לאחר תום שירות החובה שלי כתבתי רומן (בוסר, בעל ערך ספרותי אפס, אבל זה באמת לא חשוב) על חיי הצבא.

למרות שמדובר בסיפור דמיוני, הגשתי את הספר לאישור הצנזורה הצבאית, אשר מחקה לי כמה דברים. באחד הדברים שנמחקו לי אומר הגיבור למישהו (שאני כבר לא זוכר איזה פונקציה הוא מילא בספר): יש לכם אלף קציני כוח-אדם, ואפילו לא קצין אחד לחולשות-אדם!

כן, פעם אסור היה לומר על צבאנו הקדוש והמהולל שהוא לא ער לחולשות החיילים המשרתים בו, אבל כיום ישנם בצבא יותר קב”נים (קציני בריאות הנפש, למי שלא יודע) מאשר חיילים, וזה בסדר גמור.

זה בסדר גמור, משום שגם חיילים הם בני אדם, וזה יותר מאשר בסדר גמור, משום שהחייל המצוי נתון, מטבע הדברים, ליותר לחצים ומצוקות מהאזרח אשר מחוץ לצבא.

וזה גם נותן פתרון – לא מלא, כי אין כזה, כנראה – לבעיית ההתאבדויות בצה”ל, המגיעה לכדי 20 – 30 מקרים בשנה, בממוצע, וסביר להניח כי אלמלא מערך בריאות הנפש בצה”ל, שיעור ההתאבדויות היה גבוה בהרבה.

מערך בריאות הנפש בצה”ל, יש לציין, מטפל גם בהכנת המפקדים לגלות סימני מצוקה אצל החייל, על מנת שיהיו מוכנים להושיט לחייל את העזרה הדרושה.

התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר ז”ל הביאה לתודעת הציבור כי גם השופטים, כדבריה של “שופטת מכהנת”, “נתונים בלחץ מטורף. לא לחץ של העבודה, זה הלחץ שהמערכת מפעילה עליהם, הלחץ להיות פקידים, לחץ להספקים, לחץ מטורף. נכנסים לנו לפרוטוקולים, סופרים לנו עמודים. כל יום קוראים לנו – פה לנשיאה, פה להנהלת בתי המשפט – ושואלים: למה אתם לא יושבים באולם? למה לקחתם חופש? ובגלל זה הוא התאבד. זה לא העומס, זו ההשפלה, הבושה שקוראים לך ונוזפים בך כל היום. מוריס עבד, הוא לא שיחק, אבל משפילים את כולם. גם את אלה שאין להם רבע פיגור … מתייחסים אלינו כאל אחרון הפועלים בשטראוס ובמילקי” (ההדגשות לא במקור).

צריך, איפוא, להקים גם במערכת המשפט מערך של בריאות הנפש, לא רק כדי לעזור לשופט במצוקתו, אלא גם כדי להדריך את הגלמים – משה גל, דורית ביניש ושאר הלוחצים – לראות את הנורות האדומות, גם כאשר הן עדיין לא נראות לעין הלא-חמושה.

הגולם משה גל העיד על עצמו כי “לא הייתה לו נורה אדומה בנוגע למצבו הנפשי של בן-עטר והאפשרות שיעשה מעשה שכזה“, אבל הוא, כמנהל מערכת של 600 שופטים ויותר, לא דאג אפילו לבעלי מקצוע שידריכו אותו-עצמו לראות את הנורות האדומות.

תארו לעצמכם יחידה צבאית בת 600 חיילים ויותר – להערכתי הצנועה משהו בסדר-גודל של שני גדודים – בלי קב”ן … לא יעלה על הדעת.

ולהערכתי הצנועה עוד יותר, ל”מנהל” הזה זה כלל לא אכפת. מצידו שהשופטים יפסקו את הדין בהטלת-מטבע, העיקר שהם יספקו לו את הסטטיסטיקה הרצוייה לו (אגב, גם אני בעד שפיטה בהטלת-מטבע, כי זה מבטיח 50% סיכוי לעשיית צדק).

אבל מה הוא, גל, כן יודע לעשות? למנות ועדות ולהגן על “נט המשפט” – פרוייקט מיחשוב מגאלומני כושל, שעלה, ככל הידוע, יותר ממיליארד, ועד שילמדו את כל התקלות שלו, הוא כבר יהיה מיושן-לתלפיות.

והוא יודע גם לסתום את פיותיהם של המבקרים את “המערכת”, וגם לרקוח קומבינות עם גוגל ישראל, על מנת להוריד מהאינדקסים של גוגל אתרים המקרים את מערכת המשפט.

כאשר נקבעו כללי האתיקה לשופטים, והוקמה ועדת האתיקה שתפקידה הוא לתת פרה-רולינג לשופטים, סברתי לתומי כי האגו של השופט המצוי לא ייתן לו לשאול לעצות של אחרים, כי הוא הרי “יודע הכל”, אבל מסתבר כי טעיתי, ובגדול, והשופטים אכן משחרים בהמוניהם לפתחה של הוועדה.

למוד-ניסיון אני מעריך כעת כי אם יוקם במערכת המשפט מערך של בריאות-הנפש, שופטים לא מעטים יגיעו אליו, חוץ מדורית ביניש ומשה גל, שהם, כידוע, בריאים בנפשם, וחכמים דיים כדי לגלות סימני מצוקה מוקדמים אצל כל השופטים האחרים.

איך אמרה סגנית נשיא בימ”ש השלום בקריות, השופטת אביטל בית-נר, עם פרישתה, כאשר אצבעה מופנית בעיקר אל משה גל (“בשוק האזרחי הוא לא יכול היה להיות מנכ”ל. מה קרה בבתי המשפט בשנתיים וחצי שהוא מנהל את המערכת? חוץ מלהקים ועדות הוא לא עשה כלום. יש רק ירידה, ירידה, ירידה. כל מנהל אחר, אחרי שנה-שנתיים שהוא לא מראה הישגים, מוציאים אותו מהארגון”)? “אני מתביישת במערכת המשפט, אין לה עתיד בגלל ניהול כושל“.

משה גל, לך הבייתה.

אין לך לא מושג ולא עניין – לא בכוח-אדם ולא בחולשות-אדם.

אנחנו לא צריכים עוד טרגדיה במערכת המשפט, הרקובה ממילא.

לך הבייתה, נכשלת!

____________

עוד לעניין זה:

עכשיו גם השופטים אומרים את מה שאני אומר 45 שנים ויותר!

מוריס בן-עטר ז”ל – אפילו כבוד טכני לא נותנים לו

דורית גל, יעקב ביניש, משה נאמן – היה צריך להעיף אותם מהלווייה!

מותו של השופט מוריס בן-עטר: זה גם העומס שהכריע (תרתי משמע)

על התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר: יעקב נאמן, דורית ביניש, משה גל, הפסיקו לקשקש על העומס ועל עצמאות מערכת המשפט!

דורית ביניש, לכי הבייתה, בגללך שופט התאבד!

ורדה אלשיך, עצמאות השופטים בידיכם!