שורות אלה נכתבות ורואות אור ממש בדקות האחרונות שלפני מתן הכרעת הדין במשפטו של משה קצב, לשעבר נשיא המדינה (כמעט אמרתי נשיא המדינה לשעבר, וגם זה כנראה יגיע).

בשלב הזה כבר אין אפשרות להשפיע על התוצאה, ומעל לכל – אין גם אפשרות, לי או לכל אדם אחר, לומר שהדברים המתפרסמים כאן השפיעו על התוצאה.

כיוון שאמצעי-התקשורת מלאים “דיווחים” של “הרגע האחרון” על “כל התרחישים האפשריים”, אין בכוונתי להתחרות בהם, מה גם שאני לא מכיר את הראיות, לא ראיינתי את הסניגורים והתובעים, ובכלל השאלה מה עשה משה קצב עם א’ מזרנוגה גימ”ל או עם ג’ מקסטינה ז’ אינה במרכז האג’נדה שלי.

מה שאני צופה כאן לא מבוסס על הכרת החומר, אלא על חוק הכלים השלובים, ועל כך שאני מבין דבר או שניים בתרבות השפיטה של שופטי ישראל.

מה שנותר לי עכשיו הוא להוסיף תחזית קטנה לתחזית אותה פרסמתי עם פתיחתו של המשפט (אשר, אגב, כוללת את “כל התרחישים האפשריים” ב-14 מלים בלבד), תחת הכותרת משה קצב: נאום קרית-מלאכי והפאוץ’ הכפול של התקשורת ושל הפרקליטות, ובה אמרתי (ההדגשה במקור):

התיק הזה יכול להיגמר בהרשעה מלאה, בזיכוי מלא, או בהרשעה בחלק מהאישומים, וזיכוי מחלקם.

מה שאני כן יכול לומר הוא שכל תוצאה שתהיה תגרור תגובות-זעם וביקורת קטלנית מכיוון זה או אחר. התיק הזה ייגמר רע, והאחריות העיקרית לכך תהיה של מזוז והפרקליטות, שהתחילו ללא שיעורי-בית, והמשיכו בלי שיעורי-בית.

וכעת התחזית המשלימה

מעיינם העיקרי של השופטים יהיה להגיע למצב בו שני הצדדים יקבלו את מקצת תאוותם, ילקקו את פצעיהם – ולא יערערו, מחשש שיפסידו גם את המעט שזכו בו. בפרשת חיים רמון השופטים הצליחו בכך, ובפרשת צחי הנגבי – אנחנו עוד לא יודעים.

כדי להוציא לצדדים את החשק לערער הם ירשיעו את קצב בחלק קטן יחסית ממה שהוא הואשם בו – ולא רחוק מעיסקת-הטיעון המקורית שהוא עשה עם הפרקליטות, אבל חזר בו ממנה.

כדי שלא להיראות פראיירים בעיני הציבור, וכדי לזכות בכותרות שמנות, הם יוסיפו הערות-אגב “מכאן ועד להודעה חדשה” – הערות אשר אי אפשר לערער עליהן, וזה יהיה החלק הכי נבזי של הכרעת-הדין.

כל תחזית נוספת לא תהיה אלא ניחוש-בעלמא.

על הזיגזוג של השופטים בעניין סגירת-הדלתיים ופתיחתן: לא רואים ממטר

כיוון שאני לא שופט, ולי מותר להעיר הערות-אגב למאמרים שלי (במקום להעלות אותן כמאמרים נפרדים), אוסיף כאן הערה לגבי מה שכבר נעשה: ההחלטה המקורית להשמיע את הכרעת-הדין בדלתיים סגורות, ולחלק אותה לעיתונאים מיד לאחר מכן, והחלטתם המתקנת, אשר פתחה את הדלתיים.

העובדה שהכרעת-הדין נועדה לפרסום מידי (מן הסתם בהשמטת פרטים מזהים של המתלוננות) מעידה כי אין בה שום דבר סודי, המצדיק את שימועה בדלתיים סגורות. הדעת נותנת שהשופטים חששו ממהומה רבתי באולמם, לנוכח הכרעת-הדין, וכוונתם הייתה לגמור מהר, לברוח ללשכתם ולתת לפקידים לעמוד מול התקשורת ומול ההמון הנסער.

