גם אלה יעניינו אותך:

פרשת הרשם הגנב עמיעד רט: איפה חצי מיליון השקלים?

ברק לייזר מהנהלת בתיהמ”ש נשכב על הגדר

על תרבות השקר בבית המשפט העליון:

אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר משקרים במצח נחושה

שופטי העליון אשר גרוניס, ניל הנדל, עוזי פוגלמן:

אידיוטים, או רק מתחזים ככאלה?

מבוא

בשטח מדינת ישראל, אשר עיקר הספקת הגז הנצרכת על ידה מקורה בשדות הנפט של מצרים, נתגלו מאגרי גז. יופי.

באה המדינה ואמרה רגע-רגע, לא ייתכן שהמפיקים גז מאדמתי יקבלו את זה במתנה, ואני רוצה תמלוגים על הגז הזה, כשם שכל מדינה רשאית לדרוש תמורת המחצבים המופקים מאדמתה.

אבל מה עושים כאשר נוצרת מציאות חדשה, והמדינה לא יודעת “איך לאכול את זה”?

ניחשתם נכונה: מקימים ועדה!…

קם שר האוצר ומינה את הוועדה המייעצת למשרד האוצר, לבחינת המדיניות הפיסקאלית בנושא משאבי נפט וגז בישראל, וכיושב-הראש שלה מינה את הפרופ’ איתן ששינסקי.

אלא מאי? הפרופ’ ששינסקי הוא חבר בוועדת ההשקעות של בית ההשקעות “פסגות”, לו אינטרסים כלכליים ישירים בחברת “אמפל”, המחזיקה באחוזים ניכרים משדה הגז המצרי.

לחברת אמפל יש, איפוא, אינטרס מובהק להקשות על זכייני הגז בישראל את התחרות איתה, ואין כמו ייקור התמלוגים למדינה כדי להשיג את המטרה הזאת.

הקשר בין הפרופ’ ששינסקי לבין אמפל, והאינטרס של אמפל בייקור תמלוגי הגז למתחריה יוצרים, איפוא, ניגוד עניינים “מובנה”, אשר לגביו אין שום רלוואנטיות לשאלה אם המצוי בניגוד העניינים הזה אכן מסוגל להתעלות מעל לאינטרס האישי שלו.

משל למה הדבר דומה. למקרה בו שופט דן בתיק בו אשתו היא בעלת-דין. במקרה כזה די ב”מראית העין” כדי לפסול את השופט, אפילו אם הוא ישר-כסרגל, וגם כאן אין שום רלוואנטיות לשאלה אם השופט אכן מסוגל להתעלות מעל לאינטרס המשפחתי שלו.

ואם כבר הגענו אל “חפש את האישה”, הרי שגם לרעייתו של ששינסקי, רות ששינסקי, יש עניין בהעלאת תמלוגי הגז, משום שהיא פעילה במסגרת “הקרן החדשה לישראל”, הנאבקת להעלאת התמלוגים המשולמים למדינת ישראל על ידי חברות הגז הטבעי הישראליות.

מה עושים כדי למנוע את ניגוד-העניינים הזה? עותרים לבג”ץ, וכך עשתה גם העמותה לקידום דרך אחרת.

מה קרה בבג”ץ

אנחנו יודעים ששופטי הבג”ץ לא אוהבים לכתוב פסקי-דין. זה מצריך להפעיל את התאים האפורים, וזה כרוך בסיכון שהביקורת הציבורית לא תאהב את פסק-הדין. אנחנו גם יודעים איך השופטים, במקרים רבים, מכופפים את ידיהם של העותרים “למשוך את העתירה”. אבל כאן זה כבר לא היה סתם כיפוף-ידיים, אלא הסתערות של ממש, “מתקפה ייחודית” (מארק שון, כלכליסט 12.12.2010):

“אדוני הכפיש את שמו (של ששינסקי – ש’ נ’)”, אמר גרוניס (השופט אשר גרוניס – ש’ נ’) לעברו של עו”ד פישר (רונאל פישר, ב”כ העותרת – ש’ נ’), ולאחר שהאחרון העיר כי היה מצופה כי ששינסקי יתייצב אמר לעברו השופט סלים ג’ובראן, כי “הוא הסתפק בעלבונות שהוטחו בפניו ולא רצה לעמוד במבחן זה שוב”. השופט גרוניס הוסיף לאחר מכן, כי “הוא (ששינסקי – מ”ש) התנדב ולא צריך לקחת עו”ד ולממן אותו. מדובר באדם שהתנדב לא לקבל שכר”.

כל ההתקפה המתוזמרת הזאת – אכן, ייחודית מאוד – ממש לא נראית לי.

האם הייתה כאן “הכפשה”? קראו בעצמכם את העתירה, ותיווכחו כי כל מה שיש בה אינו אלא ציון עובדות הקשר של ששינסקי לפסגות, הקשר של פסגות לאמפא, והאינטרס של אמפא בייקור התמלוגים שיוטלו על החברות המפיקות את הגז מהשדות הישראליים – עובדות אשר כלל לא היו שנויות במחלוקת, וכל השאר לא היה אלא טיעון משפטי המעוגן היטב בדוקטרינת “ניגוד העניינים”. אבל “הכפשה”? לא מיניה ולא מקצתיה.

ובאשר לטענתו של עו”ד פישר כי היה מצופה כי ששינסקי יתייצב לדיון – גם זה מושכל-יסוד משפטי, ומי שלא מתייצב למשפט – זו סיבה מקובלת מאוד לפסוק נגדו (או, לפחות, לא לפסוק לטובתו את הוצאות המשפט, אשר היה זכאי להם אם היה מתייצב לדיון), ולכן גם אין כל שחר לאמירתו של השופט סלים ג’ובראן, כי ששינסקי “הסתפק בעלבונות שהוטחו בפניו ולא רצה לעמוד במבחן זה שוב”. מי שרוצה לשמש בתפקיד ציבורי, שיגן על רצונו זה, גם בבית המשפט, ובכלל, מאיפה יודע ג’ובראן במה הסתפק ששינסקי, ובאיזה מבחן הוא לא רצה לעמוד שוב?

תמוהה ובעייתית גם התוספת של גרוניס, כי ששינסקי “התנדב ולא צריך לקחת עו”ד ולממן אותו. מדובר באדם שהתנדב לא לקבל שכר”. כיוון שבין ששינסקי לבין המשיבים האחרים (שר האוצר ומשרד האוצר) ישנה זהות אינטרסים, פרקליטות המדינה, האמורה לייצג את השר ומשרדו, הייתה אמורה לייצג גם את הוועדה ואת היו”ר שלה, ככל שידרש. אם אני הייתי “מתנדב שלא לקבל שכר”, ומי שמינה אותי לא היה מעמיד לי הגנה משפטית, הייתי אומר לו ביי-ביי, הסתדר בלעדי.

אלא ששאלת ה”התנדבות” ממש לא ברורה, משום שאם אכן יש לו, לששינסקי, אינטרס בנושא הזה – כפי שטוענת העותרת – ממילא זו אינה “התנדבות”, ומכל מקום – השאלה אם זו התנדבות, אם לאו, מצריכה נקודה ארכימדית לבירורה.

ג’ובראן חושש, כנראה, שהלחצים על פישר לא יביאו אותו להתקפל, ולכן הוא מוסף ומקשה: “נניח שיש שאלה חשובה של ניגוד עניינים, אחרי שקיבלת את תגובת המדינה ממנה משתמע שהנושא נבדק לעומק וכולם הגיעו למסקנה שאין ניגוד עניינים, השאלה אם זה לא היה צריך להביא אותך לחשוב אחרת?”.

התשובה היא לאו מוחלט: היועץ המשפטי לממשלה הוא המייצג את האינטרסים שלה, ובכל מקרה – בית המשפט הוא הפוסק האחרון, ולא אחת הוא פוסק בניגוד לדעתו של היועץ המשפטי, ונשאלת השאלה מדוע צריכים העותרת ובא-כוח “לחשוב אחרת”, אם הבנתם והאינטרס שלהם שונים מאלה של היועץ המשפטי לממשלה.

והנה עוד נסיון מתוזמר, בו משתתפים כל השופטים:

השופט גרוניס שאל את פישר האם נעשתה פנייה לפרופ’ שישנסקי או לרעייתו לפני העתירה. לאחר שעו”ד פישר הציג את הפנייה שנעשתה שישה ימים לפני שהוגשה העתירה הקשה השופט ניל הנדל על פישר ואמר, כי “אתה שולח מכתב ו-6 ימים לחכות לתשובה לפני פניה לבג”ץ. זו לא דרך”. השופט ג’ובראן הוסיף, כי “מקובל בענף של משפטנים שכאשר יש מועדים סמוכים קורה שעו”ד מרים טלפון לקולגה שלו, ואולי הוא מבקש עוד יום יומיים”.

