ע”פ 8664/10

בבית המשפט העליון בירושלים

המבקש (המערער):          שמחה ניר, עו”ד, שמענו quimka@quimka.com

      נ           ג           ד

המשיב:      הוועד המחוזי, לשכת עורכי-הדין, תל-אביב

דרישה מהנשיאה לפסול את עצמה

נשיאת ביהמ”ש העליון, דורית ביניש, נדרשת בזה לפסול את עצמה, הן בדיעבד, לגבי הערעור שמספרו לעיל, הן לגבי כל הליך שייגזר ממנו, והן לגבי כל הליך עתידי שהמערער יהיה צד לו.

כיוון שאתם, שופטים נכבדים, לא בוחלים בשום הערת-אגב, אוסיף גם אני הערת-אגב: את מוזמנת לפרוש מכהונתך, ויפה שעה אחת קודם.

נימוקי הדרישה

א.    הגדרות

1.             בכתב-דרישה זה:

“צפצוף על בני אדם” – כהגדרתו של הד”ר מישאל חשין, בהקשר בו עסקינן;

“מעשה נבלה“,“זיוף מאסיבי”, “מסמכים המטילים שיקוצים”, “פגיעה מרושעת”, “הוטל רפש ושיקוץ”, “עומדים ככלי ריק”, “תוצר של הבל פה ועט חסר שחר”, “עלילה שפלה”, “התלהמות ציבורית”, “קלות פה וקלות עט“  – כהגדרתו וכסגנונו של מר אליקים רובינשטיין (הארץ, 8.2.1999);

“טומאה” ו”אבי אבות הטומאה” – כהגדרתו וסגנונו של כבוד הנשיא מ’ שמגר, בע”א 412/90, ד”ר משה אליהו נ’ שר הבריאות ואח’, פ”ד מד(4), 422), ובמקומות רבים לאורך הפסיקה;

“עזות” – כלשונו וכסגנונו של פסק–הדין בעל“ע 1341+1898/08 (להלן – “פסק הדין“);

“עזות מצח“, “מצח נחושה“, “חוצפה” – כמו “עזות”, אבל בדרגת חומרה גבוהה יותר;

2.            האמור בסע‘ 1, לעיל, יחול גם על כל הטייה ונגזרת של המוגדרים שם, ובכל הקשר שהוא, בהתאמות המתבקשות.

ב.      הקדמה: אל תאמרי לי “באיזה סגנון אדוני מדבר”!

3.            אני נדרש להקדמה זו משום שנוהג נלוז פשה במקומותינו: להשתלח בסגנונו של אדם, כאשר לא יכולים להתמודד עם טענותיו לגופן. כאשר יודעים שהוא צודק, אבל לא מוכנים להודות בכך.

4.            כך הווה גם בפסק–הדין, נשוא הליך הפסלות הקודם אשר הגיע אליך במסגרת הערעור שמספרו לעיל, בו השופטים השתלחו בסגנוני, אבל התעלמו מהבהרותי בדבר המקור אשר ממנו שאבתי את ה“סגנון” הזה: עו“ד ד“ר חיים משגב, אב–בית–דין בבית הדין המשמעתי (!) הארצי (!!!) של לשכת עורכי–הדין.

5.            לכן גם נתתי את ההגדרות דלעיל, כדי להבהיר שאם, למשל, אני אומר “מעשה נבלה”, אני לא מתכוון לכביש אגרה או מאוורר תיקרה, אלא למעשה-נבלה כלשונו וסגנונו של אליקים רובינשטיין, אשר כמי שכיהן כקובל הממשלתי הראשי לפי החלע”ה, חזקה עליו שלשונו צחה, וסגנונו טהור-מרבב.

ג.       לגופה של דרישת הפסלות

6.            כפי שתראי בהמשך, גב’ ביניש, דרישתי שתפסלי את עצמך מושתתת על כך שהתעלמת מחובת ההנמקה הקבועה בחוק, והסתפקת במשפט שדוף מסוגת “נחה דעתי” המתועבת, המחליאה והידועה לשמצה.