ממי הם חששו – מהמתלוננות ומארגוני הפמיניטסטיות, מאוהדיו של משה קצב או גם מאלה וגם מאלה? תחושת-הבטן שלי היא שהחשש המשמעותי יותר היה מהכיוון ה”נשי”, אבל זו, כאמור, רק תחושת-בטן.

מכל מקום, לחובתם של השופטים ייאמר כי הם לא צפו שסגירת-הדלתיים תיתקל בהתנגדותם של אמצעי-התקשורת, ושבסוף לא תהיה להם הברירה אלא להתקפל ממנה, כאותו היהודי אשר גם אכל את הדגים הבאושים, גם חטף את המלקות – וגם שילם את מחירם של הדגים.

ובסוף גם גורש.מן העיר.

הזיג-זג הזה לא הוסיף כבוד למערכת המשפט, ועל כך אמרינן: איזהו חכם, הרואה את הנולד.

ושופטינו היקרים לא ראו אותו, אפילו ממטר.

ועכשיו תארו לעצמכם שעם הישמע הכרעת הדין יתברר שלא הייתה כל סיבה להחלטה המקורית בדבר סגירת-הדלתיים – זולת האגו של השופטים, אשר רצו שהעיתונאים יתחננו בפניהם, שיגישו “בקשות מסודרות”, ושלשופטים תהיה הזדמנות לתפוס עו”ד כותרת.

שביתת הפרקליטים והכרעת-הדין

דבר אחד אני לא מצפה מהשופטים, כי לכך צריך להיות אומץ רב: לזכות את קצב לפי סע’ 133 לחוק סדר הדין הפלילי, לאור היעדרותה הצפוייה של הפרקליטות, מחמת שביתתם של הפרקליטים בשרות המדינה (אם השביתה לא תיגמר עד השעה 0859, דבר שאכן מסתמן).

סע’ 133, זה לשונו:

לא התייצב התובע במועד שנקבע למשפט אף על פי שהודע לו המועד, ובית המשפט לא ראה לדחות את המשפט למועד אחר, ינהג בית המשפט כאמור בסעיף 94 כאילו חזר בו התובע מהאישום, אולם רשאי הוא להרשיע את הנאשם בעבירה המתגלית מן העובדות שהודה בהן או שהוכחו, ולגזור את דינו.

וסע’ 94 לחוק, ככל שהוא נוגע לענייננו, זה לשונו:

חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית המשפט את הנאשם מאותו אישום.

תשובת הנאשם לאישום היא הצגת עמדתו בפתיחת המשפט – אם הוא מודה באישומים נגדו, או כופר בהם (וגם מוסיף טיעון עובדתי, אם  רצונו בכך), ובמקרה הזה אנחנו כבר הרחק-הרחק מתשובתו של קצב לאישום.

סדר-הדברים הוא כזה: אם התובע היה מודיע לבית המשפט, פוזיטיבית, שהוא חוזר בו מהאישומים נגד קצב, בית המשפט היה חייב לזכות אותו, אבל כאשר התובע לא מתייצב, זו אינה חזרה “פוזיטיבית” מהאישומים, אלא רק חזרה “קונסטרוקטיבית” מהם: בית המשפט “ינהג … כאילו חזר בו התובע מהאישום”.

הפועל היוצא הוא שאין הבדל בין חזרה ממשית מכתב האישום לבין “כאיללללו” חזרה ממנו (ע”י אי-התייצבות), וגם במקרה של אי-התייצבות מטעם התביעה בית המשפט חייב לזכות את הנאשם, אולם המחוקק, בסע’ 133, שיחרר קצת את הרצועה מעל צווארו של בית המשפט:

“ינהג (לשון ציווי, אשר משמעותה לא משאירה לביהמ”ש חופש פעולה) בית המשפט … כאילו חזר בו התובע מהאישום, אולם רשאי הוא (לשון רשות, המשאירה לבית המשפט שיקול-דעת) להרשיע את הנאשם בעבירה המתגלית מן העובדות שהודה בהן או שהוכחו”.

