רבים בימינו, בוחרים לחיות יחדיו כידועים בציבור ולא להינשא. לעיתים מדובר בהעדפה על רקע עמדות חילוניות והתנגדות לממסד הדתי, לעיתים מחמת נישואין אסורים, כגון כהן וגרושה ולעיתים מתוך חוסר רצון כללי, למסד את הקשר.

המחוקק השווה את מעמד הידועים בציבור במקרים רבים, למעמדם של בני זוג נשואים ולא בכדי. הרי כשבני זוג, חיים ביחד, מנהלים משק בית משותף, חיי אהבה משותפים ואף לעיתים מזומנות, מולידים ילדים ביחד, אין כל הבדל מעשי, בחיי היומיום, ביניהם לבין בני זוג נשואים.

אך נראה כי לא היא. בתמ”ש 24110/05, אשר התפרסם באתר המשפטי נבו, דחה כבוד השופט פיליפ מרכוס, את תביעתה של אישה לחלוק בנכסים הפיננסיים עם בן זוגה וכמו כן, הוא דחה את תביעת ההשבה אשר הגישה האישה, מן הטעם, שאין מקום להתחשבנות כזו בתוך המשפחה.

לדברי כבוד השופט מרכוס, במקרה בו מדובר בידועים בציבור, חלה על מי שטוען לשיתוף ברכוש, חובת ראיה מוגברת, שהרכוש אכן היה משותף. כבוד השופט מרכוס קבע, כי אמנם בני הזוג חיו ביחד  כ- 11שנים, אך האישה לא עמדה בחובת ההוכחה המוגברת לעניין השיתוף ברכוש, זאת, בין השאר משום שהיו לבני הזוג, חשבונות בנק נפרדים וכן, דירות נפרדות, למרות שחלק מימי השבוע, הם התגוררו ביחד בדירת האישה.

כל זה טוב ויפה, אלא מה, האישה תבעה גם השבה, בגין שרותי משק הבית אשר נתנה לבן זוגה, כאשר לדבריה, ההתנהלות ביניהם, בעניינים הללו, לא היתה סימטרית.

על כך קבע כבוד השופט מרכוס כדלקמן:

“סבור אני כי באופן עקרוני אין מקום לטעון השבה לגבי תקופת היחסים הזוגיים. מעצם טבעה של מערכת יחסים אינטימית בין בני זוג וקיומו של משק בית משותף, מספקים הם כל אחד לרעהו טובות הנאה שונות: סיפוק צרכי הבית, שירותי הסעדה, ניקיון, כביסה ואירוח. ולצד אלה, במערכת זוגית תקינה, מעניקים בני הזוג זה לזה שירותים אחרים, אשר גובים משאבים נפשיים, כמו תמיכה רגשית, חיבה ואהבה, וכן שירותי מין. לא ניתן לכמת באופן כספי אף לא אחד מרכיבים אלה של מערכת יחסים זוגית, ולו מהפן הראייתי, מה גם שלא פשוט לחשב “עלותה” של תמיכה רגשית הבאה כנגד דיור וקניית מצרכי מזון. דברים ברוח זאת קבע כב’ השופט צ’ ויצמן בתמ”ש 24981/04:

‘אכן התובע סייע לנתבעת מעת לעת בכל הקשור לעיסקה ואולם היתה זו עזרה טבעית אשר בני זוג מגישים איש לרעהו, עזרה, אשר יש להודות, שכרה בצידה – זוגיות נעימה וחיים תקינים בצוותא'”.

ואני טוענת, נכון, אני מסכימה עם דברי כבוד השופט מרכוס, בודאי שלא על כל דבר צריך להתחשבן במסגרת זוגיות. ההיפך הוא הנכון, הבסיס לזוגיות טובה, היא נתינה הדדית בכל המובנים ומכל הלב. אבל, אם כבוד השופט קובע, שבסיומה של מערכת זוגית בת 11 שנים, לא צריך לחלק את הרכוש, איך באותה נשימה, הוא קובע, מן הצד השני שהיתה כאן מערכת זוגית כזו, שהציפיות ממנה הן למתן שירותים הניתנים רק בקשר זוגי משפחתי? נראה, כי על פי התפיסה החברתית הנוהגת, זה מובן מאליו, שאישה תיתן תמיכה רגשית, נפשית וכמו כן, תבשל ותנקה, אבל עדין היא לא תחשב לבת משפחה, לצורך החלוקה ברכוש. לדעתי, קיימת בעייתיות, בפסיקה מעין זו.