ב”ה

מה עושים עם ילדים שעוברים טראומה      ב’ בחשון, התשס”א

“בשבועות האחרונים נפגעו ילדים רבים במהומות, אך דווקא אז נדם קולה של המועצה לשלום הילד” (הארץ, 27.10.2000). ואני שואלת – האם יש למועצה לשלום הילד השפעה על ערפאת, או שיניים  לכפות עליו אי שימוש בילדים? האם המועצה יכולה להביא לדין את ההורים השולחים, או אינם מונעים את השתתפות ילדיהם בג’יהאד?

ג’עפר פרח מבקש מיצחק קדמן: “שיסביר מה עושים עם ילדים שעוברים טראומה כששוטרים יורים עליהם…”.

שישבו על ספסל הלימודים, שישחקו עם חברים  ואל יתקפו שוטרים וחיילים, אז לא יהיו להם טראומות. אבל, אם האויב משלח אותם באנשים חמושים, כדי שיצטלמו טוב, אז, שהוא יטפל בטראומות שלהם.

אגב, הילדים נראים מבסוטים, במיוחד כששוטרים וחיילים תופסים מחסה מפני האבנים שלהם.

רמי בר-גיורא, פסיכולוג קליני, אומר: “לאחר שהמתנחל שהיכה למוות את הילד חילמי שושה זוכה מאשמת רצח, אף ציוץ לא נשמע מן המועצה”. כדאי שהפסיכולוג יטופל בידי קולגה בגין בעיית השנאה העצמית והנטיה לשקר, שמהן הוא סובל. על הפשע של כליאת “המתנחל”, במשך שמונה וחצי חדשים, בטרם משפט, משלם היום עם ישראל. הוכח בבית המשפט כי לא היה שום מגע בין קורמן לילד, עד אשר ניסה קורמן להנשימו, ואף הזעיק סיוע רפואי. קורמן רדף אחרי קבוצת ילדים זורקי אבנים, שהורידה מכוניות ישראליות מן הכביש. שושה נפל ונפגע בראשו. אולי לא נשמע ציוץ מצד המועצה לשלום הילד, אך נשמע ציוץ אדיר מצידה של קבוצת רבנים, הזקוקים גם הם לטיפול פסיכולוגי, שיצאה לנחם את הורי השאהיד.

מעולם לא שמענו ציוץ מצד רמי בר-גיורא, או, ג’עפר פרח, כאשר ילדים יהודים התפוצצו באוטובוסים, או בתחנות אוטובוסים, בדרכם לבית הספר, בלי שום אבן ביד.

הכבוד הערבי                                                                      ירושלים, כ”ח בתמוז, התשנ”ט

אמרו לנו תמיד כי כדי לעשות שלום עם הערבים, חובה עלינו לשקם את כבודם. וכיצד איבדו הערבים את כבודם? פשוט מאד! הם עמדו עלינו לכלותנו והקב”ה הצילנו מידם. מכאן, שרצח יהודים וגזילת מולדתם הוא כבודם של הערבים. מאחר שלא הצליחו, אנו אשמים, על כן, שומה עלינו לשקם את כבודם.

מי שיבדוק היטב, ימצא כי כל ההסכמים, בלי יוצא מן הכלל, שנחתמו אי-פעם עם בני הפזורה הערבית בארצנו ועם ארצות מוצאם, תכליתם אחת – לפטור את הערבים מתוצאות כשלונותיהם להשמידנו ולשפר את עמדותיהם לקראת הסיבובים הבאים. לנו עולים הסכמים אלה בדמים מרובים, תרתי משמע. מהם נדרש רק דבר אחד – לא לרצוח יהודים. אך ההסכמים אינם עולים בקנה אחד עם הדרישה הזו. כי ההסכמים נועדו לשקם את כבודם, כלומר, לשפר את יכולתם לרצוח יהודים, אז, איך אפשר לדרוש מהם לא לרצוח יהודים? כל הפרטנרים להסכם יודעים את האמת ומשחקים אותה על חשבון עתידנו. ערפאת משתמש במילון המונחים של ה”שלום” השמאל-ישראלי ומדבר על “שלום של אמיצים”, ואנחנו יודעים שרב המרצחים הזה צוחק על ראש הממשלה שלנו, ומסמיקים. וראש הממשלה של מדינת-היהודים מחלק דורונות לרוצח ילדים יהודים. איך נסיר מעצמנו את החרפה הזו?

חנה אייזנמן