אכן, גרוניס ירה באפילה, בתקווה לפגוע בנקודה חלשה, אבל, מה לעשות, פישר בא עם שיעורי-בית מוכנים, ואז בא הנדל, וקובע, פסקנית, כי ששה ימים זה לא מספיק, אבל אם פישר היה מחכה יום אחד נוסף, היו אורים לו שהוא חטא ב”שיהוי”, ר”ל … שופטים נכבדים, כבר היינו בסרט הזה אין-ספור פעמים!

ג’ובראן כנראה חשש מתשובה כזאת, ולכן הוא רץ לסתום לפישר את הפה בהערה פסקנית משלו, בדבר ה”מקובל בענף”, אבל ה”מקובל בענף” אינו דין, ואם אתה נמצא בין פטיש העתירה ה”מוקדמת” לסדן ה”שיהוי”, לא ה”מקובל בענף” יקבע את מועד הגשת העתירה. ואם תטען כי בגלל ה”מקובל בענף” חיכית יומיים נוספים, אותם השופטים עצמם ישימו אותך ללעג ולקלס.

אגב אורחא אציין כי טכניקת האש-הצולבת הזאת, כניסה של שופטים איש לשאלות חברו כדי שלא לתת לטוען את האפשרות להשיב, אינה מעידה על הכבוד המועט שרוחשים השופטים איש לרעהו, אלא על ה”מקובל בענף” של השופטים, מימים ימימה. אני עצמי נתקלתי בה כבר בשנת 1970, כאשר באתי לבג”ץ עם שיעורי-בית סדורים-לתפארה, אבל השופטים לא רצו לשמוע את תשובותי לשאלותיהם, וכל מעייניהם לא היו אלא להביא אותי לידי הרכנת-ראש. גם בסרט הזה הייתי, אם כן.

וממשיך הדיווח:

עורך הדין פישר ניסה להתגונן בפני טענות השופטים ואמר, כי “אני מכבד את הביקורת ואולי ראוי שאמשוך את העתירה”. אך פישר הצליח גם לטעון את הטענות המהותיות בשם העמותה. “חוות הדעת (של היועמ”ש –מ”ש) לא עונה על השאלה המהותית..אני תמה על העובדה שהמדינה מבססת חוות דעתה על העובדות הנמסרות לה על ידי מי ששאלת ניגוד העניינים מיוחס לו. פרופסור ששינסקי אמר שהוא דירקטור בפסגות. הגילוי שהיה צריך להיות היה שהוא דירקטור בפסגות שמושקעת באמפל”.

אבל זה לא עזר לו לפישר. הוא ביקש שהות של יום, אולי יומיים, כדי להתייעץ עם שולחתו, וביום המחרת הוא הודיע לבית המשפט שהוא מושך את העתירה. לפי ה”מקובל בענף” זה מספיק כדי לסגור את התיק, עם שורה קצרה בתקשורת, מסוגת “משכו את העתירה, בהמלצת בית המשפט”.

חפשו בגוגל את הביטוי “למשוך את העתירה” (עם המרכאות!), ותמצאו כ-18500 (!) תוצאות (אם תחפשו גם בהטיות אחרות, כולל ביטויים כגון “לחזור בו מהעתירה”, על הטיותיהם ונגזרותיהם, תמצאו עוד רבות, זה בטוח), ואם תיכנסו לדגימת-אקראי מכל אלה תגלו עד כמה טכניקת כיפוף-הידיים היא “מקובלת בענף”.

וזה מביא אותנו אל פסק-הדין בתיק הזה (בג”ץ 6259/10).

ניתוח פסק הדין

הפתיח לפסק הדין הוא קצר מאוד:

1.    עתירה זו מכוונת להביא לביטול מינויו של פרופסור איתן ששניסקי (המשיב 3) כיושב-ראש ועדה לבחינת המדיניות בנושא משאבי נפט וגז בישראל. הוועדה מונתה ביום 12.4.2010 על-ידי שר האוצר (המשיב 1). בבסיס העתירה עומדת הטענה כי פרופסור ששינסקי נגוע בניגוד עניינים.

אבל מיד נכנס פסק-הדין לכופתאות:

2.    ביום 9.12.2010 קיימנו דיון בעתירה. בדיון הבענו דעתנו כי אין יסוד לעתירה והצענו לעותרת לשקול חזרה מן העתירה. למחרת יום הדיון מסרה העותרת הודעה בכתב. בהודעה חזרה והביעה העותרת עמדתה כי ראוי שהעניין שהעלתה בעתירה יוכרע על-ידי בית המשפט. העותרת הוסיפה וכתבה כי “מתוך רצון לכבד את המלצתו של בית המשפט שביקש לא לדון בעתירה, מודיעה העותרת כי תמשוך את עתירתה”. הודעה זו של העותרת הינה בגדר התחכמות גרידא.

סליחה?! איזו “התחכמות” יש כאן?!

כפי שנראה בהמשך, השופטים אכן מודים שהם, כרגיל אצל שופטי הבג”ץ, כופפו לעותרת את הידיים באיום, גלוי או מרומז (כנראה גלוי מאוד), שאם הם לא ימשכו את עתירתם, הם “יחטפו הוצאות”, אז ב”כ העותרת אמר, למעשה, את מה שהשופטים יודעים, וכל העולם יודע:

שופטים נכבדים, אנחנו לא חוזרים מהעתירה בגלל ששיכנעתם אותנו שלעתירה אין יסוד, אלא משום שאתם חזקים ממני, ואתם “מחטיפים הוצאות” למי שלא “קונה” את ה”רמזים” שלכם, שהם, למעשה, איומים.

אז במה חטא עו”ד פישר? הוא חטא בכך שהוא אמר לשופטים את האמת שהם יודעים, שכל העולם יודע, ושהם יודעים שכל העולם יודע, אבל הם לא רוצים לשמוע.

הם לא רוצים לשמוע, כי הם לא סובלים את הביקורת.

הם רוצים לאנוס אותך, לדפוק אותך עד העצם, אבל שתגיד שקיבלת את זה באהבה, ואפילו שנהנית. הם רוצים לשמוע ממך את נאום העבד הנרצע, האומר “אהבתי את אדוני”.

ואם אתה לא רוצה לספק להם את הסחורה – הרי זו, לשיטתם, “התחכמות גרידא”.

ממשיך פסק הדין ואומר:

שמענו את טיעוני העותרת ביום 9.12.2010. במהלך הדיון הצגנו שאלות לבא כוחה של העותרת, אך לא זכינו לתשובות שסיפקו אותנו.

נו, אילו שאלות הצגתם לעותרת, ולא היו לה תשובות? זאת אנחנו לא יודעים, כי השופטים לא מגלים לנו, אבל מהדיווח העיתונאי – אשר לא מפתיע את מי שהיה בסרט הזה – אנחנו למדים שעל חלק מהשאלות היו לעותרת תשובות ניצחות, ואילו את שאר התשובות השופטים ממש לא רצו לשמוע, ולכן הם המטירו על ב”כ העותרת אש צולבת של שאלות, בקצב כזה אשר לא איפשר לו לענות עליהן.

הבה נמשיך. אומרים השופטים:

סברנו, וזו סברתנו גם כיום, כי דינה של העתירה להידחות. הצענו לעותרת לחזור בה מן העתירה, בין היתר על מנת לחסוך ממנה הוצאות. אולם, נוכח האמור בהודעתה ראינו לנכון לנמק בקצרה את טעמינו לדחיית העתירה.

הנה כי כן, וללא שמץ של בושה: “הצענו לעותרת לחזור בה מן העתירה, בין היתר על מנת לחסוך ממנה הוצאות“. מעניין מה פשר ה”בין היתר”, ומה עוד הסתתר מאחורי ה”הצעה”.

אנחנו לא יודעים. מלים, מלים, מלים …

וכאן בא המבוא למכה שהשופטים מתכוננים להנחית על העותרת: “אולם, נוכח האמור בהודעתה ראינו לנכון לנמק בקצרה את טעמינו לדחיית העתירה”.

“בקצרה” – 1156 מלים, כאשר בית המשפט העליון מתבכיין על העומס, וכאשר מקרים דומים נגמרים אחרת (ראו להלן), וכאשר מחיקתה או דחייתה של עתירה אחרי שהעותר משך אותה אינן מצריכות שום הנמקה, זולת עצם חזרתו-בו של העותר מעתירתו (ראו להלן, לעניין בג”ץ 7557/03).

