מה זה “גורמים בכירים בהנהלת בתי המשפט”?

שימו לב לידיעה:

ספק אם יש קשר בין התאבדות השופט בן-עטר לעומס בעבודה, שירות גלובס  

כך אומרים היום גורמים בכירים בהנהלת בתי המשפט.

לדברי אותם גורמים, “לא ניתן לנהל מערכת על סמך מעשים קיצוניים ולא מידתיים“ (שירות גלובס, 17/02/2011, 12:34)

והשאלה הראשונה המתעוררת כאן היא מיהם אותם “גורמים בכירים” (בלשון רבים!).

הבה נראה את הרשימה הרשמית של הבכירים בהנהלת בתי המשפט, כפי שהיא מופיעה באתר מערכת המשפט:

רשימת היחידות במשרד ודרכי יצירת הקשר עמם
 

 

הבה נתחיל את הבדיקה מהשלישי בסולם הבכירות: סמנכ”ל בכיר לתאום פיקוח בקרה ורכש, מר ציון כספי.

ובכן, אין שום קשר או זיקה בין “תיאום פיקוח בקרה ורכש” לבין פרשת התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר, או לשאלת העומס על המערכת, וה”טיפול” לו “זכה” השופט המנוח, וכמו שאנחנו מכירים את הטכנוקרט הזה, גם אין לו, אישית, כל עניין בדברים האלה.

כפי שנראה דרומה מציון כספי, ככל שנדרים הזיקה בין הבכירים לבין הנושא הולכת ופוחתת, וממילא מי שנשארו לנו הם המנהל עצמו, הגולם משה גל, וסגנו, השופט אלון גילון. השאלה היא עכשיו אם ה”גורמים” זה אכן בלשון רבים, או שזה רק “קישוט” עיתונאי.

אם זה בלשון רבים, פשיטא שה”גורמים” האלה כוללים גם את משה גל, ואם “גם היחיד במשמע” – הריע שייתכן, תיאורטית, שהסגן, אלון גילון, הוא-הוא ה”גורמים” אשר אמרו הבוקר (ה’) כי “ספק אם יש קשר בין התאבדות השופט לבין העומס בעבודתו”.

אבל גם לאלון גילון אין שום קשר לנושא, ושום אינטרס לשמש דוברו או סניגורו של משה גל, שהוא, ורק הוא, ניווט את הטיפול בשופט המנוח, כך שכל מה שנשאר מ”הגורמים הבכירים” שאמרו את הדברים היה משה גל בעצמו, ולא אף אחד אחר.

אבל להגיד משה גל אומר שספק אם יש קשר בין התאבדות השופט לבין העומס בעבודתו זה לא נשמע יותר מאשר כתב-התגוננות של הנאשם העיקרי בפרשה. משה גל, כשופט, גם לא יכול לומר את הדבר הזה, אפילו כאשר מוטמע בו ה”ספק”, בלי לעשות צחוק ממקצועיותו כשופט.

אז הוא פלט את השטות הזאת, אבל קימבן עם העיתונות שהדברים לא ייוחסו לו עצמו – דבר המזכיר את אותו פקיד בכיר במטוסו של מזכיר המדינה, הנרי קיסינג’ר.

אבל כדי להבטיח עוד יותר את ה”מידור” באה הידיעה מפי “שירות גלובס”, ומייחס את הדברים לשירות עיתונאי אחר:

על-פי הדיווח בגלי צה”ל, הגורמים בהנהלת בתי המשפט ציינו כי לא ניתן לנהל מערכת על סמך מעשים קיצוניים ולא מידתיים.

וכאן קבור הכלב הגדול, וזה בלי הצטעצעות בשום “ספק”: גם אם יתאבדו עשרה שופטים בשנה בגלל הלחצים שלנו, אנחנו לא אמורים להתחשב בכך כי אלה מעשים “קיצוניים ולא מידתיים”.

שאלה נוספת היא, אם כך, מדוע משה גל הצטדק באמרו כי “לא הייתה לו נורה אדומה בנוגע למצבו הנפשי של בן-עטר והאפשרות שיעשה מעשה שכזה“, אם, לשיטתו, זה בכלל לא רלוואנטי – דבר המזכיר נאשם אשר טוען שהוא בכלל לא היה במקום הפשע, “חוץ מזה, פעלתי להגנה עצמית”, או “וחוץ מזה, היא הסכימה …”.

