בינתיים, מינויו של יואב גלנט לרמטכ”ל מטלטל את המדינה על מים אדירים, והוא ימשיך בדרכו אל כס הרמטכ”ל רק אם בג”ץ יתערב לטובתו (רמז – לעניות דעתי, מעולם לא פסק בג”ץ בדברים עקרוניים נגד צבאנו ונגד מערכת ביטחוננו).

 

מינויו של ניצב יוחנן דנינו למפכ”ל נעשה למרות בעיות, שהתגלו בתפקודו. את מתחרהו העיקרי על התפקיד הוגו מהמסילה בעזרת סיפורים של אשה מפוקפקת, שהפליאה להכיר את בכירי המשטרה על אורחם ובעיקר על רבצם.

 

פורסם ב”מחלקה ראשונה“, כי נבדקת אפשרות, כי גונדר אלי גביזון, המועמד לנציב שירות בתי-הסוהר, “נתן טובות הנאה לרל”שית שלו עמה הוא ביחסים אישיים קרובים”.

 

בית-המשפט הוציא צו איסור פרסום על המשך חקירת שערוריית “מסמך גלנט”.

 

 ואפשר להמשיך הלאה, כדי לתאר את הקצה הבולט של קרחון השחיתות, המכה בנו עשרות שנים, והפך לחלק מאשיות התרבות הפוליטית בישראל. והוא מכה בכל תחום – מהרשות השופטת, דרך הרשות המחוקקת, ומגיע, כמובן, לרשות המבצעת – הממשלה, הרשויות המקומיות והחברות הממשלתיות.

 

לכאורה, היו נבחרי הציבור שלנו מעל כל חשד. בשנות החמישים נאלץ ח”כ אליעזר ליבנה לפרוש מרשימת המועמדים של מפא”י לכנסת השלישית כיוון שרכש דירה מפוארת (במונחי אותם ימי הצנע-לכת) בירושלים, וסטה בכך מהנורמה המקובלת. בסיכומו של דבר, פרש ליבנה ממפא”י בסוף שנות החמישים. אך באותה מפא”י הומצאה אז הבדיחה, שמבין ח”כיה רק קדיש לוז היה ישר.

 

בנורמה של שנות החמישים נאלצו בכירים במפא”י – ולא רק ליבנה – להתפטר כשבנו לעצמם בתים מפוארים במושגי אותם הימים. קשה להאמין, כשרואים את נציגות האגף לאבטחת אישים ליד מגדלי אקירוב …

 

מאז ומתמיד היה הכסף הציבורי הפקר בארצנו. כביכול, גם פקידי הציבור היו כביכול טהורי-כפיים, כיוון שהיו שליחי המפלגה (כידוע, את המינויים הפוליטיים לא המציא צחי הנגבי …). מסיבות שונות, הם דאגו, שהבקרה על מעשיהם ועל התקציב לא תהיה הדוקה. כך, נעלמו כספים אדירים, שתרמו יהודים, ונועדו לביטחון, לרווחה, לפיתוח הארץ ולהתיישבות.

 

ומעשי אבות – סימן לבנים, שעלו על רבותיהם.

 

“… ועכשיו אתם מתבקשים לנחש בעצמכם איך זה קורה שבוגרי מערכת הביטחון והמנגנון הממשלתי שלנו, מי שהיו כל ימיהם שכירים עם משכורת סבירה, פורשים מתפקידם וקונים דירות במגדלי תל-אביב במחירים המאפילים על המחירים במגדלי דובאי וניו-יורק. יש עדיין הבדל בגובה המגדלים, אבל לא בשיטה שפקידים וקצינים מגיעים אליהם” – כותב פריצי, שטוריו השנונים ב”מחלקה ראשונה” חביבים עליי מאוד.

 

האם גלי הסחי, שעולים כל אימת שמתכוונים למנות מישהו לתפקיד בכיר, חיוניים?