הבה נראה מה אומר כבוד בית המשפט העליון “בקצרה” על הטעמים לדחייתה של העתירה:

3.       שר האוצר החליט על מינוי ועדה מייעצת, על רקע גילוי של גז בכמויות משמעותיות במי החופים של ישראל. על הוועדה הוטל לבחון את המדיניות הפיסקלית הנוהגת בישראל ביחס למשאבי גז ונפט, להציע מדיניות פיסקלית עדכנית ולבחון את ההשלכות של גילויי הגז על הכלכלה הישראלית. בראש הוועדה הועמד פרופסור ששינסקי, שהינו כלכלן ידוע ופרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים. בנוסף, נתמנו לוועדה אלה: הממונה על התקציבים במשרד האוצר (דר’ אודי ניסן), מנהל רשות המיסים במשרד האוצר (מר יהודה נסרדישי), ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה (פרופסור יוג’ין קנדל) ומנכ”ל משרד התשתיות הלאומיות (מר שאול צמח). יצוין, כי פרופסור ששינסקי ממלא את תפקידו בוועדה בהתנדבות.

4.       העתירה הוגשה על-ידי עמותה, המתארת עצמה בעתירה כמי ש”חרטה על דגלה את החובה להנהיג תפיסות חדשות במדינת ישראל, בהן מאבק בלתי נלאה בהחלטות שלטוניות שאינן ראויות ואף מזיקות”. העתירה נתמכה בתצהיר של מר אלי אבידר, יושב-ראש העותרת. כאמור, בעתירה נטען כי פרופסור ששינסקי נמצא בניגוד עניינים. זאת, מאחר שהוא משמש כדירקטור וחבר בוועדת השקעות של בית ההשקעות פסגות. לפי הנטען, לבית ההשקעות יש אינטרסים כלכליים ישירים בחברה בשם “אמפל”, שלה אחוזים ניכרים משדה הגז המצרי. הטענה היא, שלחברת “אמפל” יש עניין בהעלאה של התמלוגים המשולמים למדינת ישראל על-ידי חברות הגז שגילו את שדות הגז במימי החופים של ישראל, ובהחלשתן של חברות אלה. עוד נטען, כי רעייתו של פרופסור ששינסקי הינה פעילה ב”קרן החדשה לישראל”, וכי הקרן פועלת לשם העלאת התמלוגים המשולמים למדינה על-ידי חברות הגז.

או קיי, עכשיו אנחנו כבר יודעים במה המדובר. בואו נמשיך:

“העתירה נסמכת על כתבה שנתפרסמה בעיתון המופיע בישראל”.

נניח. אז מה? אם העובדות לא נכונות – תגידו, ואם הן נכונות – מה עניין לנו במקור ממנו נשאבו העובדות, ואם הוא עיתון המופיע בישראל, או במקום אחר, מה גם שהעובדות הונחו בפני המשיבים ויועציהם המשפטיים, ואלה, ככל הנראה, לא חלקו עליהן.

הלאה:

העתירה עושה שימוש בלשון קשה ובוטה כלפי פרופסור ששינסקי ורעייתו.

על כך אמרינן הווופפה!!! כאשר אין להם תשובה עניינית, מתחילים עם ה”באיזה סגנון אדוני מדבר“. מוכר מאוד, ומאוד לא חביב.

מהי אותה “לשון קשה ובוטה”? את זאת השופטים לא מגלים לנו. קיראו בעיון את העתירה ותיווכחו כי אולי יש בה לשון “קשה” – כראוי לעתירה בעניין ניגוד עניינים במינהל הציבורי – אבל אין בה שום דבר “בוטה”, אלא אם הכוונה היא ל”חריף, נוקב” (ע”ע בוטה במילון אבן-שושן), אבל איש עדיין לא אמר שאסור לומר דברים חריפים ונוקבים. לדעתי ספק אם השופטים בכלל יודעים מה זה “בוטה”, ולמה הם עצמם מתכוונים במילה הזאת, אשר ההזנייה שלה עברה כבר מזמן את כל גבולות הטעם הטוב.

הנה תשובתם המקיפה והממצה של השופטים לשאלה כשאת אומרת “בוטה”, למה את מתכוונת”:

איננו רואים מקום לחזור על הביטויים משום שיהיה בכך כדי ליתן תהודה נוספת להטלת דופי, בלתי מוצדקת, בפרופסור ששינסקי וברעייתו.

כן, אנחנו מכירים את זה, מכירים היטב-היטב (ראו סע’ 50 ואילך, כאן), והטכניקה ברורה: אם הם היו “חוזרים על הביטויים”, או, לפחות, מציגים את הבולטים שבהם, היה מתברר שתרעומתם של השופטים חסרת-שחר היא, ואין לה שום יסוד.

מפוקפק מאוד הוא התירוץ של השופטים, לפיו חזרה על הביטויים יהיה בה “כדי ליתן תהודה נוספת להטלת דופי, בלתי מוצדקת, בפרופסור ששינסקי וברעייתו”: מה עניין “ביטויים” (שאלה של “סגנון”) ל”הטלת דופי” (שאלה של עובדות, אשר בתיק הזה לא היו, או כמעט שלא היו, שנויות במחלוקת, והן היו חיוניות ליצירתה של עילת העתירה).

ואני שואל, בכל הרצינות: אם העתירה הייתה מנוסחת בלשון “רכה” ולא “בוטה” – האם התוצאה הייתה שונה? ואם התוצאה לא הייתה שונה – ומההמשך עולה שהיא לא הייתה שונה – לשם מה הקשקשנות – סליחה, ה”הכברה במלים” … – המיותרת הזאת?

הלאה:

5.       העותרת פנתה לשר האוצר במכתב מיום 19.8.2010 ובו העלתה את טענותיה נגד מינויו של פרופסור ששינסקי. העתק מן המכתב נשלח בפקסימיליה לפרופסור ששינסקי בו ביום. העתירה עצמה הוגשה לבית משפט זה ביום 25.8.2010. המשיבים בעתירה היו שר האוצר ומשרד האוצר. פרופסור ששינסקי לא צורף כמשיב. נראה, שהעתירה נגועה בפגמי סף. הפגם הראשון הוא אי צירוף בעל דין שחובה לצרפו כמשיב. חובה הייתה על העותרת לצרף את פרופסור ששינסקי כמשיב בעתירה. אומנם, העתירה ביקשה להביא לביטול מינוי שנעשה על-ידי שר האוצר, ועל כן המשיב הראשון הינו השר, וכך נעשה. ברם, אילו בוטל המינוי, היה בכך, מטבע הדברים, כדי לפגוע ישירות בפרופסור ששינסקי. כלל יסודי הוא, כי יש לצרף כמשיב לעתירה אף את מי שעלול להיפגע ממנה (למשל, בג”ץ 1901/94 לנדאו נ’ עיריית ירושלים פ”ד מח(4) 403, 415 (1994)). יצויין, כי המשיבים 2-1 הגישו תגובה לעתירה ביום 31.8.2010. בתגובה הם העלו, בין היתר, את הטענה כי העתירה לוקה בכך שפרופסור ששינסקי לא צורף. בעקבות זאת, החליט חברנו השופט י’ דנציגר ביום 1.9.2010 לצרף את פרופסור ששינסקי כמשיב נוסף. הדבר נעשה בלא שהוגשה בקשה על-ידי העותרת.

נו, אז הפגם – ואכן היה זה פגם – תוקן תוך שבוע מיום הגשת העתירה, תוך יום אחד בלבד מהיום בו בית המשפט הועמד על כך, ולמעלה משלושה חודשים לפני הדיון בבג”ץ, השאלה היא מה טעם בהבאת נימוק אשר טעמו בטעם חמץ שעבר עליו הפסח, ובהשקעת זמן שיפוטי לדבר המקובל על הכל מימים-ימימה – זולת עוד סיבה “ללכלך” על העותרת?

ואיזו רלוואנטיות יש ל”תוספת” האומרת שהתיקון נעשה בלא שהוגשה בקשה ע”י העותרת (אשר, ככל הנראה, זריזותו של חברנו י’ דנציגר לא השאירה בידיה את הסיפק להודות בטעותה, ולבקש לתקנה), אם לא כדי להוסיף עוד שכבה של לכלוך על העותרת?

ואני שואל, בכל הרצינות: נניח שהעותרת הייתה מכלילה מראש את ששינסקי כמשיב לעתירה – האם התוצאה הייתה שונה? ואם התוצאה לא הייתה שונה – ומההמשך עולה שהיא לא הייתה שונה – לשם מה הקשקשנות – סליחה, ה”הכברה במלים” … – המיותרת הזאת?

