

ביוני 2006 השתתפתי ביום עיון במרכז ללוט”ר (CoE DAT) של נאט”ו באנקרה. את דיוני הכנס סיכמו בספר, הנושא את הכותר, התקשורת: זירת הלחימה של הטרוריסטים. זו כותרת מדויקת. במקביל למלחמתו בנו – ובאמצעותה – הטרור נלחם על לבם ועל מוחם של אזרחי העולם. כדי לנצח, הוא צריך לגייסם למענו. כדי לנצחו, צריכים להכותו בזירת התקשורת – בזירה הערבית, בזירה הפלשתינאית, בזירה היהודית, בקרב יהודי העולם ובעולם כולו. ברוב הזירות הללו הובסנו כבר מזמן בנוק-אאוט, או שמנהיגינו זרקו את המגבת הלבנה. כלומר, ברחו באמצע, כהרגלם, וויתרו על הקרב – כמו שעשו ברבות מזירות הלחימה גופא.

 

דמוקרטיה צריכה לנהל מלחמה, תוך ויתור זמני על חירויות מסוימות, כדי לזכות בחירותה. אם החירות חשובה, מוטב להשעותה, כדי ליהנות ממנה לאחר שננצח את הטרור, המאיים עליה. ואני מאמין – בניגוד לתעמולת הכזב, שמפיצה העלית הישראלית – שניתן לנצח טרור, גם באמצעים צבאיים. זה נעשה, והצליח. אם תרצו, אין זו אגדה.

 

טרור הנה מלחמה על התקשורת, כדי להשפיע על דעת הקהל. אנחנו לוחמים בתקשורת (גם ישראלית) מוסתת, שיש בתוכה חלקים רבים, השונאים אותנו, ומייחלים להשמדתנו, או לפחות לביטול מדינת ישראל כמדינה יהודית. אנחנו אשמים בהרבה מזה, כיוון שלא ידענו להציג את עמדתנו. חלק הנו תולדה של אווירה כללית בעולם, שבו “מדוכאים” ו”כיבוש” הנן ססמאות, שאי אפשר להילחם נגדן. תויגנו – גם בגלל כישלון ממשלות ישראל בהסברה – כמדינה מתועבת, כובשת, שתומכת אוטומטית במעשי הרעים; כלומר, האמריקנים.

 

אם כך, הרי בנוסף לתחכום (שכה חסר בלוחמתנו בטרור – כמו בלוחמתנו בכלל), אנחנו צריכים לשאת מקלות כבדים, כדברי הנשיא תיאודור רוזוולט. מקל שכזה הוא החיסול. כאשר מנהיגי מחבלים ובכירים בארגוניהם יפחדו על חייהם – הם יעסקו פחות ברדיפת יהודים ויותר בהגנה עצמית ובהישרדות. לכן, זועקים מרה המחבלים וסייעניהם כל אימת שמחסלים אחד מהם. הם יודעים, שסיכול היכולת לחסלם, יעקר הרבה מהלוט”ר הישראלי. ואנחנו לא יחידים – גם יפי-נפש בארצות-הברית מנסים למנוע מהממשל לחסל מחבלים ולרודפם ברחבי העולם. בינתיים זממם לא צלח.

 

“רעד בכנף”

 

לעומת זאת, אצלנו – כנראה, בסיוע הפרקליטות – העסק עובד הרבה יותר טוב. הראשון שחש זאת היה דן חלוץ. בטיפשותו, ענה על שאלה מטומטמת על הרגשת הטייס כשחיסל את שחאדה. חלוץ ענה בסלנג של טייסים מתוך זחיחותו, או בעצבנות על הצקת המראיינת, וסיפר על רעד בכנף, שחשים כשמשתחררת פצצה של טונה אחת.

 

במדינת הגמדים המשפט הזה, שלא היה צריך להיאמר און דה רקורד, כמעט הפך לעילה לפסילת מינויו לרמטכ”ל.

 

אבל בכך לא היה די, והממשלה נאלצה למנות ועדה לבדוק את דברי האיוולת של מתנגדי חיסול שחאדה – כיוון שהקיף את עצמו במגן אנושי, כדי למנוע את חיסולו. ואכן. סיפר אבי דיכטר, שהיה אז ראש השב”כ, שכמעט נמנעה הפעולה בגלל שבתו הייתה עמו. לבסוף, התברר שהמידע היה מוטעה, והפעולה אושרה, והבת נהרגה. אביה נהנה מ-72 בתולות. מעניין מה יחכה למעלה למסכנה, שנולדה לאב כזה. חבריי האמריקניים טוענים, שלשאהידים לא יחכו 72 virgins, אלא 72 Virginians. והוותיקים טוענים, 72 מערב-וירג’יניאנים. כיוון שאני מכיר היטב את האגדות העירוניות האמריקניות, תקוותי, שהם צודקים, וכבר גויסו המתאימים לכך.  

 

ואף אחד אינו מצייץ ואינו תמה הכיצד שוחרר הנחש שחאדה מבית-הכלא הישראלי, כדי שימית עשרות/מאות ישראלים?! שלומיאליות, או רשלנות פושעת, הביאה לכך, שיצטרכו להוציא הון עתק על מודיעין ועל מבצעים כדי להיפטר מהרוצח, שישב כבר במעצר מינהלי, ולא הובא למשפט כדי לא להסגיר מקורות מודיעין.