 

ובכן, היה לנו תקדים אשר ידלין, שהיה מועמד לנגיד בנק ישראל, באמצע שנות השבעים, ואז נפתחה תיבת פנדורה, שהשליכה אותו לכלא, וחשפה את השיטה למימון מפלגת השלטון דאז. כזכור, באחד מספיחי אותה הפרשה, התאבד אברהם עופר, שר השיכון דאז, כשנחקרו חשדות, שהיה מעורב בשחיתות בחברת “שיכון עובדים” ההסתדרותית.

 

כפי שנוהגים הבבונים להגיד, “כשאתה מטפס על דקל גבוה, רואים כולם את ישבנך האדום”.

 

כך, גם בפרשיות האחרונות: יריבים עלומים ולא-כל-כך-עלומים של אדם מסוים מבצעים בו חיסול ממוקד באמצעות התקשורת הגרועה עד איומה-למשעי במדינתנו – דווקא משום, שנחשב לטוב מהם, ויכול להקדימם במרוץ לצמרת. אך זה לא היה קורה לו אותו המועמד היה צח כשלג. עיינו במקרה של ניצב אורי בר-לב.

 

כרגע מהווה כל מינוי לבכיר הזדמנות-פז לציבור להציץ אל החצר האחורית של העלית הישראלית, ולהבין את אורחותיה במין, בצבירת רכוש ובעוד סעיפים. לכן, צודקת הוועדה למינוי שופטים, שאינה מסכימה לחשוף את דיוניה בפני הציבור, כדי שלא נדע מה העלימה וכלפי מה נעה בעיניים עצומות, כדי להעביר את המינויים, שסיכמו בעלי השררה.

 

למרות זאת התפרסמו כמה דברים על שופטים, שמטילים צל ארוך וכבד על המערכת – כנאמר, כשאנשים קטנים מטילים צל גדול וארוך – דעו, שזו שעת השקיעה. ואין כוונתי למעלליו של השופט לשעבר דן כהן.

 

דרך אגב, דווקא לעניין הזה יש שימוע בסנאט האמריקני לכל מועמד לתפקיד בכיר, וטובים ומוכשרים מגלנט לא זכו בתפקיד המיועד, כיוון שנשברו בשימוע, או שעוזרי סנאטורים מצאו עליהם מסמכים, תיקים, ארונות, או משרדים שלמים. אחד מהם היה ידידי ג’ון טאוור, הסנאטור הבכיר של טקסס ויו”ר ועדת הכוחות המזוינים של הקונגרס, שהיה מועמד להיות שר ההגנה בממשל בוש האב, ונמצא, כי אהב מאוד נשים, שלא נישאו לו, וגם את הטיפה המרה, והיה מקורב מדי לתעשייני ביטחון אמריקניים. אמרתי לחבר משותף לטאוור ולי, שבתנאים המגבילים הללו, כנראה, לא היה ממונה אצלנו אף שר ביטחון.

 

הדלפות מכל עבר

 

בארצות-הברית הומצא חוק חופש המידע, אך גם ויקיליקס. כלומר, אין בעל שררה ואין נבחר ציבור יכול להיות בטוח, שדבריו ומעשיו יישארו חסויים לנצח, ואפילו לא לתקופת כהונתו. אפילו אצלנו, כשמערכת הביטחון מנסה כל הזמן לנגוס בזכותו של הציבור לדעת על אורחותיה, והעלתה לא מכבר את תקופת החיסיון על מסמכים לשבעים שנה (!), הכל דולף, והכל ייוודע בסופו של דבר – גם בסיוע של הבלגאן, השורר אצלנו, שבו כל ממזר מלך.

