מה עושים כאשר חבר-הכנסת נחלץ לעזור לאזרח, אבל מתקפל כאשר צריך גם לעבוד?
|
בעייה אשר הונחה לפתחו של יו”ר הכנסת, ראובן רובי ריבלין
שמחה ניר, עו”ד
16.12.2010
לכבוד
חה”כ ראובן רובי ריבלין
יו”ר הכנסת
ירושלים
נכבדי,
הנדון: פניות אזרחים לחברי הכנסת – ומה הלאה
אני יכול לתת ק”ן הסברים לבעייה אותה אני מעלה לפניך היום, אבל אין לי פתרון, ואני מזמין אותך למצוא לה פתרון, כי כבוד הכנסת מונח כאן על כפות המאזניים.
אזרח אשר יש לו בעייה מול הרשות פונה, בצר לו, אל חבר הכנסת, לפעמים אל כמה ח”כים, לפעמים אל כולם, בתקווה שאחד לפחות יטה לו אוזן קשבת, והנה, אחד מחברי הכנסת מרים את הכפפה, ומעביר את תלונתו של האזרח אל הרשות בה מדובר (עם מכתב-לוואי שהעתקו נשלח אל הפונה).
האזרח הפונה מתמלא שמחה: הנה, נמצא נבחר-עם אשר כואב את כאבו, ומוכן לריב את ריבו!
דא עקא שהשמחה הזאת היא קצרת-מועד: כאשר הרשות עונה לחבר-הכנסת, וזה מעביר את תשובתה אל הפונה, מתברר לרוב שהתשובה אינה מניחה את הדעת, ובמקרים רבים – אף שקרית.
חוזר האזרח אל חבר-הכנסת, ומסביר בפירוט מדוע תשובתה של הרשות אינה מניחה את הדעת, אינה לעניין, ואפילו שקרית, אבל בנקודה הזאת מסתיים ה”רומן” שבין האזרח לחבר-הכנסת, וזה האחרון לרוב כלל לא עונה לפנייה הנוספת.
ברור לי שהמשאבים העומדים לרשות חבר-הכנסת אינם המשאבים העומדים לרשותו של נציב תלונות הציבור.
ברור לי גם שאם כל חברי הכנסת יטפלו ביסודיות בכל התלונות המגיעות אליהם, ללא הגבלת סבבי-ההתכתבות (עם הפונה או עם הרשות), ויגיעו ל-100% תוצאות המשביעות את רצונם של הפונים, הדבר יגרום להצפתם של חברי הכנסת, ובסוף נגיע שוב לאותו המצב, אבל זהאינו תשובה, משום שאם כך יהיה, יימצא גם מי שיקציב לחברי הכנסת את המשאבים הדרושים (ואולי גם יסגור את נציבויות תלונות הציבור – בעייה נפרדת, בפני עצמה).
בינתיים המצב הוא שחבר-הכנסת מתנדב לשמש “נער שליחויות” המעביר את התלונה אל הנילון, ואת תשובת הנילון אל המלין, ובזה נגמר ה”סיפור”.
לא למותר לציין כי הרשויות אכן יודעות כי כך המצב, ושלחבר-הכנסת אין “שיניים”, ולכן הן לא מהססות לשקר במצח נחושה, כאשר הדבר נוח להן.
קח, למשל, מקרה קונקרטי: חייבת בהוצאה לפועל פנתה אל חה”כ חיים אורון, בתלונה על מערכת ההוצאה לפועל, וזה פנה אל שר המשפטים, אשר, מצידו, כידרר אל החתולים כדי שיסבירו מה הם עשו עם השמנת. סגנית היועצת המשפטית של הרשות לאכיפה וגבייה, עו”ד ענת ליברמן, השיבה לחבר הכנסת במכתב רצוף שקרים והטעיות, והמלינה חזרה אל חה”כ אורון במכתב מפורט (שישה פרקים, 45 סעיפים, 2,555 מלים), בו הסבירה לחבר הכנסת, צעד-אחר-צעד, כיצד עו”ד ליברמן הנ”ל מסובבת שוב את הכנסת בכחש.
חה”כ אורון, אכן ניחשת, כלל לא ענה למתלוננת.
אציין כי פעולת-ההמשך לאחר תשובתה של הרשות לא בהכרח מצריכה משאבים נוספים. כך, למשל, פניתי פעם לאחד מחברי הכנסת והזמנתיו לפעול לתיקון בחוק לשכת עורכי-הדין. אותו ח”כ פנה לראש הלשכה, זה, במכתב קצר, השיב לו שהלשכה סבורה אחרת – ובכך הסתיים הסיפור. כאן לא הייתה שום שאלה של אמת או שקר, אלא צורך שחבר-הכנסת יביע את דעתו-הוא: אם הוא תומך בעמדתי – מה פשוט מאשר ליזום הצעת חוק, וכו’, ואם הוא תומך בעמדת הלשכה – מה פשוט מאשר לומר לי שהוא מעדיף את עמדת הלשכה על עמדתי, אבל גם זה היה למעלה ממה שהוא היה מוכן לעשות.
אין לי שום בעייה עם ח”כ אשר עונה לאזרח כי הנושא אינו בתחום האג’נדה שלו, או שאין לו הכלים לטפל בתלונה. יש לי בעייה עם ח”כים אשר נוטעים תקוות-שווא, וזוכים לתהילת-עולם אשר נמשכת ימים ספורים, או, לכל היותר, מספר שבועות (ואולי גם לעוד שורה בסטטיסטיקה שהם מפרסמים באתרים שלהם), ובעקיפין מרגילים את משרתי הציבור לכך שפניית חבר-הכנסת אליהם, או אפילו אל השר שלהם, ערכה כקליפת השום, ושמותר לשקר למוסדות הכנסת.
כאמור לעיל, אני הצגתי כאן את הבעייה. הפתרון, אם קיים כזה, הוא בידיך, כמי שאמור להגן על כבוד הכנסת – במיוחד מפני עובדי-ציבור אשר בשקריהם מבזים את הכנסת.
בכבורד רב ובברכה,
שמחה ניר, עו”ד