הלאה:

          הפגם השני, הוא מה שמכונה “אי מיצוי הליכים”. העתירה הוגשה תוך זמן קצר מאוד לאחר הפנייה לשר האוצר. ראוי לפנות לבית משפט בעתירה נגד החלטה מינהלית רק לאחר שניתנה אפשרות מספקת לרשות להגיב לטענות. העותרת טוענת, כי נמסר לה ממשרד האוצר שתשובה למכתבה לשר תינתן ביום 23.8.2010. לטענתה, משלא קיבלה תשובה במועד הנזכר, ראתה לנכון להגיש את עתירתה, וזאת בשל החשש שמא תועלה נגדה טענה כי השתהתה בפנייתה לבית-המשפט. מן החומר עולה, כי הוועדה הייתה צפוייה להגיש דוח ביניים באמצע חודש ספטמבר 2010. משמע, נותר די זמן בידי העותרת. במילים אחרות, היה עליה להמתין עוד מספר ימים לתשובתו של שר האוצר טרם שתִפנה לבית-המשפט.

והשאלה היא מה זה “מספר ימים”, כאשר עד “אמצע חודש ספטמבר” נותרו שלושה שבועות, כאשר ההבטחה לתשובתו של השר ביום 23.8.2010 לא קויימה, וביום מתן פסק-הדין כבר היה ברור שגם אם העותרת הייתה מחכה עוד “מספר ימים”, תשובתו של השר לא הייתה שונה.

נניח שהעותרת הייתה מחכה עוד שבוע תמים, קרי: עד יום 1.9.2010 … ואז היו המשיבים באים ואומרים כי “הדוח למעשה כבר הושלם, נשארו רק תיקוני הגהה, והוא עומד להיות מוגש תוך יומיים שלושה. האמירה שהוא יוגש באמצע ספטמבר הייתה בגדר הערכה בלבד, ולא מגיע לנו עונש על שהקדמנו בהגשתו”. במקרה הזה השופטים אומרים כי “העותרת השהתה את הגשת העתירה עד לאחר שועדת ששינסקי כבר סיימה את מלאכה, ונוצרו עובדות בשטח”.

ומה נשאר מ”אי מיצוי ההליכים”, כאשר בינתיים מתברר שגם אם ההליכים היו “ממוצים”, לא היה בכך לשנות את התוצאה שלהם, ולו כמלוא הנימה?

ואני שואל, בכל הרצינות: נניח שהעותרת הייתה ממתינה עוד “מספר ימים” – יומיים, שלושה, ארבעה … וכן הלאה, עד לאותו “אמצע ספטמבר” – האם ישנו “מספר ימים” שבהתקיימו התוצאה הייתה שונה? ואם התוצאה לא הייתה שונה – ומההמשך עולה שהיא לא הייתה שונה – לשם מה הקשקשנות – סליחה, ה”הכברה במלים” … – המיותרת הזאת?

הלאה:

6.       לא מצאנו ממש בטענה בדבר ניגוד עניינים, לא לגבי פרופסור ששינסקי ולא לגבי רעייתו. יצויין, כי סוגיית ניגוד העניינים נבחנה על-ידי היועץ המשפטי למשרד האוצר ועל-ידי שני מִשנים ליועץ המשפטי לממשלה. כל השלושה הגיעו למסקנה כי אין ממש בטענה.

נו, אז מה? ונניח שלעותרת היו חוות-דעת של שלושים יועצים משפטיים, אשר כולם היו, בעברם, יועצים משפטיים למשרד האוצר, או משנים ליועץ המשפטי לממשלה, ולמשיבים הייתה רק חוות-דעת אחת, של עוזר זוטר לסגן היועץ המשפטי של חברת אמפל – האם התוצאה הייתה שונה? ואם התוצאה לא הייתה שונה – ומההמשך עולה שהיא לא הייתה שונה – לשם מה הקשקשנות – סליחה, ה”הכברה במלים” … – המיותרת הזאת?

ואני שואל, בכל הרצינות, לשם מה יש שופטים בירושלים? כדי לעשות קופי-פייסט לאינטרסים הממשלתיים, כפי שהם מובאים ע”י המשפטנים של הממשלה? כדי להעניק לעמדתם את “חתימת הקיום”?!

הלאה:

מתברר, כי פרופסור ששינסקי מכהן כדירקטור בפסגות קרנות נאמנות בע”מ ובוועדת ההשקעות של גוף זה. הדירקטוריון של הגוף האמור, וכן ועדת ההשקעות שלו, אינם מקבלים החלטות בדבר השקעה בנייר ערך מסוים, ואף אין הם מנחים את מנהלי הקרן לבצע השקעה בתחום כלשהו, דוגמת תחום האנרגיה. בכל מקרה, פרופסור ששינסקי הודיע כי אם בדירקטוריון או בוועדת ההשקעות יעלה באופן ישיר או עקיף נושא רלוונטי לעניינים בהם עוסקת הוועדה, אשר בראשה הוא עומד, הוא לא ייטול חלק באותה ישיבה.

ואני שואל, בכל הרצינות: מאימתי שופטי העליון כל כך נאיביים, ומה ערכה של “הודעה” כזאת, אפילו אם היא מקויימת, למרות שאין בה שום התחייבות משפטית? האם הם באמת לא שמעו על ניהול עניינים ב”קריצות”?!

ונניח שגם, בלי שום קריצות, הדירקטוריון וועדת ההשקעות של פסגות מחליטים כי “לאור התמלוגים הגבוהים שגובה המדינה על הפקת הגז בשטחה לא יושקעו כספים בניירות ערך של חברות המפיקות גז בישראל” – האם לא תהא זו תוצאה ישירה של המלצות ועדת ששינסקי?

הלאה:

אשר לרעייתו של פרופסור ששינסקי: על-פי הנטען בעתירה, בת-זוגו של פרופסור ששינסקי פעילה ב”קרן החדשה לישראל”, אשר נאבקת להעלאה של התמלוגים למדינה על-ידי חברות הגז הישראליות. מתברר, כי פעילותה של גברת ששינסקי מתמצית בכך שהיא חברה, בהתנדבות, במועצה הבינלאומית של הקרן. גברת ששינסקי אינה מעורבת בקביעת מדיניותה של הקרן בכל הנוגע לתמלוגים. עיסוקה, בכל הנוגע לקרן, הוא בעיקר בליווי של תורמים לקרן המבקרים בישראל.

ואני שואל אז מה. האם פעולה בהתנדבות במסגרת גוף מסויים אינה מעידה על הזדהות עם הגוף הזה, ועם מטרותיו?

נניח שיושב ראש המועצה הלאומית למניעת תאונות (היה פעם גוף כזה, אשר בשנת 1999 מונה לו כונס-נכסים, למי שלא יודע) הוא שופט (למשל: דב לוין, שופט ביהמ”ש העליון, שהיה יו”ר המועצה הזאת, והיה עוד שופט, תאב-פרסום, אשר לא אתן לו פרסום נוסף) אשר עושה מלאכתו בהתנדבות – היעלה על הדעת ששופט כזה יוכל לדון בתיקים בהם המועצה הזאת היא צד להליך, רק משום שהוא עושה את מלאכתו בהתנדבות?

הלאה:

7.       מן העובדות עולה, כי הקשר של בני הזוג ששינסקי לנושא התמלוגים הקשורים למשאבי טבע בישראל אינו קיים, ואם קיים הרי הוא מרוחק מאוד.

נו, באמת! אם הקשר של בני הזוג ששינסקי לנושא התמלוגים הקשורים למשאבי טבע בישראל אכן “אינו קיים, ואם קיים הרי הוא מרוחק מאוד” – בשביל מה הייתם צריכים, שופטים נכבדים, את כל הברבורים, הזיבולים והקשקושים הלא-רלוואנטיים על הלשון ה”קשה ובוטה”, על השיהוי שלא קיים, על אי-צירופו של ששינסקי לעתירה – מחדל אשר תוקן כבר מזמן – ועל ה”התנדבות” שאינה מעלה ואינה מורידה?

ובהמשך:

העתירה יותר ממרמזת על כך שלבני הזוג ששינסקי יש אינטרס אישי ומוסדי מסויים ככל שמדובר בתמלוגים לגבי הגז שנתגלה בחופי ישראל.

ועם כל הכבוד, כמו שאומרים עורכי הדין שאין להם שום כבוד למי שהם אומרים לו את זה, העתירה לא “מרמזת” על שום דבר. היא מביאה עובדות וטיעון משפטי המתבסס עליהן. היא לא “מרמזת”, אלא טוענת דברים ברורים ומפורשים.