 

לפני כמה כשלושים שנה הייתה שרה טיסדייל, קרובה של וינסטון צ’רצ’יל, כתבנית זוטרה בלשכת שר החוץ הבריטי. טיסדייל מסרה לעיתון “גארדיאן” צילומים של שני עמודים בדו”ח סודי (על הצבת טילי שיוט בבסיס של חיל האוויר הבריטי ועל היבטיה הציבוריים), שהכין מייקל הזלטיין, שר ההגנה, עבור ראש הממשלה מרגרט תאצ’ר. משום מה, החליט העיתון להחזיר לממשלה את הצילומים, וכך יכלו לאתר את מדליפתם. טיסדייל הודתה באשמה, ונידונה לחצי שנת מאסר. כיום תקליטורים (דיסקים) וחפיצים כמו הֶחְסֵן נַיָּד (דיסק-און-קי) הופכים את אבטחת המידע לסיוט – כיוון שנקודת התורפה העיקרית בכל המערכות היא אנושית. כבר במשפטו של פיטר רייט, גימלאי ממורמר של MI-5, סוכנות הביון הבריטית, שכתב את ספר זיכרונותיו, כדי לשפר את מצבו הכלכלי, הזהיר שופט בריטי, כי הרשות צריכה לדאוג פן יתדרדרו גימלאיה לעוני, ויתפתו להוון את זיכרונותיהם. עוד ממורמרים למיניהם, כמו ויקטור מארקטי, פראנק סנפ, פיליפ אגי (פורשים מהסוכנות המרכזית לביון של ארצות-הברית, CIA), ויקטור אוסטרובסקי (שהיה ב”מוסד”), או ענת קם; ומתנגדים פוליטיים שלו, כמו החוקר דניאל אלסברג, שהדליף את “מסמכי הפנטגון” ל”ניו יורק טיימס” – שמים לקלס את המערכות לאבטחת מידע. אך גם נבחרי ציבור ופקידים כותבים היום את זיכרונותיהם כמעט בזמן אמיתי, ומתמירים את ארונות הניירת ואת הכספות בלשכותיהם לשכר סופרים נדיב.

 

בארצות-הברית הומצא, כאמור, חוק חופש המידע, החל על ארכיונים ועל מסמכים; ובנוסף – גם מה שאני קורא בחיוך, “חוק השיזוף” (Government in the Sunshine Act), החושף בפני הציבור את הליכי קבלת ההחלטות ברשות המבצעת. כלומר, את הדיונים, שקדמו להחלטות, גם בזמן אמת.

כלומר, בדמוקרטיה צריכים בעלי השררה לדעת, כי הציבור בעקבותיהם, ויידע הכל במוקדם או במאוחר. וָלא – נהיה כמו הגרועות בדיקטטורות, שמקיפות אותנו.

 

גלנטריה

 

יש משהו מאוד לא-אבירי (גלנטרי) בהתנהגות של יואב גלנט – החל מהתנהגותו (שהיא העיקר), דרך תצהיריו הלא-מדויקים בלשון המעטה וכלה בהתעקשותו להישאר בצה”ל, ולהתמודד על כס הרמטכ”ל, למרות הכל.

 

ונוספה כעת פרשת-משנה, הכרוכה בגלנט עצמו; ורק בגללה הייתי מדיחו מיד מצה”ל: לפי דבריו של תא”ל (מיל’) צבי פוגל, מי שהיה סגנו (ראש מטה פיקוד הדרום), נקמו גלנט ואנשיו בקלמן ליבסקינד, כתב מעריב, שחשף את הפרשה לפני כארבע שנים, והרחיקוהו משירות מילואים ביחידה של פיקוד הדרום בגין עבודתו האזרחית.

 

מדווח ערן סוויסה: “דובר צה”ל נמסר בתגובה: ‘מפיקוד הדרום נמסר כי החייל שוחרר מהמילואים על פי החלטת מפקדיו באותה העת'”. זה ניסוח מעניין, שמזכיר לי את מה שכתבה יחידתי בתגובה לבקשתי מולת”ם, לפטור אותי משירות מילואים בתרגיל מִפקדות, “חיוני!” בקשתי נדחתה, לפיכך. כעבור שבוע קיבלתי צו, שביטל ללא כל הסבר את זימוני לאותם המילואים, ששירותי היה חיוני בהם, למרות שתרגיל המפקדות לא בוטל. כלומר, מכבסת מלים, שמטהרת כל שרץ במונחים המקובלים.

