עכשיו גם השופטים אומרים את מה שאני אומר 45 שנים ויותר!
|
מפעילה על השופטים לחץ מטורף
… ומדוע, במקום לצאת לקרב, אתם משאירים את המאבק על האינטרסים שלכם בידיו של מצורע, אותו אתם השלכתם אל מחוץ למקצוע רק משום שהוא אמר בגלוי את מה שאתם אומרים מתחת לשפם?!
תחת הכותרת שופטת מכהנת על התאבדות בן עטר: המערכת הרגה אותו. שמו לו אקדח על השולחן, וכותרת-המשנה מאות ליוו אתמול את מוריס בן עטר, ששם שלשום קץ לחייו; שופטת מכהנת: “המערכת מפעילה על השופטים לחץ מטורף”, מביאה לנו עפרה אידלמן (הארץ 10.2.2011( הדים מהלוויה, אשר, לדבריה, נראתה אולי מנומסת ושקטה, אך מתחת לפני השטח סערו הרוחות”.
“אי אפשר לתאר עד כמה ההלוויה הזאת עצבנה את כולם, כי זו היתה צביעות אחת גדולה“, אמרה ל”הארץ” שופטת מכהנת בהתבטאות חריגה בחריפותה. “לא עזרו לו ולא שום דבר, פשוט צביעות”, אמרה, “כל השופטים היו צריכים להגיע, למה הם לא באו? כי המערכת הרגה אותו, המערכת שמה את האקדח על השולחן”. לדבריה, השופטים שהגיעו על אף שלא הכירו אותו עשו זאת “כי יש תחושה שהוא עשה משהו בשביל לצעוק, וצריך להרים את הצעקה הזאת”.
“זה לא העומס”, הבהירה השופטת, “זה היחס, והיחס הוא נורא. כשמרביצים לרופא משביתים את כל המערכת, למה היום לא סגרו את כל מערכת בתי המשפט? כי אז זה היה נראה כאילו הם אחראיים. פה שופט התאבד, כתב במפורש שזה בגלל העומס, טרח לכתוב מכתב התאבדות שכולו כתב אישום למערכת, אז לא כל השופטים צריכים לבוא לפחות אחרי שהוא מת?”.
במונולוג נסער סיפרה השופטת על הלחץ שמופעל על שופטים באופן יומיומי מצד מערכת המשפט: “השופטים נתונים בלחץ מטורף. לא לחץ של העבודה, זה הלחץ שהמערכת מפעילה עליהם, הלחץ להיות פקידים, לחץ להספקים, לחץ מטורף. נכנסים לנו לפרוטוקולים, סופרים לנו עמודים. כל יום קוראים לנו – פה לנשיאה, פה להנהלת בתי המשפט – ושואלים: למה אתם לא יושבים באולם? למה לקחתם חופש? ובגלל זה הוא התאבד. זה לא העומס, זו ההשפלה, הבושה שקוראים לך ונוזפים בך כל היום. מוריס עבד, הוא לא שיחק, אבל משפילים את כולם. גם את אלה שאין להם רבע פיגור”.
“מתייחסים אלינו כאל אחרון הפועלים בשטראוס ובמילקי”, אמרה השופטת. “פרוטוקול הדיון הרי לא משקף כלום. השבוע לדוגמה ישבתי שעתיים עם צדדים לתיק וניסיתי להגיע להסדר. בפרוטוקול היתה שורה, אבל הם סופרים עמודים”. לדבריה, “אין שום מדד, לא ברור בכמה תיקים כל שופט צריך לדון, מחלקים מה שיש. יש שופטים שגומרים תיקים יותר מהר, יש שגומרים יותר לאט, ובאים בטענות שלא קשורות לדבר”.
השופטת נזכרת כי “בדיון לא מזמן היה מישהו שביקש לדבר. כל הטענות כבר נטענו על ידי הצדדים, אבל איך הוא היה מרגיש אם הוא לא היה מדבר? אז נתתי לו לדבר. לא רשמתי בפרוטוקול את הדברים שהוא אמר, אלה לא היו טענות משפטיות. הוא דיבר 20 דקות אבל רשמתי שלוש שורות. אז זה שיספרו לנו דפי פרוטוקול לא ישנה כבר שום דבר”.
לדבריה של השופטת, “מי שמעכב את התיקים זה לא מוריס, יודעים מיהם השופטים שמעכבים דיונים, אלה שופטים בני 65, שעוד מעט פורשים, ולא רוצים להתעסק אתם. אפשר לספור אותם בשתי ידיים, ובהם לא מטפלים”.
“היה מחקר בחיפה שהשווה עומס על שופטים. המסקנה של המחקר היתה שכדי להיות קרובים למדינה האחרונה בין כל מדינות המערב מבחינת מספר תיקים לשופט, צריך להכפיל את מספר השופטים. כל אחד מהשופטים פה היה אומר את זה”.
“אמרו שבית משפט לעניינים מקומיים זה יותר קל”, התייחסה השופטת לפרסומים לפיהם בן עטר הועבר מבית משפט השלום לבית המשפט לעניינים מקומיים כדי להקל עליו. “אבל זה לא יותר קל, זה יותר קשה. כי מי שיש לו דוכן וסוגרים לו אותו יותר חשוב מדיון של קוקה קולה או תנובה. להם לא יקרה כלום, לזה עם הדוכן שסוגרים זה פי מיליון יותר חשוב”.