וכעת, שורו-שורו, שיטת המשפט הרב-מפרקי הידועה לשמצה, המזחילה אותנו מעובדת-אמת אחת לעובדת-אמת אחרת, מעיקרון נכון לעיקרון נכון אחר, בלי שנרגיש איך מובילים אותנו באף אל המסקנה שרוצים להחדיר לתודעתנו:

סבורים אנו שבמקרה זה אין חשש ממשי או סביר לניגוד עניינים, מקל וחומר שאין אפשרות ממשית לניגוד עניינים. ברי, שלא כל נגיעה חייבת להוביל לפסלות. הקשר או הזיקה הם כה רחוקים עד שאין ליתן להם כל משקל. על-כן, צדק היועץ המשפטי למשרד האוצר וכן המִשנים ליועץ המשפטי לממשלה, משהביעו דעתם כי אין כל עילה לפסול את מינויו של פרופסור ששינסקי. קיים פער עצום בין הביטויים הקשים שבעתירה כלפי פרופסור ששינסקי לבין המציאות.

הבה נעבור על הפרקים, אחד-אחד:

·                סבורים אנו שבמקרה זה אין חשש ממשי או סביר לניגוד עניינים, מקל וחומר שאין אפשרות ממשית לניגוד עניינים.

זאת המסקנה שהשופטים רוצים להחדיר לתת-תודעתנו. לפעמים היא באה בתחילה, ולפעמים בסוף, והפעם היא מופיעה לא רק בהתחלה ובסוף, כמו רכבת אשר קטר אחד גורר אותה מלפנים, וקטר שני דוחף אותה מאחור. במקרה הזה יש לנו רכבת המונה ארבעה קטרים, אשר ביניהם חבוי קרון ריק, ובתוכו פתק מעין ברי, שלא כל התנהגות היא עבירה. אבראבו, אבראבו, אבראבו!!!

זהו הקרון הריק, זהו הפתק שהשופטים טמנו בו:

·                ברי, שלא כל נגיעה חייבת להוביל לפסלות.

אכן, העיקרון הוא נכון, ואכן לא כל נגיעה חייבת להביא לפסלות. כך, למשל, אם לשופט ישנה חבילת-מניות קטנה בבנק גדול, יכול להיות שהוא לא ייפסל מלדון בתיקים בהם אותו בנק הוא צד להליך. מאידך, אם אשתו של השופט חברה בדירקטוריון של אותו הבנק, אפילו בהתנדבות – זו כבר אופרה אחרת.

ובמלים אחרות: ההנחה – הנכונה כשלעצמה! – ש”לא כל נגיעה”, וגו’, עדיין לא אומרת דבר על הנגיעה המסויימת הזאת.

·                הקשר או הזיקה הם כה רחוקים עד שאין ליתן להם כל משקל.

הנה, עוד קטר, החבוי ברכבת במסווה של “קרון”, ודוחף אותה קדימה, כדבר המובן מאליו.

·                על-כן, צדק היועץ המשפטי למשרד האוצר וכן המִשנים ליועץ המשפטי לממשלה, משהביעו דעתם כי אין כל עילה לפסול את מינויו של פרופסור ששינסקי.

ה”על כן” הזה הוא קטר נוסף, אשר לא מוסיף שום דבר, אלא רק מראית-עין של פס”ד “מפורט ומנומק” אשר אין לו שום נקודה ארכימדית התומכת בו שלא מתוכו עצמו.

·                קיים פער עצום בין הביטויים הקשים שבעתירה כלפי פרופסור ששינסקי לבין המציאות.

וזה הקטר האחרון, אשר גם הוא לא אומר שום דבר. כבר עמדנו על כך לעיל שאי אפשר למצוא שום “פער” בין “ביטויים” (עניין של סגנון) לבין “מציאות” (עניין של עובדות), כשם שאין למצוא שום “פער” בין גלילי נייר טואלט פרחוניים לבין צמיגים רדיאליים עם דופן לבנה, אבל שופטינו היקרים לא יחמיצו שום הזדמנות להשתלח ב”סגנון” של הטוען, כאשר אין להם תשובה עניינית לטענותיו.

לשם מה באה כל ההליכה סחור-סחור הזה? הנה ה”סוד”, שגם הוא, כשלעצמו, משפט רב-מפרקי:

8.       סבורים אנו כי במקרה הנוכחי יש לחייב את העותרת בתשלום הוצאות משמעותיות, וזאת מכמה סיבות. ראשית, לא היה זה מן הראוי לעשות שימוש בלשון בוטה כלפי פרופסור ששינסקי עד כדי השחרת שמו. על בית המשפט להגן על שמו הטוב של אדם מפני ביטויים פוגעניים המוטחים כלפיו ללא הצדקה בכתב בי-דין. שנית, יש להרתיע גורמים הפונים לבית המשפט בעתירות חסרות שחר, שמטרתן לנצל את במת בית-המשפט בדרך בלתי ראויה. שלישית, יש למנוע מצב בו אנשים ראויים יהססו מלהתמנות לתפקידים ציבוריים בשל החשש שמא ימצאו עצמם מתגוננים בפני טענות שווא המועלות נגדם בראש חוצות. הדבר נכון במיוחד במקרה הנוכחי, כאשר פרופסור ששינסקי פועל בהתנדבות בתפקידו כיושב-ראש הוועדה. לסיכום, העותרת שהגישה עתירה שמשקלה כמשקל נוצה ראוי לה שתחוייב בהוצאות שמשקלן כבד.

הבה נפרק את הגורמים:

·                סבורים אנו כי במקרה הנוכחי יש לחייב את העותרת בתשלום הוצאות משמעותיות, וזאת מכמה סיבות.

נו, את זה כבר הבינונו מהמשפט שבא כמעט בתחילתו של פסק-הדין (ההדגשה לא במקור):

הצענו לעותרת לחזור בה מן העתירה, בין היתר על מנת לחסוך ממנה הוצאות. אולם, נוכח האמור בהודעתה ראינו לנכון לנמק בקצרה את טעמינו לדחיית העתירה.

וכעת הבה נראה את ה”סיבות” שלכם:

·                ראשית, לא היה זה מן הראוי לעשות שימוש בלשון בוטה כלפי פרופסור ששינסקי עד כדי השחרת שמו.

מה עניין הלשון ה”בוטה” – דבר שהשופטים, כאמור, לא מצביעים עילו – לעניין “השחרת השם”, ואיזו “השחרת שם” יש בציון העובדה שהור חבר בוועדת ההשקעות של פסגות, אשר, מצידה, מושקעת באמפל?

·                על בית המשפט להגן על שמו הטוב של אדם מפני ביטויים פוגעניים המוטחים כלפיו ללא הצדקה בכתב בי-דין.

אמת ויציב, אבל, כאמור, השופטים לא הראו איזו פגיעה יש ב”שמו הטוב” של אדם – ואני מוכן להניח שלפרופ’ ששינסקי אכן יש שם טוב – כאשר מציינים את עובדת ישיבתו בדירקטוריון זה או בוועדה אחרת, ולכן זהו “קרון” הנושא עימו נייר-ערך אמיתי, אבל מגיע לעיירה נידחת, בה אין שום סחורה שאפשר לקנות בו.

·                שנית, יש להרתיע גורמים הפונים לבית המשפט בעתירות חסרות שחר, שמטרתן לנצל את במת בית-המשפט בדרך בלתי ראויה.

כאן כבר יש לנו רב-מפרקי “פנימי” בתוך הרב-מפרקי הכללי:

·         אכן, יש להרתיע, וגו’: העיקרון כשלעצמו נכון, אבל זו אמת כללית, אשר החלתה במקרה דנן מצריכה נקודה ארכימדית, אשר איננה.

·         בית המשפט קיים כדי שהבריות יפנו אליו, בצר להם, ואם לכך “ניצול” ייקרא – הרי זה ניצול לגיטימי לחלוטין.

·         “בדרך בלתי ראוייה” – כמו שאתם רואים כאן, אני הופך כל אבן כדי למצוא מתחתיה משהו “לא ראוי”, והדבר הלא-ראוי היחיד הוא מסע-ההשתלחות בעותרת, על לא עוול בכפה.

·                שלישית, יש למנוע מצב בו אנשים ראויים יהססו מלהתמנות לתפקידים ציבוריים בשל החשש שמא ימצאו עצמם מתגוננים בפני טענות שווא המועלות נגדם בראש חוצות.

