ב”ה

כח מעשיו הגיד לעמו

כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק:

שרי “מדינת היהודים” ביקרו באישון לילה בקבר יוסף, כדי לא ליצור פרובוקציה…. מסורת בינלאומית בת אלפיים אומרת שנוכחותו של יהודי בכל מקום שהוא בעולם, היא פרובוקציה, וידועה הריאקציה של הגויים בכל דור ודור – הם עומדים עלינו לכלותנו. בדיעבד, מסתבר, שהצדק אתם; עובדה, אם מישהו חשב שנוכחות עם ישראל בארצו לא תהווה פרובוקציה, הוא טעה מאד. שרי “ישראל” מודים שזו פרובוקציה, ואם בנחלת אבותיהם זו פרובוקציה, קל וחומר שזו פרובוקציה בארצות הגויים. כשהגויים טוענים זאת, זה מובן מאליו, זוהי הלכה – “הלכה בידוע…”, ואפשר להגדיר זאת – אנטישמיות. אבל, איך נגדיר את קביעתם של יהודים, שנוכחות יהודים בארץ ישראל היא פרובוקציה? לא צריך להתאמץ, נביאינו הקדמונים וגם חז”לינו הגדירו: מהרסים ומחריבים, מלשינים, מוסרים ורודפים.

כש”עמך” הדבוק למנגנון התעמולה של הרודפים, במשך 24 שעות ביממה, מאמין כך ומתנהג בהתאם – עם של תולעים – תולעת יעקב – אי אפשר לצפות למשהו אחר, אבל, כששרי מדינת “עם חפשי בארצנו”, מאשררים את הטירוף הזה במעשיהם (“הסברה” כבר אמרנו?) איך מגדירים אותם? שוב, אין צורך להתאמץ, התשובה היא כנ”ל. מדינת ישראל מהרסת ומחריבה דרך הילוכה, מלשינה, מוסרת ורודפת, עומדת עלינו לכלותנו, בתירוצים מתירוצים שונים, כשהסיבה היא אחת ויחידה – שנאת ישראל.

למי הארץ?

הרש”י הראשון בתורה, בפרק א’ בספר בראשית מביא את קושייתו ואת תירוצו של ר’ יצחק:

אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו, שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם שכבשתם לכם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב”ה היא, ונתנה לאשר ישר בעיניו, וברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

אנו לא כבשנו, אצלינו אין זה כוחי ועוצם ידי, אלא, כוחו של הקב”ה, והוא שנתן לנו את הארץ, אפילו כפה אותה עלינו כגיגית, ואין לנו הרשות להיפטר ממנה. לכו אצלו וטענו לפניו את טענותיכם.

פשוט מאד, זה כל מה שצריך לומר, בעל הבית בחר בנו, אבל, רק את זה לא אומרים, זה, עפעס, נשמע פרימיטיבי כזה, מיסטיקה, להבדיל מחלום ה”שלום”, שהוא, מה זה, ריאלי… מתחילים לגמגם על “גבולות בטחון” ופוסקים “ירדן היא פלסטין”. מה זה “ירדן”? לוקחים מושג וירטואלי אחד, ומלבישים עליו עוד אחד… העיקר לא להתמודד עם האמת האלוקית, האבסולוטית – האמת!

ואם אלה הדברים שצריך להטמיע בגויים, למה לא אמר להם? למה “הגיד לעמו”, וכי עמו אינו יודע? לא, הוא אינו יודע, וליתר דיוק, אינו רוצה לדעת, כי עמו עם קשה עורף, עם נבל ולא חכם, עם הנוטה כל כך לכיוון ה”מוסר”, עד כי פספס אותו במאה ושמונים מעלות; עם המתנצל על נצחונותיו בעזרת ה’, ועושה מחוות לשודדי ארצו, העומדים עליו לכלותו.

גם שרה יודעת את נפש “בהמתה” –

 (י) וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק:

שרה לא היתה נערת-גבעות ולא “ימין קיצוני”. אם האומה השמיעה את צוואתה לפני אלפי שנים – כי לא יירש בן האמה…. בני יחידי הוא היורש, רוחנית וארצית!

(יא) וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ:

מה היה רע בעיני אברהם? הגירוש? אם כך, למה סתם הכתוב ולא פירש? ולמה לא השמיע אברהם כל התנגדות באזני שרה?

כל המכלול הציק לאברהם. למעשה, ישמעאל הוא בכורו, והוא בן האשה השנואה, האשה שלא בה בחר. זו הושלכה אל חיקו על ידי אשתו האהובה והמוערכת מאד. האשה ההולכת אתו במשך כל שנות התוודעו למציאותו של בורא שמים וארץ. האשה שהיא עזר כנגדו להיות kאב המון גויים, האשה המגיירת את הנשים, בשעה שהוא מגייר את האנשים. הרי רק כדי לרצות אותה קבל את הגר, וישמעאל הוא תוצאת המעשה הנמהר הזה.

