תחת הכותרת עשרות שופטים עובדים ללא עוזרים משפטיים מדווח יובל יועז, (גלובס, 23.2.2011):

בתגובה לפניית “גלובס” סירבה הנהלת בתי המשפט למסור כמה שופטים מכהנים בלא סיוע של עוזר משפטי או מתמחה, והפנתה את העיתון להגיש בקשה בהתאם לחוק חופש המידע.

כפי שכבר ראינו, “הנהלת בתי המשפט” או “בכירים בהנהלת בתי המשפט” פירושם הוא משה גל שאין לו האומץ לומר דברים בגלוי.

גם אני במקומו הייתי מחפש מחסה לפני שאני פולט את מה שהוא פולט, והפעם זה לא רק שהוא פולט דבר-איוולת, אלא גם חוצפה רבתי.

עיתונות, במיוחד עיתונות תחקירנית, אי אפשר לנהל באמצעות חוק חופש המידע, המצריך הגשת בקשה לגבי כל פריט-מידע, תשלום אגרה עבור המידע (בסביבות 100 שקל, כמדומני), ופנייה לבית המשפט – הכרוכה באגרה גבוהה (בסביבות 2,000 שקל, כמדומני), בתשלום שכ”ט עו”ד והסתכנות בחיוב בהוצאות, אם הבקשה נדחית.

לבד מזאת, קבלת מידע באמצעות חוק חופש המידע כרוכה בהמתנה של ימים ושבועות, כך שעם קבלת המידע הנושא שעבורו נתבקש המידע שוכן כבר בחיק העבר, והעניין הציבורי בו כבר מת מזמן.

לא צריך להיות גאון כדי להבין שהגורם אשר מפנה אותך לחוק חופש המידע לא רוצה למסור לך את המידע, שהרי אם רצה לעשות כן הוא היה שולף את המידע ומעמיד אותו לרשות המעוניין, ולא היה מפנה אותך להליכים אשר בסופו של דבר יביאו אותו ואותך אל בית המשפט.

קחו, למשל, מצב בו 50 עיתונאים מבקשים מידע על נושא “חם”: מספר התיקים הפתוחים על שולחנה של השופטת אלישבע ברק-אוסוסקין, סגנית נשיא ביה”ד הארצי לעבודה.

למערכת המשפט אין שום אינטרס להכניס את הציבור בסוד העניין הזה, בין משום שבאופן כללי אין לה חשק להיחשף מעבר למה שמשרת את האינטרסים שלה, והן משום קרבתה (“לכאורה”, כי אין לנו שום הוכחות לכך …) של השופטת ברק-אוסוסקין לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק.

50 העיתונאים שילמו יחד אגרות בסדר-גודל של כ-5,000 שקל עם הבקשה למידע עפ”י החוק.

אחרי חודשיים הודיעה להם ההנהלה כי בקשתם נדחתה, והם פונים לבית המשפט, ומשלמים אגרות בסך 100,000 שקל.

יד הגורל העיוור מניחה את התיקים על שולחנו של השופט מוריס בן-עטר, ביודעה כי על שולחנו מצויים מאות תיקים, והוא עתיד להתאבד תוך חמש שנים.

לשופט בן-עטר לא בוער כלום, ובסופו של דבר תחזיתו של הגורל העיוור כל תתאמת, וביום 8.2.2011 הוא יתאבד, כאשר על שולחנו מאות תיקים, כולל תיקיהם של העיתונאים המבקשים מידע על מספר התיקים הפתוחים הנמצאים על שולחנה של השופטת אלישבע ברק-אוסוסקין.

חצי שנה לאחר מותו של השופט יגיעו תיקיהם של מבקשי-המידע, ולאחר שנתיים נוספות – התיקים האלה לא היו בעלי קדימות גבוהה ב”ערימה” שהשופט המנוח “הוריש” – יגיעו התיקים לדיון מחדש.

בדיון המחודש, לקראת סוף שנת 2013, תטען הפרקליטות שהמידע כבר “לא אקטואלי”, משום שאנחנו נמצאים כבר “למעלה משמונה שנים מאז שהמידע התבקש, ולמעלה משבע שנים מפרישתה של אלישבע”.

עוד תטען הפרקליטות שכיום לא ניתן לשחזר את המצב בעת הגשת העתירה, משום שבאותה התקופה לא נערכו רישומים מהם ניתן לשחזר את המידע המבוקש.

ב”כ העותרים, מצידו, יטען זב”שכם: אנחנו היינו זכאים למידע כאשר ביקשנו אותו, ואז לא הייתה לכם כל בעייה להיכנס ללשכתה של ברק-אוסוקין ולספור את התיקים שעל שולחנה – אפילו שהשולחן הזה הוא רק “מטאפורה”.

עוד יטען ב”כ העותרים כי, לחלופין, “מגיעות לנו הוצאות המשפט לפי המצב ביום הגשת העתירה, ולא ייתכן שהעותרים, אשר צדקתם הוכחה, ייענשו, ואילו המשיבה תקבל פרס – הן ב-100,000 השקלים שהיא גבתה כאגרות המשפט, והן במחילה על מחדליה ושרירות-ליבה.

בנקודה הזאת יפלוט השופט שתי מלים: אולי אדוני … וזה יספיק לב”כ העותרים כדי להשפיל את מבטו, ולצאת מהאולם בזנב מקופל בין הרגליים.