ראו איזו התפייטות – גם היא רב-מפרקית “פנימית”:

אכן, “יש למנוע מצב בו אנשים ראויים יהססו מלהתמנות לתפקידים ציבוריים”, אבל “החשש שמא ימצאו עצמם מתגוננים בפני טענות כלשהן – בין טענות-שווא, בין טענות אמיתיות – היא חלק מההווייה הציבורית, ואם אלה אכן “טענות שווא”, יש דרכים להילחם בהן – לא בהליך המשפטי בו עצמו הועלו טענות-השווא. זה לא הפורום הנכון, משום שהמחוקק רצה למנוע גם מצב בו אנשים יהססו להעלות את טענותיהם בבית המשפט. לכן הוא קבע כי טענות המועלות בבית המשפט אינן יוצרות עילה לפי החוק לאיסור לשון הרע, וגם עדות בבית המשפט – אפילו עדות-שקר בת-עונשין – אינה יוצרת עילת תביעה.

מתעוררת כאן גם השאלה איך נדע אם אותם אנשים הם “ראויים” בכלל, או “ראויים” במקרה המסויים, על נסיבותיו, אם לא באמצעות עתירות כאלה, ושאלה נוספת היא מה עניין ה”בראש חוצות”, זולת לצורך ההתפייטות. יש להגן על בני אדם מפני טענות-שווא, בין אם הן “בראש חוצות”, או שלא בראש חוצות, וההתפייטות הזאת אינה מעלה ואינה מורידה, אלא רק עושה רושם על הפשפשים.

·                הדבר נכון במיוחד במקרה הנוכחי, כאשר פרופסור ששינסקי פועל בהתנדבות בתפקידו כיושב-ראש הוועדה.

“במקרה הנוכחי” – מעניין שתמיד זה במקרה, ממש במקרה, “במקרה הנוכחי”, ועל ההתנדבות כבד דיברנו לעיל, כאשר עסקנו ברעייתו של ששינסקי, ובמועצה הלאומית למניעת תאונות.

אבל זה לא העיקר, משום שאנחנו לעולם לא יודעים מה באמת מסתתר מאחורי כל התנדבות לתפקיד ציבורי, ואילו הנאות עקיפות יש לו למתנדב.

תארו לעצמכם ששופט יעשה את מלאכתו בהתנדבות … תארו לעצמכם שרשם הוצל”פ יעשה את מלאכתו בהתנדבות. זה לא ייראה טוב, וזה לעולם יעורר את השאלה מה יוצא לו בעקיפין מההתנדבות הזאת.

לא שאני מזלזל בערך ההתנדבות. את האתר הזה אני מנהל בהתנדבות, ובעבר גם התנדבתי למשמר האזרחי, למד”א וכו’, אבל כאשר הצעתי את עצמי, גם כן בהתנדבות, כחבר בוועדות ברמה הארצית אשר עסקו בהוראת הנהיגה או בבתיהמ”ש לתעבורה, איש לא קיבל את התנדבותי, למרות נסיוני המוכר בתחומים האלה.

את מי ממנים לשבת בוועדות כאלה? את אלה אשר ברור מראש שהם יספקו לממנה את הסחורה שהוא מצפה לה, את יקירי המימסד, ולהיות יקיר המימסד זה תמיד משתלם. היום הוא יספק למימסד את המצופה ממנו, ומחר המימסד יגמול ליקירו בדרך אחרת.

ואיתן ששינסקי כבר היה חבר או יו”ר בכמה וכמה ועדות מהסוג הזה.

המקסימום שאפשר לומר על ההתנדבות בכללה הוא, איפוא, שבהעדר מידע ספציפי השבחים על האלטרואיזם והחשדות על האינטרסים הסמויים “מקזזים” אלה את אלה, ועל כן היותו של אדם בגדר מתנדב אינה רלואנטית לחסינותו מפני הביקורת, כולל הביקורת השיפוטית.

יתירה מזאת: כיוון שנושא התמלוגים על הגז והנפט שווה לה למדינה מיליארדים רבים, עדיף היה לה למנות מומחים-בשכר אשר זה עיסוקם, ולא אנשי-עסקים העושים חלטורות, כי חלטורה היא חלטורה, בין בשכר בין בהתנדבות.

·                לסיכום, העותרת שהגישה עתירה שמשקלה כמשקל נוצה ראוי לה שתחוייב בהוצאות שמשקלן כבד.

שוב אותה ההתפייטות, ואוי לו למי שיגיד כי פסק-הדין הזה עצמו “משקלו כמשקל נוצה”: אניני ה”סגנון” יטרפו אותו חיים.

אז אני אומר כי פסק-הדין הזה משקלו כמשקל נוצה, ונראה אם תעשו לי משהו.

משקלו הוא משקל-נוצה, משום שהוא לא יהווה אסמתא לשום הליך עתידי.

ואני שואל לשם מה כל הבירבורים האלה, אם לא כדי להכשיר את ההוצאות הדרקוניות, כפי שנראה בהמשך.

ואני שואל את השופטים: אם העותרת, בהודעתה על משיכת העתירה, לא הייתה מוסיפה את מה שהגדרתם כ”התחכמות גרידא” – האם גם אז הייתם יוצאים להגנתו של המתנדב הידוע, עם כל הערות-החיזוק שלכם, ועם פסיקת-ההוצאות אשר נדון בה מייד?

והנה-הנה השורה התחתונה, הפאנץ’-ליין:

9.       על כן העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאות בסכום של 35,000 ש”ח לטובת אוצר המדינה ובסכום סמלי של 15,000 ש”ח לפרופסור ששינסקי.

ואני שואל מאיפה לקחו השופטים האלה את עזות-המצח ואת גסות-הלב הזאת.

הוצאות לטובת אוצר המדינה (להבדיל מהוצאות לטובת אחד הצדדים, אפילו אם הוא אורגן של המדינה), דבר נדיר ושנוי-במחלוקת בפני עצמו, פוסקים כאשר בעלי הדין מבזבזים משמעותית את זמנו של בית המשפט, שהוא “המדינה”, אבל במקרה הזה לא היה שום בזבוז זמן, כי העותרת התקפלה לנוכח ה”הצעה” של השופטים לעותרת “לחזור בה מן העתירה, בין היתר על מנת לחסוך ממנה הוצאות” – כלשונם של השופטים עצמם.

ומה פשר ה”הוצאות” לטובת ששינסקי – אשר כלל לא טרח להתייצב וככל הנראה לא נגרמו לו שום הוצאות בקשר למשפט הזה?

והאם “הוצאות” בשווי פעמיים השכר הממוצע במשק למי שלא נקף אצבע הן אכן “סמליות”? הן “סמליות” לגבי מי שליבו גס בכבודם וממונם של הבריות.

כבוד האדם וחירותו

סעיפים 3 ו-4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זה לשונם:

ואילו סעיף 8 לאותו חוק, הקרוי גם “פיסקת ההגבלה”, זה לשונו:

 

לפני שנשאל אם הפגיעה בקניינה של העותרת (אין עוררין כי פסיקת הוצאות היא אכן פגיעה בקניין) היא לתכלית “ראוייה”, עלינו לדעת מה הייתה התכלית של פסיקת ה”הוצאות” הזאת, ואין תשובה טובה יותר מאשר הסברם של השופטים עצמם:

2.       ביום 9.12.2010 קיימנו דיון בעתירה. בדיון הבענו דעתנו כי אין יסוד לעתירה והצענו לעותרת לשקול חזרה מן העתירה. למחרת יום הדיון מסרה העותרת הודעה בכתב. בהודעה חזרה והביעה העותרת עמדתה כי ראוי שהעניין שהעלתה בעתירה יוכרע על-ידי בית המשפט. העותרת הוסיפה וכתבה כי “מתוך רצון לכבד את המלצתו של בית המשפט שביקש לא לדון בעתירה, מודיעה העותרת כי תמשוך את עתירתה”. הודעה זו של העותרת הינה בגדר התחכמות גרידא.

… סברנו, וזו סברתנו גם כיום, כי דינה של העתירה להידחות. הצענו לעותרת לחזור בה מן העתירה, בין היתר על מנת לחסוך ממנה הוצאות. אולם, נוכח האמור בהודעתה ראינו לנכון לנמק בקצרה את טעמינו לדחיית העתירה.

מטרתה של פסיקת-ההוצאות היא, מעצם הגדרתה, שיפוי בעל הדין הזוכה על ההוצאות שנגרמו לו לצורך הזכייה, ולא מכשיר-ענישה, אבל כאן השופאטים מודים בכך שהם עשו את פסיקת ה”הוצאות” למכשיר של פיתוי-ועונש: אם תתקפל ותמשוך את העתירה – לא נחייב אותך בהוצאות, למרות שלצד השני אכן נגרמו הוצאות, אבל אם תכריח אותנו לכתוב פסק-דין – נחייב גם נחייב אותך בהוצאות.