“אני חושבת שיש עיוות בחיי השופטים, מתייחסים אלינו כאל אלים, אבל אנחנו בני אדם. אנחנו לא יכולים לעבוד 12 שעות. יש תחושה שאנחנו לא נותנים שירות טוב לציבור, אבל אין לנו זמן לתת לאנשים להגיד מה שהם רוצים, אנחנו לא מכונות. וכשאתה מבקש חופשה מתייחסים לזה כפשע”.
“זה פשוט נורא. הוא היה אדם עם מצפון ובגלל זה הוא התאבד. ברור שיש רקע נפשי ושצריך טריגר להתאבדות, אבל עצם זה שהעבודה היא הטריגר זה נורא. עבודה זה לא טריגר. היא לא צריכה להיות טריגר. צריך לקחת את העניין הזה בתור הצוואה שלו. כי זה לא יכול להיות היחס לשופטים. בית משפט זה לא בית חרושת”.
ואני שואל אם יש כאן מילה אחת שאני לא אמרתי במשך 45 שנים, ויותר, כאשר אותה “שופטת מכהנת” לא רק שעוד לא הייתה שופטת, אלא שהיא אולי אפילו לא נולדה.
אלא מאי? כששמחה ניר מדבר על הפארטאצ’ השיפוטי, ועל הצביעות של המערכת, אומרים לו “באיזה סגנון אדוני מדבר“, ומעמידים אותו אל הקיר.
ואף שופט עדיין לא התקומם על כך שדורשים מהציבור “להתייחס אלינו כאל אלים”, כי זה חם ונעים לשופט שמתייחסים אליו כאל אלוהים – עד שהיחס הזה מחלחל גם להנהלת בתי המשפט, וכאשר היחס לשופטים כאל אלים הופך מסגידת-המונים לדרישה לחפף את המלאה ו”להרביץ מיכסות”.
איפה היית עד עכשיו, גב’ “שופטת מכהנת”? מדוע שתקת עד כה? ומדוע את מסתתרת מאחורי הסינר של עצמך, במקום לצאת למרד גלוי, ולסחוף איתך את המוני השופטים?!
במצרים זה הצליח, אבל כנראה שבני ישראל, בצאתם החפוזה ממצרים, השאירו שם את השכל, ועוד כמה תכונות יהודיות טובות, ועכשיו הן חסרות לנו.
לפני למעלה מעשר שנים, תחת הכותרת אהרן ברק לא מלאך ולא מפלצת, ניבאתי שתוך חמש שנים מערכת המשפט תחטוף “מכה אנושה וכואבת”, אשר תתבטא, בין השאר, ברצח שופט, או בהתאבדות שופט.
אז רצח של שופט הגיע תוך פחות מארבע שנים, והתאבדות של שופט הגיעה תוך פחות מעשר וחצי שנים.
ובין-לבין אתם, שופטים יקרים, חוטפים שוב ושוב מכות על גבי מכות, ואתם שותקים.
חידשתם, ממש בימים האלה, את האמון במנהיגתכם ה”לוחמנית”, ורדה אלשיך, וזו, במקום להשבית את כל המערכת ולהביא את כל שופטי ישראל ללווייה, כיריית-פתיחה למאבק ממושך יותר, היא מתקרנפת ואומרת כי “לא עכשיו הזמן”…
אבל לדורית ביניש זה בהחלט היה הזמן, והיא ניצלה את הלווייה כדי לשאת נאום-הגנה על עצמה, ועל הסאנשו-פנשו שלה, משה גל.
מדוע, “שופטת מכהנת”, לא שיסית את ביניש בקריאות ביניים האומרות את מה שאמרת לעיתונאית, בעמידה בחצר?
כי אתם, שופטי ישראל, אטומים לא פחות ממשה גל, וצבועים לא פחות מ”המערכת” שאתם חלק ממנה, ועד שלא תחטפו מאסה קריטית של מכות, אתם כנראה לא תתעוררו.
מדוע שהקריאה להעיף את ביניש (וממילא גם הסאנשו-פנשו) לא תצא מכם?
מדוע אתם לא דורשים משר המשפטים להוציא עט מכיס חליפתו, ולחתום על החלטה האומרת כי מספר השופטים בבתימ”ש השלום ובביהמ”ש המחוזיים יהיה כך-וכך?
ומדוע, במקום לצאת לקרב, אתם משאירים את המאבק על האינטרסים שלכם בידיו של מצורע, אותו אתם השלכתם אל מחוץ למקצוע רק משום שהוא אמר בגלוי את מה שאתם אומרים מתחת לשפם?!
____________
עוד לעניין זה:
מוריס בן-עטר ז”ל – אפילו כבוד טכני לא נותנים לו
דורית גל, יעקב ביניש, משה נאמן – היה צריך להעיף אותם מהלווייה!
מותו של השופט מוריס בן-עטר: זה גם העומס שהכריע (תרתי משמע)
על התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר: יעקב נאמן, דורית ביניש, משה גל, הפסיקו לקשקש על העומס ועל עצמאות מערכת המשפט!
דורית ביניש, לכי הבייתה, בגללך שופט התאבד!
ורדה אלשיך, עצמאות השופטים בידיכם!