דורית ביניש, לכי הבייתה, בגללך שופט התאבד!
|
נכשלת, נכשלת, נכשלת
אתם מדברים כל היום על הצורך להבטיח את עצמאותו של השופט מול הרשות המבצעת, אבל, כרשות המבצעת, אשר עושים בדיוק את ההיפך *** כבר אין לי מספיק חורים בחגורה לכל ה”אמרתי לכם”ים!
שמחה ניר, עו”ד
9.2.2011
לכבוד
השופטת דורית ביניש
נשיאת ביהמ”ש העליון
ירושלים
נכבדתי,
הנדון: השופט מוריס בן-עטר ז”ל – דמו בראשך!
לכי הבייתה, כי בגללך שופט התאבד.
השופט מוריס בן-עטר ז”ל התאבד בגלל לחץ של הרשות המבצעת לעשות מלאכתו רמייה, ולהתרכז בכמות.
הרשות המבצעת הורידה אותו בדרגה (מבימ”ש השלום לביהמ”ש לעניינים מקומיים), ואיימה “יהיה אותך לנתל”ש”.
הרשות המבצעת זו את, דורית ביניש, יחד עם הסאנשו-פאנשו שלך – משה גל – אתם, לעניין זה, רשות שלטונית מבצעת, למרות תעודות-השופט אשר בכיסיכם.
אתם מדברים כל היום על הצורך להבטיח את עצמאותו של השופט מול הרשות המבצעת, אבל, כרשות המבצעת, אשר עושים בדיוק את ההיפך.
יש כאן שתי נקודות: האחת – מספר השופטים ביחס לעבודה, והשנייה – הלחצים המופעלים על השופטים כתוצאה מהעומס הזה.
באשר לנקודה הראשונה: לאחרונה פניתי אליך, והפניתי את תשומת ליבם לכך שלפי חוק בתי המשפט, שר המשפטים הוא הקובע את מספר השופטים בבתי משפט השלום ובבתיהמ”ש המחוזיים, והוא לא זקוק לשום הסכמה, לא של הממשלה ולא של האוצר.
הזמנתי אותך ללכת אל השר, יעקב נאמן, ולהפוך לו את השולחן כדי שיחתום על תוספת שופטים, אבל במקום לעשות את הגאוני-בפשטותו הזה, את ממשיכה לקונן על העדר תקנים, בכל הופעה ציבורית שלך.
את מתבכיינת כמו ילדה קטנה, שאביה רוצה לקחת אותה לכל חנויות הצעצועים שבעולם כדי שהיא תבחר את כל מה שהיא חפצה בו, אבל במקום ללכת איתו לחנויות היא נתקפת בטמפר-טנטרום, מתפרצת בהתקף זעם, צורחת, בוכה, נשכבת על הרצפה, רוקעת ברגליה וזועקת “אני רוצה צעצועים! אני רוצה צעצועים!!!”.
ויעקב נאמן מאוד לעצמו, ודווקא שמח מאוד שהילדה משפילה את עצמה – במקום לצאת איתו ולבזבז כסף (ולהיתקל בתגובתה הזועמת של האם, על הבזבוזים האלה, “כאשר אין לנו אוכל לילדים”).
ובאשר לנקודה השנייה: לכל שופט יש קצב-עבודה משלו, ואסור ללחוץ עליו.
נניח שיש במערכת שופט אשר נותן פסק-דין אחד לשנה, אבל עושה מלאכתו לתפארה: לעניין, ורק לעניין, ובלי שום הערות-אגב המופנות אל הכותרות בגלובס, כלכליסט וכו’.
אז נכון שמבחינת העלות הלאומית לכל פסק-דין הוא “שופט יקר”, אבל ברגע שמפעילים עליו לחץ, מחר יפעילו על שופט שנותן פס”ד אחד בחודש ועל שופט פס”ד אחד בשבוע, ומחרתיים – על שופט שנותן “רק” עשרה פסקי דין ביום.
ואחר-כך יתחילו ללחוץ על שופטים שאצלם יש “יותרר מדי זיכויים” (גם בסרט הזה כבר היינו, תשאלי את נחמה מוניץ).
