מהו מעשה מוסרי? זוהי שאלה גדולה ומורכבת, שניתנו לה תשובות רבות ומגוונות ע”י חברות ותרבויות שונות במהלך ההיסטוריה. אצלנו, בתרבות המערבית, התשובה מבוססת במידה רבה על המוסר היהודי-נוצרי שתחילתו בעשרת הדיברות של התורה, המשכו במשנתו של ישו, וסופו בתורת המוסר המודרנית כפי שהתגבשה בצאת אירופה מחשכת ימי הביניים.

לפני כמאתיים וחמישים שנה, ניסח הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט את הציווי הקטגוריאלי, כלומר את התנאי ההכרחי להיותו של מעשה “מוסרי”. זהו תנאי פשוט בתכלית: מעשה אינו יכול להיות מוסרי אם אינו אוניברסאלי, כלומר חל במידה שווה על כולם. למשל, אין זה מוסרי למי שנמצא בעמדת כוח לכפות את רצונו ולנצל את החלשים רק מפני שהוא חזק והם חלשים. ומה היה קורה אם היו מתחלפים בתפקידיהם?

יש רגליים לסברה כי קאנט הגיע לתובנה זו, הנמצאת בבסיס התרבות המערבית, בעקבות הכלל של הילל הזקן, שאמר כבר לפני אלפיים שנה: “מה שעליך שנוא לא תעשה לחברך, זו (תמצית) כל התורה (על רגל אחת) והשאר פירוש הוא, לך ללומדו” (תלמוד בבלי שבת לא/א). מי כמונו, היהודים, שהיו מיעוט נרדף במשך אלפי שנים, מבין את הדרישה הזו. אין מוסר אחד לחזקים ומוסר אחר לחלשים.

וגם אין מוסר אחד ליהודים ומוסר אחר לערבים, מוסר אחד לגברים ומוסר אחר לנשים, וכיוצא בזה. כל אימת שאנו מתחבטים בשאלה האם מעשה מסוים שאנו עומדים לעשותו הוא מוסרי, מוטב שנשאל את עצמנו מה היינו חושבים עליו לו היינו מתחלפים בתפקידים, ולו אנו היינו בצד המקבל ומישהו אחר בצד העושה.

על רקע זה, מובן עד כמה מזעזע גילוי הדעת הרבני בדבר האיסור להשכיר דירות לערבים. החותמים על המכתב לא חשבו לרגע על אחיהם באירופה, רק לפני שבעים-שמונים שנה, שנתקלו ב”חוקים” דומים. זוהי עמדה מוסרית פסולה בתכלית, בדיוק כמו העמדה הטוענת ש”יהודי לא מגרש יהודי”, שליוותה אותנו רק לפני כמה שנים. ומה בעצם פירושה? שליהודי מותר לגרש את מי שאינו יהודי? או שרק לא-יהודים רשאים לגרש יהודים? עמדה מוסרית מוצקה הייתה יכולה לדרוש “יהודי אינו מגרש”. נקודה.

הדרך מהעמדה המקופלת בסיסמה “יהודי אינו מגרש יהודי” לגילוי הדעת בדבר השכרת הדירות, היא קצרה. היא מבטאת הסתגרות של חוג מסוים בחברה בתוך עולם צר שאינו מאפשר לראות את הפרספקטיבה הרחבה יותר ואינו מכיר בקווי הדמיון שבין “אני” ובין “רעי”, וכיוצא מכך “חוקיו” אינם מוסריים ואינם יהודיים.

גם אני, כמו רבים מאיתנו, רוצה לשמור על אופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל. אירועים כאלו מעלים את החשש כי לעיתים קיימת סתירה בין חלקים מהדת היהודית ובין ערכי הדמוקרטיה המודרנית. צריך לומר במפורש, התיבה “מדינה יהודית” אינה מתארת מדינה שדתה יהודית. זו צריכה להיות מדינתו של העם היהודי, שבנויה על סינתזה בין ערכי התרבות של העם היהודי, ובין ערכי החירות והשוויון האוניברסאליים של הדמוקרטיה הליברלית (שתרומת היהדות לערכים אלו אינה מבוטלת בפני עצמה). עמדות לא-מוסריות בעליל, כגון אלו שהובעו בגילוי הדעת, מותרות אמנם לפי חופש הביטוי, אך אסור להיות להן מעמד ממלכתי.

עלינו להתעורר מהר, לפני שניפול כולנו אל התהום שכורים לנו כמה “יהודים טובים”.

_____________

פורסם בידיעות אחרונות, דעות, 13 דצמ’ 2010, ע’ 20