את ציפצפת עלי, ציפצפת על החוק, וציפצפת על כל מושכלות-היסוד.

את ציפצפת על הצהרת האמונים שלך לפני נשיא המדינה, לאמור “אני מתחייבת לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים” (סע’ 6 לחוק יסוד: השפיטה; אני מציין זאת כיוון שאולי, בתום-לב, חיפשת את ההוראה הזאת בחוק בתי המשפט, בחוק סדר הדין הפלילי, בפקודת התעבורה או בפקודת המסחר עם האוייב, 1939 (מתאימה מאוד לענייננו), וכפי שאת רואה, אני דווקא רוצה לעזור לך להתמצא בסבך החקיקה, על רבדיה השונים).

ציפצפת על כל אלה, כי ידעת שאני צודק בכל מה שאמרתי בבקשתי לפסול את השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר, ובערעור על סירובם לפסול את עצמם, אבל החלטת מראש – קוראים לזה דיעה קדומה, מיינד יו – להגן עליהם בכל מחיר, גם כאשר אין לך שום נימוקים.

ופסק-דין ללא נימוקים – אפילו אם את קוראת לו “החלטה” – הוא מאבות-אבות הטומאה השיפוטית.

7.            את ידעת שהשופטים הנ”ל שיקרו במצח נחושה בנקודה המרכזית (והיחידה שנותרה לפליטה, לאחר צמצומו של הערעור) של ערעורי לפניהם.

8.            את ידעת היטב כי ההחלטה שבעמ’ 18 לפרוטוקול ביה”ד קמא – זו אשר “לא הייתה לפניהם”, כטענתכם – הייתה גם הייתה לפני השופטים הנ”ל.

9.            את ידעת היטב שההחלטה אשר “לא הייתה לפניהם” היא אידיוטית לא פחות מדבריו של ציר הקונגרס האנק ג’ונסון, וידעת היטב-היטב שגם הם ידעו את זה, אבל כיוון שהם סימנו מראש את המטרה, והם לא יכלו להגן על ההחלטה האידיוטית, הם אמרו שהיא “לא לפניהם”. בוודאי, כי אם הם היו מתעלמים ממנה זה היה נושא לביקורת ציבורית, ולכן הם רימו את הציבור, ושיקרו במצח נחושה באמרם כי ההחלטה לא לפניהם (ואז, כמובן, מישהו אחר אשם, לא הם …).

10.        את התנדבת לשכב על הגדר למען השקרנים, המתועבים והמושחתים האלה, אשר הביטוי “חלאות-אדם” ממש “קטן עליהם” – ולכן השתמשתי בביטוי הקשה יותר – בביטוי הכי קשה אשר בארסנל של בית המשפט העליון: “אבות-אבות הטומאה”.

ועכשיו נראה אותך מתריסה כנגדי את ה”באיזה סגנון אדוני מדבר” הנבוב והשחוק-לעייפה שלכם – ואני מיד אץ-רץ להתלונן כנגד כל השופטים אשר השתמשו בביטוי הזה, ודומיו.

11.        את חברת אל הטמאים, בבחינת ציבורנו מלוכד למחנה מושחת אחד – טראנספיגורציה אומללה לשיר אותו שרת בגאווה בנעוריך, בבית הספר תיכון חדש.

12.        את ידעת שאני צודק, וכיוון שכל החוכמה שלך לא הספיקה למצוא, ולו נימוק אחד כנגד דרישת-הפסלות שהעליתי נגד המושחתים, את פטרת את עצמך במשפט הנבוב “לאחר עיון בנימוקי הערעור, איני רואה להתערב בהחלטת בית המשפט מיום 18.11.2010 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק”.

ממש הנמקה לתפארת מדינת ישראל.

13.        את נהגת כלפי בעזות מצח, במצח נחושה ובחוצפה שאינה יודעת גבולות.

14.        את סימנת את המטרה מראש – דבר שלא עולה בקנה אחד עם השבועה שלך בפני נשיא המדינה.

15.        את נדרשת, איפוא, לפסול את עצמך, כאמור בפתיח.

שמחה ניר, עו”ד
     המערער