על חטאיו וכשליו של משה גל

משה גל, בפרשה הזאת, חטא וכשל בכל היבט אפשרי.

·         נתן לתיקים להצטבר במאותיהם על שולחנו של השופט מוריס בן-עטר ז”ל, במקום לעצור את ההצטברות אחרי 10, 20, 30 או כל מספר סביר אחר של תיקים, ולהניח לשופט משמיעת תיקים חדשים, עד אשר ישלים את כתיבת ההחלטות ופסקי הדין באותם התיקים הפתוחים;

·         כאשר הגיעה הצטברות התיקים עד נפש – במלוא מובן המילה, ולא רק כביטוי השגור – הוא השפיל את השופט המנוח והעמיד אותו בפינה, כדי “לעזור לו להדביק את הפיגור”, בלי להביא בחשבון שגם בפינה הזאת הוא ממשיך לשמוע תיקים חדשים, שחלקם מתוסף לעומס, ושכושר הכתיבה של החלטות שיפוטיות פוחת כאשר אתה עושה זאת “בעונש”;

·         גם כאשר – אחרי שנה של “בעונש” – הוא השכיל להבין שבלי לשחרר את השופט כליל משמיעת תיקים חדשים הוא לא יצליח להדביק את הפיגור, הוא לא עשה את זה כחלק מנוהל כללי לגבי שופטים איטיים, אלא כ”סאנקציה” מבישה;

·         ולא זו בלבד, אלא שהוא אף “הניח לו אקדח על השולחן”, לאמור אם לא תדביק את הפיגורים אתה תמצא את עצמך מחוץ ל”מערכת”;

·         הוא כשל בכך שהוא לא ראה את הנורה האדומה, ובכך שהוא לא דאג שיעמדו לרשותו יועצים מקצועיים אשר יראו את הנורה הזאת, ויתריעו על כך בפניו;

·         הוא כשל גם בטענת-ההבל לפיה גם אם יתאבדו עשרה שופטים בשנה בגלל הלחצים שלכם, אתם לא אמורים להתחשב בכך כי אלה מעשים “קיצוניים ולא מידתיים” – טענה שאפילו הייתה נכונה – והיא לא נכונה! – היא מבישה וחסרת-טאקט, דבר שאינו מתאים למנהלה של מערכת כל כך רגישה, במיוחד אחרי אירוע טראומטי כזה;

·         ומעל לכל – הוא כשל גם במבחן התוצאה הניהולית, כי היום הוא נשאר תקוע עם מאות תיקים שהיו בשלים למתן החלטות ופסקי דין, וכיום הם צריכים להישמע מחדש, מתחילתם, ע”י שופטים אחרים (ושיתקן אותי אם אני טועה: גם היום, כמעט שבועיים אחרי האירוע הזה, עדיין לא מטריחה אותו השאלה אם התיקים האלה יפוזרו בין השופטים הקיימים – מתוך הנחה שהם יסכימו לעזור לו לצאת מהבוץ הזה – או שהם יימסרו לידיהם של שופטים חדשים ולא-מנוסים).

על חטאיו הישנים של משה גל (א): השקרים בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט

כאשר משרד המשפטים הציע את חוק נוגה אוהד, הוא בא לוועדת החוקה, חוק ומשפט, ואישר מהמקפצה כי החוק הזה תפור עבור שופטת מסויימת מאוד, מינוי פוליטי כושל, זייפנית פרוטוקולים, אבל הסווה את העובדה בדברו על “שופט שעבר למרכז” (במין זכר!), וגם שיקר במצח נחושה, באמרו:

… והחלטתי שניים (שופטים לערעורי-תעבורה בכל הארץ, כנגד שמונת השופטים שהוספו לכל בתי המשפט לתעבורה, כערכאה ראשונה – ש’ נ’) לשים בערכאת ערעור … התחייבתי שאותם שופטים ידונו רק בתעבורה, כל המסה תעבור אליהם ולא תתפזר בין השופטים, תהיה גם קוהרנטיות של הפסיקה. … יש פה שיקולים של שירות לציבור ויעילות. לא יעיל שיהיה תעבורה גם בתל אביב וגם במרכז,

כאשר, בעת אמירת הדברים האלה, ערעורי התעבורה כבר פוזרו לשופטים נוספים, ובהמשך ה”התחייבות” הזאת הופרה עוד יותר, וערעורי התעבורה פוזרו (כלשונו של גל עצמו) בין למעלה מ-10 שופטים, רק בביהמ”ש המחוזי מרכז.