אז העותרת הבינה את כללי המשחק, וכיבדה את ה”הצעה” של השופטים, וכאנשי-כבוד חזקה עליהם שגם הם כיבדו את הצעתם-הם, ולא חייבו את העותרת בהוצאות על העתירה גופה. הם חייבו את העותרת ב”הוצאות” אלה על אותה “התחכמות גרידא”, אשר לא הייתה אלא האמת במערומיה: אנחנו מושכים את העתירה משום שאתם כופפתם לנו את היד!

פסיקת-הוצאות כזאת אינה אלא עונש, קנס פשוטו כמשמעו, ובמקרה הזה – עונש על אמירת האמת אשר לא נעמה לאוזניהם של השופטים.

“עונש” כזה אינו “בחוק”, ובוודאי שלא “בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל”, או “לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו”, ועל “תכלית ראויה” בכלל אין מה לדבר, כי הענשת אדם על אמירת-אמת שאינה נעימה לשומעיה אינה, בשום פנים ואופן, “תכלית ראוייה”.

וקנס של 50,000 (חמשים אלף!) שקל – 50 פעם מעבר צומת באור אדום, למשל – על התוספת שהרגיזה את השופטים – בוודאי שהיא במידה העולה מונים רבים על הנדרש – גם אם הנחנו – ואנחנו לא הנחנו – שהקנס הזה הוא “על פי חוק … מכוח הסמכה מפורשת בו”.

אמור על כן: מה שהשופטים הגדירו כ”הוצאות” הוא עונש-קנס אשר אינו מתיישב עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

אבל לא רק הקנס אינו מתיישב עם חוק היסוד הזה, אלא גם הפגיעה בכבודה של העותרת. השופטים אכן התכוונו להשפיל את העותרת, ותעיד על כך כל החגיגה שהייתה בכלי התקשורת בעקבות פסק-הדין – חגיגה שהייתה צפוייה, ושחזקה היא על השופטים, כמי שיושבים בתוך עמם, שהם ידעו כי היא אכן צפוייה, ולכך הם כיוונו.

האם זה היה חיוני?

בבג”ץ 7557/03 עתר ארגון סגל המחקר במשהב”ט, ברפא”ל ובמשרד רה”מ לבטל כבלתי-חוקתית הוראה בחוק התוכנית להבראה כלכלית, המקצצת בשכר העובדים.

מדווח שמואל דקלו, גלובס, 31.12.2003 (ההדגשות לא במקור):

ארגון סגל המחקר במשרד הביטחון ברפא”ל ובמשרד ראש הממשלה משך היום (ד`) את העתירה שהגיש לבג”ץ.

העתירה נמשכה לאחר שהנשיא אהרון ברק שישב בהרכב השופטים יחד עם אליהו מצא ואסתר חיות המליץ לארגון למשוך את העתירה.

ארגון הסגל ביקש בעתירה שהגיש באוגוסט השנה לבטל את הסעיפים המקצצים משכר העובדים בחוק התוכנית להבראה כלכלית.

הארגון טען בין השאר באמצעות עוה”ד אריאל שמר ואשר סלע כי הממשלה ניהלה עם ההסתדרות משא ומתן שלא בתום לב אשר בסופו גובש ההסכם הקיבוצי שחל על עובדי המחקר.

במסגרת זו נאמר האוצר הודיע כי אם לא יקבל את הסכמת ארגוני העובדים לקיצוצים תנקוט המדינה בחקיקה חד צדדית להשגתם.

בחודש מאי השנה נחקק חוק ההסדרים ובו פרקים בדבר הפחתת השכר של עובדי המגזר הציבורי ושינויים בתנאי הפנסיה התקציבית.

הארגון טען כי הפגיעה בשכר נוגדת את זכויות הקניין שבחוקי היסוד ופוגעת בחופש ההתאגדות, בחופש ההתקשרות החוזית ובזכות לשיוויון.

המדינה הגיבה באמצעות עו”ד נורית אלשטיין ואמרה כי אמנם יש פגיעה בזכויות הקניין בשל הורדת השכר אך היא עומדת בפסגת ההגבלה.

בדיון קצר שהתקיים הציע השופט ברק לארגון למשוך את העתירה ולחסוך בהוצאות.

לאחר התייעצות קצרה החליט הארגון למשוך את העתירה.

במעמד ההודעה על משיכת העתירה הודיע עו”ד שמר ב”כ הארגון לבג”ץ כי הוא התבקש להביע את אכזבתו מפסק הדין בזמן זה של אובדן המסגרות.

לאחר שהות של מספר שניות ציטט ברק בתגובה מדברי השופט לנדאו: “זהו תפקידנו כשופטים כפו עלינו הר כגיגית”.

אני לא ממש יודע מה הקשר של הציטוט הזה לאותו העניין, ומי כפה מה, ועל מי, אבל למרות שגם כאן הייתה התרסה על כיפוף-הידיים, בית המשפט לא העניש את הארגון העותר, ונתן פסק-דין בן 12 מלים בלבד:

בהמלצתנו, חזר בו העותר מהעתירה, ואנו דוחים אותה בלא לעשות צו להוצאות.

וכמובן שעם משיכתה של העתירה ע”י העותר אין כל צורך ב”נימוקינו לדחיית העתירה”, כפי שעשו השופטים בבג”ץ ששינסקי, כדי שיהיה להם קולב לתלות עליו את פסיקת ה”הוצאות” הדרקונית, שאינה אלא קנס פשוטו-כמשמעו.

על פסיקת ההוצאות כמכשיר-שררה בידי השופטים

קיראו את המאמר המצויין (הצנוע, לא לשכוח!) אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות – סובסידיה לעשירים על חשבון העניים, לחזקים על חשבון החלשים, תמריץ וזרז לשחיתות שיפוטית, שלטונית וכלכלית וגורם משתק להתפתחות המשפט, ואת המאמר (מצויין וצנוע לא פחות) מדוע באים עותרים לבג”ץ בחזה נפוח, ויוצאים משם בזנב מקופל בין הרגליים?

שני המאמרים האלה נכתבו לפני חמש שנים ויותר, והם כמו נכתבו על פי פסק הדין בבג”ץ 6259/10, בו עסקינן, ואם הייתי כותב אותם היום, בעקבות פסה”ד הזה, הם היו נראים בדיוק אותו הדבר, אבל חריפים בהרבה.

האינטרס של השופטים, בכלל, ובמקרה המסויים הזה

במאמרי אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות … וגו’ הנ”ל הראיתי את האינטרס של השופטים לכופף את ידיהם של המתדיינים, על מנת לחסוך מעצמם את הטירחה לכתוב פסק-דין אשר עשוי שלא לעמוד במבחן הביקורת, אבל השאלה היא איזה עניין היה לשופטים במקרה דנן ללחוץ על העותרים בעוצמה העולה בהרבה על “הממוצע הרב-שנתי לעונה זו”, או באותה “מתקפה ייחודית”, כהגדרתו הקולעת של מארק שון, כלכליסט 12.12.2010, בה דיברנו לעיל.

ושאלה קשה עוד יותר היא מה הניע את השופטים להמשיך להתעלל בעותרת, ולבעוט בה באכזריות כזאת, גם אחרי שהיא כבר סיפקה להם את הסחורה, ושכבה על הקרשים, מפרפרת בגסיסתה.

את התשובות לשאלה הזאת השופטים, כמובן, לא מספקים לנו. הם רק נותנים לנו להריח את מה שהם הפרישו, והפרש הזה ממש מריח לא טוב.

הוא מריח לא טוב, במיוחד אם נשווה אותו לפסה”ד בבג”ץ 7557/03, בעתירתו של ארגון סגל המחקר במשהב”ט, ברפא”ל ובמשרד רה”מ, אותו הזכרנו לעיל – אשר גם הוא לא מריח מי-יודע-מה.

כיוון שהשופטים לא מגלים לנו מה הניע אותם, אין לנו אלא לנחש, וכאן אני מציע מספר אפשרויות, רשימה לא ממצה, כמובן:

האחת – להם עצמם יש מניות בפסגות או באמפל, או בחברה אחרת המתחרה בזכייניות המפיקות את הנפט והגז בשטח מדינת ישראל;

השנייה – הם חברים אישיים של איתן ששינסקי;

השלישית – הם שונאים את עו”ד רונאל פישר, ומצאו הזדמנות להכות בו;

והרביעית – הם קיבלו שוחד.