אברהם אינו אוהב את בנו ישמעאל. הוכחה לכך אנו מוצאים בדברי ה’ אליו, כאשר הוא מתבקש להקריב לה’ “אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק”.  בראשית פרק כב

על פי המדרש מתנהל ויכוח בין הקב”ה לבין אברהם – אחרי הכל, גם ישמעאל יוצא חלציו, הוא אוהב אותו, על פי חובתו, חובת אב לבנו, יצחק לא יחידו, יש לו שני בנים. אבל, הקב”ה יראה לעינים – יצחק הוא הבן האהוב ושום נסיון להציג את הדברים אחרת, לא יצלח.

ועל כן מנסה הקב”ה את אברהם בבנו יצחק ולא בישמעאל, כי, הקרבת יצחק הוא נסיון קשה פי כמה וכמה מהקרבת ישמעאל.

מה שרע בעיני אברהם היא העובדה שהגיעו דברים לכדי כך. ישמעאל, שמטבע הדברים, צריך היה להיוולד במדורי העבדים, נולד בבית האדון, שאין טוב ממנו במלוא תבל. הוא גדל במחיצתם של הטובים מכולם, של אנשי ה’, של צדיקים גמורים, והוא מצליח להיות רשע! כל התנאים עמדו לצידו, אבל, הוא לא הכיר בכך. הגבירה אף חשבה, מחוסר ברירה, להעמיד יורש לאברהם, את בנה של הגר, אבל, הוא אינו ראוי. זה הדבר הרע בעיני אברהם; הילד יכל לבחור בטוב, בלי להתאמץ, כי זה מה שנמצא בהישג ידו, באופן הטבעי ביותר, הוא גדל בתוך הטוב, ובכל זאת הוא מצליח לבחור ברע, זה בגנים! ועכשו, כשיגורש, לא יוכל אברהם לפקח על דרכיו, בנו מאבד את עולמו… ומה יהיה על חובתו כלפי בנו? 

(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: –  בראשית פרק כא

האינטואיציה הבריאה שלך מעדיפה את יצחק, אל תילחם בזה, שמע בקול שרה. אין זו הפעם הראשונה שהיא מסלקת את האמה הזו. היא עשתה זאת לפני שהיתה בעצמה לאם, אז, לא היתה זו מלחמת אם למען בנה, היא עמדה על טיבה של אותה אמה כפוית טובה ומתנשאת. האינטואיציה הנשית שלה מבחינה בדקויות, סמוך עליה, היא כיוונה לרצוני.

כדי להפיס את דעתו של אברהם החש נקיפות מצפון על העדפתו את יצחק, מבטיח לו הקב”ה כי גם חלקו של ישמעאל לא ייגרע:

(יג) וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא:

ואם יאמר ישמעאל – ליסטים אתם – יענה לו יצחק – זו החלטה של בורא הארץ, הוא העדיף אותי עליך. אמי היתה הגבירה, שעשתה חסד עם אמך בהקרבה עצומה, כדי להעשיר ולהאשיר את אישה, את אברהם, אבל, אמך, האמה, בעטה במיטיבתה בכפיות טובה אפיינית לצאצאיה. כשמרימים לכם את הראש, העבד מתנשא למלוך, אשר על כן, חובה להוריד לכם את הראש למדור התחתון ביותר…

 שקולה כנגד כל המצוות שבתורה

למדנו כי, למעשה, המצווה הראשונה הנרמזת בתורה היא מצוות ישוב הארץ. ואכן כבר נאמר – מצוות ישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. שקולה! לא דוחה, שקולה, משקלה על המאזנים הוא כמשקל תרי”ג מצוות שבתורה.

להלן דברים שמצאתי באינטרנט –

זכותנו על ארץ-ישראל מפי הרב בנימין זאב כהנא זצוק”ל-הי”ד

הר הבית, מערת המכפלה, קבר יוסף

“אמר רבי יהודה בר’ סימון:  זה אחד משלושה, מקום שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל ולומר: גזולים הם בידיכם (מפני שנקנו בכסף). ואלו הן: מערת המכפלה ובית המקדש (הר הבית) וקברו של יוסף. מערת המכפלה דכתיב: “וישקול אברהם לעפרון את הכסף…”; בית המקדש דכתיב:  “ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב”; קבורתו של יוסף דכתיב: “ויקן (יעקב) את חלקת השדה… מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטא” (ב”ר ע”ט)

“לא יוכלו לאמר”?

שלוש שאלות מתעוררות על מדרש זה:

א. וכי על שאר חלקי ארץ ישראל כן יכולים הגויים לומר “גזולים הם בידכם”?