משה גל שיקר, איפוא, באשר למצב בעת אמירתם של הדברים, ואם הוא אכן התחייב, כדבריו, הוא שמשה גל הפר במצח נחושה את התחייבותו-הוא “שאותם שופטים ידונו רק בתעבורה” (התחייבות אשר כלל לא הייתה בסמכותו, משום שסידור-העבודה בכל בית משפט הוא בסמכותם הבלעדית של נשיאו וסגניו), ואפשרות חלופית לחלופית היא שה”מנהל” הזה כלל לא ידע מה נעשה בממלכתו-הוא.

והאמינו לי, אני כבר לא יודע מה גרוע יותר: שקרים במצח נחושה, הפרת-התחייבות במצח נחושה או עיוורונו (מרצון?) של מנהל לנעשה בתחום ניהולו.

כן, עכשיו יבוא משה גל ויטען כי תלונתי בעניין זה נדחתה ע”י נציב תלונות הציבור על שופטים, אבל זה מצריך דיון נפרד על תיפקודו, אופן בחירתו/מינויו ועצם ההצדקה לקיומו, המוסד הזה, אשר כל תלונה שהוא קובע כמוצדקת עולה למדינה 40,000 שקל חדש, ואשר, מבחינת החוק, כלל אינו “נציב” (פונקציה שלטונית, על פי השפה העברית), אלא רק בעל מעמד מייעץ בלבד..

מכל מקום, “כתב זיכוי” של הנתל”ש אינו בגדר מעשה-בית-דין, וממילא הוא גם לא יכול להוות נקודה ארכימדית לשום דבר שבעולם.

על חטאיו הישנים של משה גל (ב): הקומבינה עם גוגל ישראל, לסתימת פיותיהם של המבקרים את מערכת המשפט

ביום 17.4.2008 פניה גל אל גוגל ישראל וגרם לכך שהם הורידו מהאינקדסים של גוגל את האתר של קימקא, ואתרים נוספים המותחים ביקורת על מערכת המשפט.

בכך הוא עשה את הלא-ייעשה: ניצל לצורך סתימת-הפיות את מעמדו, ועמדת-הכוח השלטונית אשר בידיו, וגם את העובדה שגוגל ישראל מנהלת מפעם לפעם הליכים משפטיים בבתי המשפט, ועשוייה להיזקק לשירותי מערכת המשפט גם בעתיד.

אם הוא היה, למשל, מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל, הוא לא היה מעז לעשות זאת, ביודעו כי הם היו זורקים אותך מכל המדרגות.

“אני מתביישת במערכת המשפט, אין לה עתיד בגלל ניהול כושל“

במערכת המשפט מדברים על “אימת הסטטיסטיקה”, המרדף אחר הכמות, על חשבון האיכות, על חשבון עשיית-הצדק.

משה גל כשל לאורך כל הדרך, ודי אם נביא קטעים מכתבה שפורסמה בגלובס עם פרישתה של השופטת אביטל בית-נר, סגנית נשיא בימ”ש השלום בקריות (ההדגשות לא במקור):

לאביטל בית נר, סגנית נשיא בית משפט השלום בקריות, שפרשה לפני כחודשיים מכס השיפוט לאחר 15 שנה, יש בטן מלאה על אופן ניהול מערכת בתי המשפט. על אף היותה חלק מ”ההנהלה”, היא לא מצטרפת לטרנד של תקיפת השופטים ה”איטיים”, “מעכבי ההחלטות” ו”כותבי הדיסרטציות”, אלא מפנה אצבע מאשימה לעבר הנהלת בתי המשפט, ובעיקר לעומד בראשה.

“אני מכבדת את השופט משה גל (מנהל בתי המשפט, א’ ל”ו), אבל בשוק האזרחי הוא לא יכול היה להיות מנכ”ל. מה קרה בבתי המשפט בשנתיים וחצי שהוא מנהל את המערכת? חוץ מלהקים ועדות הוא לא עשה כלום. יש רק ירידה, ירידה, ירידה. כל מנהל אחר, אחרי שנה-שנתיים שהוא לא מראה הישגים, מוציאים אותו מהארגון.

“הקריטריונים למינוי מנהל במערכת המשפט אינם מקצועיים של ניהול, אלא של ‘מי שיעשה שקט במערכת’. … במערכת רק רוצים שקט תעשייתי.