כמובן שאין לי שום נקודה ארכימדית לשום אפשרות ספציפית, באשר אין לי משאבים לבצע תחקירים, אבל, כפי שאומר “פתגם סיני עתיק”, מי שהולך לישון עם כלבי רחוב, אל יתפלא אם בבוקרו של יום הוא יקום עם פשפשים, ומי שמוציא פסק-דין מחשיד, אל יתפלא אם אנחנו נחשוד בו, וננסה לנחש במה בדיוק הוא חטא ופשע.

סוף דבר

את מאמרי בעניין הזנב בין הרגליים סיימתי במלים האלה:

כאשר אתם קוראים בעיתון, כל שני וחמישי, ששופטי הבג”ץ הסבירו לעותר מה שהסבירו, והוא חזר בו מהעתירה, או “משך את העתירה”, כדאי שתדעו לכם שההתקפלות הזאת לא נבעה משכנוע עצמי עמוק של העותר בטעותו, אלא משום שהשופטים משכו לו באוזן (“אולי אדוני ימשוך את עתירתו?”).

משום שמישהו הרוויח את לחמו שלא ביושר.

בטקס מינויו מצהיר כל שופט לפני נשיא המדינה את הצהרת האמונים, אשר זה לשונה:

“אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים”.

אבל מה שנעשה בתיק הזה – וזו אינה דוגמה יחידה, ואפילו לא בטוח שהיא הקשה ביותר – אינו משפט צדק, אלא טרור משפטי.

טרור משפטי – לא רק כלפי מי שלא הרכין ראש לפני השופטים, ולא קיבל באהבה את מכותיהם, אלא גם כלפי מי שעוד לא היה בסרט הזה, אבל יהיה בו בעתיד.

מי שמטיל פצצה בשוק הומה-אדם לא מתכווה להטיל אימה (TERROR) על הנמצאים בו, אלא על אלה אשר ירצו לבוא בשעריו ביום המחרת, ובמקרה הזה הכוונה לא הייתה רק לפגוע בעותרת ו/או בבא כוחה, אלא להטיל אימה על כל מי שלא “יקנה” את ה”רמזים” של השופטים, או ש”יתחכם” אתם, במקום להשפיל מבט, ולומר “אהבתי את אדוני”.

ואם זה לא טרור משפטי – לא ידעתי טרור משפטי מהו.

גם בסרט-האגו הזה כבר היינו!

במאמרי הצנוע הדיון בעניין שחרורם של המורשעים ברצח דני כץ: “אמון הציבור” הנשען על כידונים הראיתי כיצד כופים על אסירים המאמינים בחפותם להודות באשמה, להגיד אהבתי את אדוני, אם הם רוצים לזכות בשחרור מוקדם.

והנה דוגמה נוספת לכך ששופטינו דורשים מאיתנו להתרפס לפניהם, כדי לזכות בחסדיהם, ולהימנע ממכותיהם.

הערה צינית למושיטי-הצוואר

לדעתי הענייה, אם העותרת ובא כוחה, עו”ד רונאל פישר, לא היו מתקפלים, ועומדים על כך שיינתן פסק-דין, סביר להניח שהמכה הייתה קשה פחות – אולי 10, אולי 20 או 30 אלף ש”ח לכל המשיבים גם יחד, ולא 50 אלף, כפי שהם חטפו.

לו נהגו הם כך, הם היו חוטפים פחות, משום שהם רק הטריחו את השופטים לכתוב פסק-דין, אבל לא פגעו להם באגו.

שאלה והערה לדורית ביניש

אחרי כל נסיונות-הנפל שלך להכחיש את הנפילה הדרמטית באמון הציבור בשופטיו את התחלת “להסביר” מדוע זה קורה, וכמובן גם להאשים את הציבור בכך שהוא מאבד את האמון בכם.

בואי נניח, רק נניח, שאתם לא תוכלו להחליף את הציבור בשבועות הקרובים, ולפיכך אתם תיאלצו לחיות עם הציבור הזה לפחות בתקופה הקרובה.

כחלק מקו-ההגנה החדש שלכם את אומרת כי בעלי הביקורת “לא מבינים אתכם”, משום שהם “לא קוראים” את פסקי הדין שלכם.

אז הנה, אני כתבתי כאן ביקורת על פסק-דין אחד של הבג”ץ, תוך השוואתו לפס”ד אחר של הבג”ץ, והשאלה שלי אלייך היא אם דבריך, לפיו מותחי הביקורת עליכם אינם קוראים את פסקי הדין שלכם חלה גם עלי, ועל המאמר הזה.

ואגב, דורית, אני רוצה לומר לך שהמזל שלכם הוא שהציבור לא קורא את פסקי הדין שלכם, משום שאם מבקריכם היו קוראים את הפסיקה שלכם בעמקות הראוייה, כפי שאני עושה, לא היו נשארים בכל המדינה מספיק צמיגים לשרוף מול בית המשפט העליון, והיה צורך לבקש לשם כך סיוע דחוף מטורקיה, יוון, בולגריה, צרפת, רוסיה, בריטניה, ארצות הברית, וכמובן גם מהרשות הפלשתינית.

וזה, כמובן, לא היה מספיק.

שאלה לנשיא המדינה, שמעון פרס

לפני כמעט שלוש שנים, ביום  23.1.2008, שלחתי לך מכתב תגובה לתגובתך על דבריו של עו”ד אביגדור פלדמן, בראיון לאילנה דיין.

אתה אמרת:

“נדהמתי לשמוע כי מערכת המשפט, בדומה למפעל הפיס, הוא עניין של מזל ולא מושא של צדק, וכי אין הכרח שהאמת תהא ביסוד המשפט, וכי המשפט אינו אלא הצגה המכסה על העדר ערכים אמיתיים המדריכים אותו”.

ואני ניסיתי להסביר לך כמה דברים בעיניים של מי ש”היה שם” מאות ואלפי פעמים.

לדעתי אנשי לשכתך כלל לא העבירו לך את מכתבי, כי הם חששו לפגוע בנפשך הרכה, אבל מי יודע.

מכל מקום, לאור המתואר במאמרי זה, ובמיוחד לאור ההבדל בין בג”ץ 7557/03 לבג”ץ 6259/10, האם אתה מוכן לשקול מחדש את עמדתך, ולהודות בכך ש”המשפט, בדומה למפעל הפיס, הוא עניין של מזל”?

אם תודה בכך, נוכל להמשיך הלאה.

לחברי הכנסת: את המנגינה הצורמת הזאת אפשר ואפשר להפסיק!

כפי שהראיתי במאמר הזה, שופטי הבג”ץ – ולמעשה לא רק הם, אלא כלל שופטי ישראל, משתמשים בשיטות של טרור משפטי על מנת לכופף לעותרים את הידיים, למען “ימשכו את העתירה”.

הטרור הזה הוא דוגמנה מצויינת של אותה “שחיתות רכה”, כהגדרתו של חברכם יצחק זמיר, אשר, לדבריו, “דווקא היא מסכנת את החברה בישראל“.

את הטרור הזה, כמו את שאר סוגי הטרור, אי אפשר להפסיק ע”י טיפול נקודתי. אי אפשר להפסיק אותו כך, כי הוא היכה שורשיו עמוק-עמוק, ואף שופט לא יחדל ממנהגיו הרעים. גם הנתל”ש (נציב תלונות הציבור על שופטים) לא יעזור, משום שהנתל”שים באים מתוך “המערכת”, ומשום שגם הם היו שופטים בבית המשפט העליון, וממילא גם הם היו שותפים לחגיגת הטרור הזאת.

והם גם מודים, ממרומי המקפצה, בכך שהיושר האינטלקטואלי אינו מעניינם.

הדרך היחיד לרסן את השופטים הוא ע”י חקיקה המונעת מהשופטים להשליט את הטרור הזה.

לו נשמעה דעתי, כפי שהבעתי אותה במאמר אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות – סובסידיה לעשירים על חשבון העניים, לחזקים על חשבון החלשים, תמריץ וזרז לשחיתות שיפוטית, שלטונית וכלכלית וגורם משתק להתפתחות המשפט, צריך היה לבטל לגמרי את החיוב בהוצאות (וממילא גם את הערבויות), ולהעמיד את אגרות המשפט על סכום סמלי, על מנת להפוך את המשפט לשווה-לכל-נפש.

אבל, כאיש-פשרות ידוע, הייתי מתחיל בצעד אחד קטן: ביטול סמכותו של הבג”ץ לחייב את העותרים בהוצאות-המשפט, ב”כפל אגרה” וכו’, לתקופת-נסיון של שנה אחת.

נראה אותם מתחילים לעבוד בלי כיפופי-ידיים.