ב. מה הפירוש “לא יוכלו”? וכי בפועל אין הגויים אומרים על שלושת המקומות הללו, “גזולים הם בידכם”? והרי דווקא במקומות אלו מתמקד המאבק?

ג.על הפסוק בתהילים “כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים”(קיא,ו), כותב רש”י: “שלא יוכלו האומות לומר לישראל גזלנים אתם שכבשתם ארץ ז’ עמים”. אם כן, רואים שרש”י אומר שעל כל הארץ “לא יוכלו” לומר שגזולה היא בידנו! בסיס התשובה לכל השאלות האלו היא זו: האמת היא שבכלל לא חשוב מה אומרים הגויים, הבעיה היא מה חושבים היהודים! כעת נראה, כיצד זה בדיוק המסר שהתורה וחז”ל העבירו לנו באמרותיהם הנ”ל.

המסר מופנה ליהודים

החשש של התורה הוא, שכאשר יתקוממו הגוים נגד היהודים ה’כובשים’ וה’גזלנים’- עלולים כמה יהודים להתמלא בנקיפות מצפון, ולחשוב שיש פה טעות מוסרית שגזלנו את הארץ. על כך באו חז”ל ואמרו: הנה, יש שלושה מקומות שגם לפי ההגיון הפשוט לא יכול להיות לגוים פתחון פה עליהם, שהרי הם נקנו בכסף מלא. ובכל זאת, הטענה הצודקת הזו לא ממש עושה רושם עליהם. אדרבא, דווקא במקומות אלו מתרכזים עיקר המאמצים לקעקע את בעלותנו על הארץ! מה זה מלמדנו? שלא צדק ומוסר מעניין אותם, לא סכסוך קרקעות הניתן לישוב יש כאן – כי אם מלחמת דת לאומית! עכשיו באים חז”ל עוד ומסבירים: כמו שבשלושת המקומות טענותיהם לא שייכות, כך בשאר הארץ אין לכם להתרשם מטענותיהם, כי “כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו!” (רש”י, פסוק הראשון בתורה). ועל פי זה מוסברים גם דברי רש”י המובאים לעיל (מתהילים) ש”לא יוכלו אומות העולם לומר גזלנים אתם”. זה ש”לא יוכלו לומר” אינו אומר שבמציאות הם לא יאמרו כך! אדרבא! אלא מה? ה”לא יוכלו לומר” אינו מכוון לגוים – כי אם לאזני היהודים! שידעו שה’ הוא שנתן לנו את הארץ, לא כזכות אלא כחובה – לכבוש ולגרש. וזהו הנאמר: “כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים” – התשובה מיועדת “לעמו”, אך לגוים אין צורך להשיב – אם מפני שלא ישמעו, אם מפני שלא חשוב מה הם חושבים.

מבטנו מופנה לשלושת המקומות

בכל שנה שבת “חיי שרה” היא “שבת חברון”. אך השנה, הארועים גרמו לכך, שעל כרחנו מבטנו מופנה בו-זמנית לשלושת המוקדים – הר הבית, חברון ושכם – גם יחד. אלו הפכו לסמלי המאבק היהודי-ערבי על ארץ ישראל. היום, כשהכל עומד בפני קריסה כמגדל של קלפים, חייבים להחזיק מכל הצדדים, כי רק לאחרונה למדנו כיצד הכל קשור קשר ישיר זה בזה. הא כיצד? הנה, המאבק על מנהרת החשמונאים, שלטענת הערבים פוגע בהר-הבית (“שלהם”), הביא לפרוץ הקרבות ביש”ע – כשהקרבות התמקדו בקבר-יוסף. המהלך הזה לחץ את הממשלה למהר לזרז את ענין פינוי חברון, וגם לוותר לערבים בענין המסגד החדש באורוות שלמה שבהר הבית! הרי לנו – המאבק על ארץ ישראל מגיע לשיא, ושלושת המקומות שעליהם “אין יכולים” הגוים לערער – הם במוקד המאבק!

(נכתב על ידי בנימין זאב כהנא ב-תשנ”ז, בשבוע של” אירועי אוקטובר א’ לאחר שממשלת נתניהו פתחה מנהרת הכותל)

“המדינה” הזו לא קמה באהבה, אלא, בשנאה! ה”ציונים” שנאו את מוצאם, אבל, אחוות העמים לא נתנה להם לשכוח ולא חפצה בהם, אז הם החליטו להתנקם. להקים מדינה שתהיה אנטישמית יותר מכל מדינות הגויים, ואז, אולי יתקבלו לחיקה החמים של ה”קהיליה הבינלאומית”, זו המשתמשת בהם בכל דור ודור, להכות ביהודים.

לא הגויים/ערבים הם המרכזים את עיקר מאבקם בנו בשלושה המקומות הנ”ל, אלה הם, דווקא, שונאי ישראל מזרע ישראל, תמצית אשפת האדם.