“אני לא ראיתי מכרז למינוי לתפקיד מנהל בתי המשפט או בחינת יכולות ניהוליות אמיתיות לפני שמשה גל מונה … בשום מקום אחר בשוק לא היו נותנים לו לנהל שנתיים וחצי בלי להראות תוצאות”.

“… מהיום שמשה גל התמנה רק ממנים ועדות ויועצים, וכל פעם שצריכים תגובה לעיתון אומרים ‘הנה מינינו צוות לטיפול בנושא ויש כבר פיילוט’. בפועל, בשנתיים האחרונות המערכת קרסה עוד יותר. השופטים יותר ממורמרים ויותר קשה להם. הם נורא רוצים לתת שירות ומתוסכלים מהביקורת הציבורית, אבל הם לא עומדים בנטל”.

“…מנהל בתי המשפט לא פועל כפי שהוא פועל מרוע לב או מטיפשות. הוא שופט ואדם מצוין, אך שופט זה שופט, ומנהל זה מקצוע אחר. צריך להפריד בין השניים“.

“… הבעיה האמיתית היא ניהול. חד-משמעית. היום לשופט אזרחי בשלום במחוז חיפה יש בין 800-1000 תיקים בסטוק. אם קובעים לו את כולם לקדם משפט, אין לו מועד הוכחות בשנה הקרובה. בגלל זה התיקים נסחבים. בבית המשפט שלי שופט היה מקבל מכסת תיקים לפי מה שהוא מסיים. עמדתי על כך שיהיו 200 תיק בפול של השופט. כל חודש הוא היה גומר 30-50 תיק והיה מקבל חדשים. זה עבד נהדר, אבל הנהלת בתי המשפט אסרה עלי להמשיך לעשות זאת. יש בעיה של תפיסה ניהולית שגויה.

“חוץ מזה אני חושבת ששופט לא צריך לשבת בדיונים 5 ימים בשבוע. אם הוא יישב 4 ימים ואת היום החמישי יקדיש לזנבות ולכתיבת פסקי-דין, הוא לא יגמור פחות תיקים כמו שכולם חושבים, הוא יגמור הרבה יותר“.

“בבית המשפט שלי ובעוד בתי משפט זיהיתי אבטלה סמויה של שופטי שלום שעוסקים בתחום הפלילי. כשלשופט יש במלאי 50 תיקים לעומת 1000 אצל שופט אחר, חייבת להיות אבטלה סמויה. הייתה תקופה שהיה אצלנו עומס גדול בתחום האזרחי והייתה אבטלה סמויה בתחום הפלילי. בלשכה באמצע היום הם יכולים לפתוח עיתון. יש הפסקה ואפשר לנוח, אבל לא צריך להתבטל בזמן שאחרים מתמוטטים.

“כשזיהיתי זאת, ביקשתי מההנהלה רשות להעביר לשופטים הפליליים קצת תיקים אזרחיים, הפשוטים שבהם. אמרו לי ‘לא. שופט פלילי הוא פלילי והוא יכעס אם ניתן לו תיקים אזרחיים’. צריך להתנהג עם השופט בצמר גפן. עליתי עד למעלה עם הבקשה ועדיין לא אפשרו לי. יצא, שהיה לי בית משפט עם ארבעה שופטים באבטלה סמויה, שיכולתי להכפיל להם את העבודה, והשאר קורסים”.

“הגיע הזמן שמערכת בתי המשפט תמנה לתפקיד הניהול מנהל מקצועי. אם הם מתעקשים ששופט ינהל את המערכת שישימו לצידו מעין דירקטוריון שבו ישבו אנשי מקצוע, אנשי ייעוץ ארגוני ואנשי ניהול שיבחנו את המערכת בחינה אובייקטיבית ויגידו מה צריך לעשות. ממש כמו גוף עסקי.

“היום המערכת משקיעה הון כסף בהמון יועצים שמסתובבים במערכת סתם, וגם אם הם כבר נותנים המלצות הן לא מיושמות. כשהייתי בתוך המערכת הרגשתי שטוחנים מים, שמפחדים לעשות שינוי. יש במערכת פחד משינויים שאין לי הסבר הגיוני למקור שלו, אני לא פסיכולוגית. במערכת יגידו שהם עושים כל הזמן, אבל בפועל כבר שנתיים וחצי לא עושים כלום”.