 

יתר על כן, קצת אחרי שרעדה הכנף, הגיעה השעה לחסל את אחמד יסין ואת עבד אלעזיז רנתיסי – שני צדיקים ידועים, שזכו לזהם יותר מדי שנים את אוויר המזרח התיכון. בגלל הביקורת הציבורית, בחרו בחיל האוויר פצצה קטנה מדי, והפעולה להשמדת מפקדת חמא”ס נכשלה. מבצע מסובך, הון תועפות ועבודה אדירה של מודיעין ירדו לטמיון בגלל לחץ לא-הגון של יפי-נפש. בכל אופן, היה סוף טוב לפרשה. הבתולות, או המערב וירג’יניאנים לא חיכו לשווא: רנטיסי חוסל באפריל 2004, חודש אחרי שיאסין נפרד לעד מכיסא-הגלגלים שלו, ובא לציון גואל.

 

ושום כנף לא רעדה ולא רטטה

 

וכך אומר תקציר דו”ח הועדה המיוחדת לבחינת פעולת סיכול ממוקד – צלאח שחאדה [ורק היא אחראית לטעויות בניסוח, בפיסוק ובעברית, ולא רעדו כלל כנפיה לנוכח זילות שפתנו]: “בדיקת הוועדה את תוצאת הלוואי הקשה מן הפגיעה בשחאדה, בה קופחו חייהם של  אזרחים חפים, מרביתם ילדים ונשים ונפצעו רבים אחרים, התבררה בדיעבד כבלתי מידתית בנסיבות המקרה הנידון. כך רואה אותה הוועדה וכך גם העריכו בדיעבד רוב רובם של בכירי הדרגים המעורבים בתכנון ובביצוע המבצע, באומרם כי אילו צפו בזמן אמת את היקף וחומרת המבצע שאירעו בפועל, לא הייתה הפעולה מתבצעת.

 

“תוצאת הלוואי האמורה הייתה בלתי מכוונת,  בלתי רצונית ובלתי צפויה. היא לא נבעה מזלזול בחיי אדם או מאדישות להם (סעיף 10)”.

 

כאילו לא למדו דבר. חיינו האומללים הם סרט הקלטה במעגל סגור, שנמחק מדי שעה, ואינו מכיל דבר עוד. במקום להודות למי שרוצצו את ראש הנחש, גם אם הוכו יחד עמו שכני הרשע, ממשיכים בקו המתנצל והמפייס. כפי שאמרו חז”ל, “כל המרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לרחמנים”.

 

והרי בכל מקרה נצא כמי שנאלצו לאכול את הדגים המעופשים, וגם גורשו מהעיר. המשחק מכור כמעט לחלוטין בעולם, שבו טרם מצאנו בארות נפט גדולות. קל להאשים את היהודי – בעיקר, שיש מיליוני מקטרגים מביתו – ולהתעלם מהדיכוי הרצחני שמסביבנו.

 

ועוד מתקציר דו”ח הוועדה:

 

“26. לסיכום, חובתה של מדינת ישראל לשמור על שלומם [על] ביטחונם ו[על] חייהם של אזרחי ישראל חייליה וכל הבאים בשעריה. מכוח חובה זו, עלייה לנקוט בכל אמצעי לגיטימי העומד לרשותה, על מנת למגר או למזער את הטרור המכה בה. בעשותה כן, עלייה לאזן בין חובה זו לבין חובתה להימנע מפגיעה באזרחים בלתי מעורבים העלולים להיפגע כתוצאה מפגיעה ביעד לגיטימי. איזון זה מתחייב מעקרונות היסוד הנורמטיביים ערכיים מוסריים של המדינה ומעקרונות המשפט הבינלאומי מנהגי והומניטארי המאומץ על ידה. משפט זה קובע כללי מלחמה במצב של ‘עימות מזוין’, שמדינת ישראל רואה עצמה מחויבת להם. איזון ראוי, תוך יישום עקרון המידתיות בהתאם לנסיבותיו של בכל מקרה, ייתן לגיטימציה פנימית ובינלאומית לפעולת הפגיעה המונעת, ככל שיעלה צורך להשתמש בכלי זה במלחמה בטרור הרצחני.

“האיזון הדרוש לא נעשה בצורה ראויה בפעולת הפגיעה המונעת בשחאדה, ההחלטות התקבלו על סמך מידע לקוי, חסר ובלתי אחיד שהביא לתובנות בלתי נכונות, להערכות שגויות ולשיקול דעת מוטעה, שגרמו לתוצאה בלתי צפויה, בלתי רצונית ובלתי מכוונת.

“27. על אף התוצאה שאירעה בנסיבות מקרה זה, הפגיעה המונעת הייתה ועודנה כלי לגיטימי במלחמה בטרור הרצחני, ובלבד שהפעולה תתבצע בהתאם לעקרונות ולכללים שנקבעו בדין הבינלאומי ובדין הישראלי ולנורמות הערכיות והמוסריות שבתשתיתם”.

 

וחותמת הוועדה את דו”חה – “הוועדה מודה על האמון שניתן בה ומקווה כי הדרג הביטחוני והמדיני שהפיקו לקחים  ופעלו ליישומם, יאמצו את המסקנות וההמלצות שבדו”ח זה שמטרתם [כך!] להבטיח אי הישנות מקרים כפי המקרה שאירע”.
 

ושום כנף לא רעדה ולא רטטה כשנכתבו הדברים הללו.