בשנת 2019 הסיפור הזה יחזור על עצמו בעתירות הדורשות לגלות כמה תיקים פתוחים נמצאים היום אצל שופטי ביהמ”ש העליון איילה פרוקצ’יה ואדמונד לוי, וכן בעתירתו של גלובס, אשר, בראשית שנת 2011, פנה להנהלת בתי המשפט בבקשה למסור לו כמה שופטים מכהנים בלא סיוע של עוזר משפטי או מתמחה, וזו הפנתה אותו להגיש בקשה בהתאם לחוק חופש המידע – פרשה בה פתחנו את המאמר הזה.

בתום שנת 2019, לאחר התקפלותו של ב”כ העותרים בעתירות שהוגשו בשנת 2011 ישאל כלכליסט את ממשיך-דרכו של משה גל כמה עתירות חופש-המידע מוגשות לבתי המשפט מדי שנה, מה משך-הזמן הממוצע עד למתן פסק-דין בעתירות האלה ומה משך-הזמן הארוך ביותר שארך הטיפול בתיק כלשהו מהסוג הזה, כמה תיקים כאלה פתוחים כעת, ומהו העומס על מערכת המשפט, כתוצאה מהעתירות המיותרות בעניין חופש-המידע.

העתירה הזאת תסתיים ביציאתו בזנב מקופל בין הרגליים של ב”כ העותר, בשנת 2027, לא לפני שבית המשפט יסרב בבוז לשמוע טענה חלופית, לפיה אם הנהלת בתי המשפט אינה יכולה לדלות נתונים על מה שהיה לפני שמונה שנים, יש לחייב אותה, לפחות, להמציא נתונים “נכונים להיום” (“אדוני יפנה עם זה להנהלת בתי המשפט, ואם היא תסרב, אדוני יוכל לפנות אלינו מחדש”).

העתירה החדשה תוגש בשנת 2027, והאולי אדוני …, עם ההתקפלות שבעקבותיו, תהיה בשנת 2035.

להתראות בעוד 24 שנים.

תסלח לי מאוד, אדון גל!

חוק חופש המידע לא נועד להכביד על הציבור, אלא דווקא להקל עליו: לאפשר גישה אל מקורות המידע גם לבוזגלו שאינו בעל-עניין ואינו עיתונאי, אלא “סתם סקרן”.

יחד עם זאת, כדי שמיליונים סתם-סקרנים לא יציפו במיליוניהם את מקורות המידע, נקבעה אגרה צנועה, אשר יש בה כדי למנוע הטרדת ככה-סתם (“לא בכוונה לחצנו על הפעמון”), אבל אין בה הכבדה-של-ממש על מי שבאמת-ובתמים מעוניין במידע.

כשם שהחוק הזה לא נועד להכביד על מי שזכאי למידע גם בלי החוק הזה, כך הוא גם לא נועד להכביד על העיתונות, ולהעביר את הדסקים של העיתונות ממערכות העיתונים אל אולמות בתי המשפט.

אם אתה לא רוצה להעמיד מידע לרשותה של העיתונות – כלב-השמירה של הדמוקרטיה – אז אל תיתן, אבל להפנות עיתונאים אל חוק חופש המידע זו חוצפה בלתי רגילה.

וזה גם זלזול באינטליגנציה של העיתונאים, אשר חזקה עליהם שהם יודעים מהם הכלים אשר עומדים לרשות, גם בלי ה”עצות” שלך.

אלא מאי? ממי שמקמבן קומבינות עם גוגל כדי לפגוע בעיתונות החופשית אני כבר לא מצפה לשום דבר.

____________

עוד לעניין זה: *

חה”כ השר מיכאל איתן, “מר אינטרנט” של הכנסת, טפל נא במשה גל, ובקומבינה שלו עם “גוגל” *

משה גל, נכשלת – הפסק לקשקש ולך הבייתה! *

על פעולה חד-צדדית של השופטים להקלת העומס: זה לא “מרד”! *

להפציץ את אושוויץ!

והיה בימי שבות השופטים

לבקשת משפחתו של מי התאבד השופט?

מי באמת דואג לכמות השופטים ולהקלת הלחץ עליהם? ומי נועץ עקבים בהתנגדות לכך? *

על התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר: פנייה דחופה ליו”ר וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת

קב”ן לשופטים זה לא “מילה גסה”! *

עכשיו גם השופטים אומרים את מה שאני אומר 45 שנים ויותר!

מוריס בן-עטר ז”ל – אפילו כבוד טכני לא נותנים לו

דורית גל, יעקב ביניש, משה נאמן – היה צריך להעיף אותם מהלווייה!

מותו של השופט מוריס בן-עטר: זה גם העומס שהכריע (תרתי משמע) *

על התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר: יעקב נאמן, דורית ביניש, משה גל, הפסיקו לקשקש על העומס ועל עצמאות מערכת המשפט! *

דורית ביניש, לכי הבייתה, בגללך שופט התאבד!

ורדה אלשיך, עצמאות השופטים בידיכם!

____________

* הערה: המאמרים האלה עוסקים בפרשת התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר ז”ל, ובכל הקשור לה (כגון העומס על השופטים, והלחצים על השופטים מצידה של הרשות המבצעת). המאמרים המסומנים בכוכבית (*) מתייחסים ספציפית למנהל בתי המשפט, השופט משה גל.