“… יכולים להגיד ‘היא יצאה החוצה ופתאום מדברת, למה היא מדברת עכשיו ולא ב-15 השנים שהייתה’. אבל אני כן דיברתי, ולא תמיד רצו להקשיב. לא אהבו לשמוע מה יש לי לומר. אני בטוחה שיש מישהו למעלה, בהנהלה, שמרגיש שירד נטל כשעזבתי. לא מפני שלא הייתי שופטת טובה, אלא בגלל שרציתי להניע שינויים, ולא רצו לשמוע.

“… לא הייתי גאה (במערכת) מבחינת השירות לאזרח. להיפך, אני מתביישת במערכת המשפט בנקודה הזאת”.

מעניין מה יש למשה גל (גם בכתבה הזאת הוא לא היה מוכן להתייצב בגלוי “מול פני האומה”, והסתתר מאחורי הזהות הערטילאית “הנהלת בתי המשפט”) להשיב על הביקורת הזאת, חוץ מאשר “לתהות מה מניע את השופטת לעלות טענות אלה רק עתה לאחר פרישתה” – קשקוש מקושקש מאוד, הן משום ששופטים הנמצאים עדיין בתוך המערכת חוששים לעורם, והן, כמו שאמרה השופטת הפורשת, גם כשבתוך המערכת כבר מדברים, אין מקשיב ואין שומע – וכך הווה גם לגביה, שהיא (ואני מאמין לה) אמרה את הדברים גם כשעדיין הייתה בתוך המערכת, אבל משה גל אטם את אזניו. לנו, הציבור, מותר להלין על כך ששופטים מדברים רק אחרי פרישתם מהמערכת (ע”ע שלי טימן, נירה לידסקי ואחרים), אבל למנהל בתי המשפט, שלא מוכן להקשיב לביקורת-מבפנים – זו הגנה מפוקפקת מאוד, אם בכלל.

לטענתו של משה גל כי “באשר להיבט האישי – דהיינו, ביקורתה על תפקוד מנהל בתי המשפט, לא תינתן תגובה “מפאת כבודה של השופטת” – מאימתי הוא חרד לכבודה של השופטת, כאשר היא עצמה חושפת את עצמה בקו-האש?

ממש נוגעת-ללב חרדתו של מנהל בתי המשפט לכך ששופטים פליליים “יכעסו” אם, כדי לאזן את העומס בין השופטים, יתנו להם “קצת תיקים אזרחיים”, נוגעת-ללב עד כדי כך ש”צריך להתנהג עם השופט בצמר גפן”. איפה היה “צמר הגפן” של משה גל כאשר הוא טיפל בשופט מוריס בן-עטר ז”ל?!

אכן, צודק משה גל כי “באשר להיבט העקרוני – מקובל ורצוי שמנהל בתי המשפט יהיה שופט, כדי שנושאי משרה שיפוטית ישמש כחיץ בין הרשות השופטת ובין הרשות המבצעת” – דברים כדרבונות, אלא שכעת מתברר – למי שלא היה ברור לו עד עכשיו – כי משה גל לא שם עצמו כ”חיץ בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת”, אלא דווקא כזרוע מבצעת של הרשות המבצעת, אשר כל מעייניה אינם עשיית-הצדק, אלא מספר התיקים לכל שקל.

עוד אומר משה גל כי “מנהל בתי המשפט אינו מופקד על השופטים, אלא משמש גורם האחראי על סדרי המנהל בבתי המשפט. הוא אינו פועל לבדו ונעזר בשורה של בעלי תפקידים ומומחים, לרבות גורמים מקצועיים חיצוניים”, והשאלה היא “מומחים” למה, ואיפה, למשל, היו אותם “מומחים לרבות גורמים מקצועיים חיצוניים” בשעות שלפני התאבדותו של השופט בן-עטר ז”ל, כאשר היה צורך במומחים-לדבר שיראו לכב’ המנהל את הנורה האדומה, אותה הוא לא השכיל לראות בעצמו?

ואם “מנהל בתי המשפט אינו מופקד על השופטים, אלא משמש גורם האחראי על סדרי המנהל בבתי המשפט”, מה למי שאינו מופקד על השופטים ולקצב העבודה של כל אחד מהם, ומה לקצב סגירת התיקים ול”סדרי המינהל” בבתי המשפט?

ומה למי ש”אינו מופקד על השופטים” ולהכרזה כי פעולה חד-צדדית – לגיטימית או לא – של השופטים להקלת העומס היא “מרד”?!