באספקלריה של עצמאות השופטים את עשית את הלא-ייעשה: הפעלת לחץ על שופט, השפלת אותו, הורדת אותו בדרגה, ואיימת עליו “יהיה אותך לנתל”ש!”.
והתוצאה – הבאת אותו לידי התאבדות.
דורית ביניש, יכולתי לתת לך כמה רעיונות איך למנוע תופעות כאלה בעתיד, אבל את לא עונה, כי זה לא מעניין אותך.
זה לא מעניין אותך, כי יותר חשוב לך להגן בגופך על השקרנים אשר בביתך-פנימה – במערכת המשפט כולה, החל מבית המשפט העליון.
כן, דורית, אני מתכוון לשופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר, אשר משקרים במצח נחושה באמרם שההחלטה שעמדה במרכז הערעור “אינה לפנינו”, כאשר היא נמצאת בעמ’ 18 לפרוטוקול.
במקום להעיף את השקרנים האלה לכל רוח, שכבת למענם על הגדר, בהחלטה מסוגת “נחה דעתי” הידועה לשמצה.
אנחנו יודעים כמה שופטים התאבדו תחת “מנהיגותך”: אחד יותר מדי, אבל אנחנו לא יודעים כמה בעלי-דין התאבדו בגלל הייאוש מתרבות-השקר אשר פרחה בבית מדרשך.
אתם מדברים על “אמון הציבור”, אבל לא מקשיבים לו.
אתם גם סותמים פיות
ולא רק שאתם לא מקשיבים, אתה גם לא נותנים לאחרים להקשיב.
אתם לא רק רודפים את המבקרים אתכם, ותופרים להם תיקים, אלא שאתם מנצלים את כוחכם השלטוני לקומבינות עם גופים לא-סטאטוטוריים, התלויים בחסדיכם.
כן, אני מדבר על הקומבינה של משה גל, הסאנשו-פאנשו שלך, עם גוגל ישראל, להוריד מהאינדקסים שלהם את האתר שלי ואתרים נוספים המותחים עליכם ביקורת.
אמרתי לכם, הזהרתי אתכם, צפיתי הכל!
אמרתי לכם, בשנת 2000, כי אתם תחטפו מכה אנושה וכואבת, ואתם חוטפים, וחוטפים, וזה לא מזיז לכם.
הזהרתי אתכם מפני רצח של שופט תוך חמש שנים, וזה קרה תוך פחות מארבע שנים.
צפיתי גם התאבדות שופט – וגם זה בא.
אמרתי, הזהרתי, צפיתי דברים רבים אשר נוחתים על ראשיכם – ולא אביתם שמוע.
אבל מה שהכי מצער אותי זה שכבר אין לי מספיק חורים בחגורה, בשביל כל ה”אמרתי לכם”ים וה”אמרתי לך”ים.
מה את עושה עם הביקורת
ומה את עושה עם זה? בהתחלה הכחשת את השואה, ואמרת הציבור לא איבד את אמונו בנו, השופטים.
אחר-כך המצאת כל מיני “הסברים”, כאשר השיא היה טענתך כי המבקרים אותנו לא קוראים את פסקי הדין שלנו.
תסלחי לי מאוד-מאוד! אנחנו קוראים גם קוראים, ונדהמים כל פעם מחדש.
“לא קוראים”? אנחנו עושים לפסיקה שלכם ממיקרו-כירורגיה, כולל פירוק לגורמים וספירת מלים, ואת, בעזות-מצח שאין כדוגמתה, מייחסת לנו אשמת-הבל.
את רוצה להחליף את הציבור, אבל אנחנו לא רוצים להתחלף. אנחנו רוצים שאת תתחלפי.
שתלכי הבייתה – היום, כי במבחן התוצאה את נכשלת כשלון מחפיר.
שתלכי הבייתה, כי בגללך שופט התאבד!
שמחה ניר, עו”ד
העתק: יו”ר וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת
_____________
עוד לעניין התאבדות השופט מוריס בן-עטר (לא חלק מהמכתב):
ורדה אלשיך, עצמאות השופטים בידיכם!