 

אכחיש, שהופתעתי. מכיר רבים – כולל כותב השורות הללו – שצה”ל החרימם לחלוטין, או זמנית, עקב דעותיהם על הצבא בכלל, על מפקדים ו/או על פרויקטים מסוימים.

 

סקרים בתקשורת מעלים, כי הציבור רוצה את יואב גלנט כרמטכ”ל. ועל כך אגיד – ברוח חוק ההלימה הראשון, שניסחתי לפני הרבה שנים* – מגיע לציבור הישראלי רמטכ”ל, שאינו יכול להציע לחייליו ולפקודיו דוגמה אישית (למרות כל מה שאמר פרופ’ אסא כשר). דרך אגב, גלנט לא יהיה רמטכ”ל ראשון כזה … רק זכרו נא, שתא”ל צ’יקו תמיר (גם הוא לוחם, שעשה לא-מעט למען המדינה) עלול לבקש דיון מחודש בעניינו, ועניינו של תא”ל עימאד פארס (כנ”ל) עדיין אינו חלוט. ושניהם הורחקו מהשירות בגין תצהירים דומים לאלה של גלנט

 

וכתבתי לא-אחת, שמקצועית, גלנט הוא הטוב בארבעת המועמדים, שהגיעו לישורת הסופית למינוי לרמטכ”ל, אלא שסייגתי את דבריי בדבר התאמתו לתפקידו רמטכ”ל ביכולתו לטהר את עצמו מגל השמועות, שדבק בעקביו.

 

“כשצריכים גנב מורידים אותו מן התלייה” – אומר הפתגם העממי. אך האמנם אלמן ישראל, וגורלה של המדינה תלוי באדם אחד בלבד?!

 

איני חושב, שיואב גלנט גאון, יחיד בדורו – למרות שהיה מפקד מוצלח מאוד, ועבר בהצלחה יחסית (שאינה מאפיינת רבים) את ההסבה מאיש קומנדו למפקד בצבא. לדעתי, אם כך הדבר, מעיד המצב החמור על המשבר האיום, שנקלע אליו צבאנו. ואני ידוע בביקורתי הקשה וארוכת-השנים (כמעט בת ארבעה עשורים וחצי) על תפקודו של צה”ל, ולא חסכתי מלים קשות לתאר את מצבו ואת תפקודו הלקויים, שרובם הם תוצאת פיקוד גרוע, הכשרה לא-נאותה של הקצונה, הפוליטיזציה המוגברת של חיינו והתמיכה העיוורת של הציבור בנעשה במערכת הביטחון בכללה ובצבאנו בפרט.

 

כפי שכתבתי כבר, פרשת גלנט – מראשיתה במה שמכונה, “מסמך גלנט” – מעידה על הסיאוב במטכ”ל, ומסמנת כל אחד מאנשיו כבלתי-מתאים מוסרית לכהן בכל תפקיד ציבורי. יחד עם זאת, זו אינה הפעם הראשונה, שסכינים ארוכות נתקעות בגב של “חברים” במטכ”ל. וזכורות לרע השיטות המכוערות מאוד, שנקט הרמטכ”ל משה לוי, כדי למנוע את מינויו של דן שומרון למחליפו.

 

ומלבד זה, מרקיז, כמעט הכל בסדר. יש לי שפעת – כמו לכולם – והמדינה חולה. בעצם, מרקיז, יש לי רק עוד שאלה קלה: האם ידע אהוד ברק על פרשת הקרקעות של אלוף גלנט בטרם החליט למנותו לתפקיד?!

 

* חוק ההלימה הראשון קובע, שלכל מכסה יש פח. משמע, אנחנו מקבלים את המגיע לנו; ואף פעם לא יותר מזה. לעומתו, קובע חוק ההלימה השני, כי בתחתית כל פח מצטבר מיץ.

_______________

לפרסום המקורי