ועוד מהתשבחות העצמיות של משה גל: “בשנתיים האחרונות חלו שינויים רבים במערכת וניתן למנות מקצתם: יצאה לפועל ההחלטה על הקמת בית המשפט המחוזי במחוז מרכז, שולבו במערכת עשרות שופטים, מלאי התיקים הנוכחי הוא הנמוך ביותר בעשור האחרון, בוצע שינוי מבני בהנהלת בתי המשפט תוך השמת דגש על הטמעתן של שיטות ניהול שונות, מבוצעות בדיקות תפקוד המזכירויות בבתי המשפט השונים ונבחנות דרכים לשיפור תפקודם, חוזק הקשר בין מטה הנהלת בתי המשפט ובין בתי המשפט. הופעלו שיטות חדשות בתחום האדמיניסטרציה השיפוטית, מבוצע פיילוט גישור, מוטמעת מערכת נט המשפט ועוד”.

ואני שואל נו, ומה יוצא מאותן “שיטות ניהול שונות” ומכל הדברים היפים שהוא מתגאה ומתנאה בהם, אם מנהל בתי המשפט כופה על השופטים לעבוד בקצב שמכתיבים לו נערי האוצר?

איפה המנהיגות?

בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת אשר דנה ב”התאבדותו של שופט בשל עומס העבודה”, אמרה דורית ביניש, הבוסית של משה גל ומי שהביאה אותו לתפקיד הזה, כי על מערכת המשפט להחליט מהו טיב השירות המשפטי שהיא נותנת לציבור, וכל הדוברים – כולל משה גל עצמו – אמרו כי יש צורך להכפיל את מספר השופטים במערכת המשפט.

והשאלה היא מדוע לא גילה האיש הזה את המנהיגות הדרושה, וביום כניסתו לתפקיד הוא לא שלח לכל השופטים מייל האומר להם “אתם תקפידו על האיכות, ואל תיחפזו, ולצורך בתוספת שופטים אני אדאג”?

הוא לא עשה זאת, כי הוא, מן הסתם, ראה את עצמו כנציג משרד האוצר מול מערכת המשפט, ולא כנציג המערכת הזאת מול שרי המשפטים והאוצר.

משה גל – הבייתה!

הנה כי כן, משה גל כשל לאורך כל הדרך, ומכל כיוון שנביט עליו ועל “פועלו”.

כמו שראינו לעיל, הוא גם לא עקבי במילותיו ובהתנהגותו: כאשר נוח לו הוא מטפל בשופטים “בצמר גפן”, וכאשר נוח לו הוא “לא רואה נורות אדומות”; כאשר נוח לו הוא אומר שמנהל בתי המשפט צריך לשמש “חיץ בין הרשות המבצעת לרשות השופטת”, אבל בפועל הוא משמש זרוע של הרשות המבצעת, ונוגס בשופטים להיכנע לתכתיבים הכמותיים של נערי האוצר.

וחוץ מזה הוא גם שקרן אשר מעז להופיע בכנסת ולשקר לחברי הכנסת במצח נחושה.

וגם ה”התחייבויות” שלו – אם אכן היו כאלה, הוא עצמו מצפצף עליהן.

הגיע הזמן שניפטר מעונשו של זה.

 

____________

עוד לעניין זה:

על פעולה חד-צדדית של השופטים להקלת העומס: זה לא “מרד”!

להפציץ את אושוויץ!

והיה בימי שבות השופטים

לבקשת משפחתו של מי התאבד השופט?

מי באמת דואג לכמות השופטים ולהקלת הלחץ עליהם? ומי נועץ עקבים בהתנגדות לכך?

על התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר: פנייה דחופה ליו”ר וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת

קב”ן לשופטים זה לא “מילה גסה”!

עכשיו גם השופטים אומרים את מה שאני אומר 45 שנים ויותר!

מוריס בן-עטר ז”ל – אפילו כבוד טכני לא נותנים לו

דורית גל, יעקב ביניש, משה נאמן – היה צריך להעיף אותם מהלווייה!

מותו של השופט מוריס בן-עטר: זה גם העומס שהכריע (תרתי משמע)

על התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר: יעקב נאמן, דורית ביניש, משה גל, הפסיקו לקשקש על העומס ועל עצמאות מערכת המשפט!

דורית ביניש, לכי הבייתה, בגללך שופט התאבד!

ורדה אלשיך, עצמאות השופטים בידיכם!