המשמעות של הצירוף הזה היא ש”ברירת המחדל” (אשר אינה מצריכה שיקול-דעת והנמקה) היא זיכויו של הנאשם, ואילו ההרשעה היא ה”חריג”, המצריך שיקול-דעת והנמקה. אמנם שיקול-הדעת של בית המשפט הוא רחב למדי, ואין צורך ב”טעמים מיוחדים”, אבל הדעת נותנת שהפעלת החריג מצריכה הנמקה כלשהי, אפילו קלה ביותר.

אמור מעתה: הדבר הכי הגיוני, קל ומתבקש מלשון החוק, וגם אינו מצריך שום אומץ-לב, הוא זיכויו של הנאשם, משה קצב, על פי ברירת-המחדל, אשר מאפשרת לזכות נאשם מכל אשמה – בלי לומר מילה אחת לזכותו או לחובתו, וזו תהייה, למעשה, ההחלטה היחידה שתביא גם את התובעים וגם את ההגנה לרקוד על הגגות. לגבי ההגנה אין צורך להסביר, ולגבי התובעים – סוף-סוף מישהו ירגיש שהם שובתים.

זיכוי כזה יהווה גם את תרומתה של מערכת המשפט ללחץ על המדינה לקבל את תביעותיהם של הפרקליטים, ומעל לכל – הוא יאפשר לתביעה הכללית בישראל לרדת מהעץ בלי שייחשף קלונה ברבים, ויציל אותה מהתחזית אותה פרסמתי עם פתיחתו של המשפט, תחת הכותרת משה קצב: נאום קרית-מלאכי והפאוץ’ הכפול של התקשורת ושל הפרקליטות, בה פתחתי את המיני-תחזית הנוכחית שלי.

ועכשיו תארו לעצמכם ששביתת הפרקליטים תימשך 45 יום או יותר אחרי הכרעת-הדין, ואז גם לא יהיה אפשר לערער …

האם סביר להניח שתרחיש כזה אכן יקרה? לדעתי השופטים לא מספיק מתוחכמים להעלות על הדעת דבר גאוני-בפשטותו שכזה, אבל אם זה יקרה – לא אתפלא אם הדבר יהיה מתוזמר עם הפרקליטות.

תיאטרון האבסורד

כמובן שקיימת גם אפשרות-תיאטרון-האבסורד, שהשופטים אמנם יזכו את קצב בגלל אי-ההתייצבות מטעם המדינה, אבל יציינו, כהערת-אגב, שממילא הם התכוונו לזכות אותו גם לגופו-של-עניין – וכאן הם יביאו את כל מאות העמודים שהיו אמורים להיות נימוקי הזיכוי לגופם.

וכיוון שנימוקי הזיכוי יכללו בתוכם, כפי שכבר הסברתי, הערות-אגב קולוסאליות, תהיה לנו כאן מסכת של הערות-אגב-בתוך הערת-אגב בת מאות עמודים, אשר רק ה”תמצית” שלה, כפי שהתפרסם (ולא אומת רשמית) משתרעת על פי 25 עמודים.

להשתמע אחרי הכרעת-הדין, בטח יהיה לנו על מה לדבר.

הערת-אגב נוספת, על דורית ביניש וסיום שביתת הפרקליטים

אגב כתיבת הדברים האלה נודע שדורית ביניש, במהלך הדיון בבג”ץ (בעתירות בעניין השביתה מטעם גורמים אשר אינם יכולים לפנות לבית הדין לעבודה), לחצה על הצדדים להגיע להסדר-ביניים לסיום השביתה.

עוד נודע כי שביתת הפרקליטים אכן הסתיימה, וחבל.

אני, במקום ביניש, הייתי דוחה את המשך הדיון ביום אחד, בתקווה שקצב יזוכה לאור סע’ 133 הנ”ל, דבר אשר ימנף את הלחצים שלה על משרד האוצר (על הפרקליטים, חבריה-לעבודה, היא לא יכולה ללחוץ).

אבל אצה לה הדרך לגמור ולרוץ לספר לחבר’ה.