ב”ה                                                         

איך הופלה ירושלים לידי הלגיון הערבי

       *

“עוד מעט לא תהא עוד כל תועלת בעזרתכם, הצורך הוא עתה. השעה ומחצה שלכם נמשכת זה שלושים ושש שעות, באיזה מין שעון אתם משתמשים?”

 

ביום א’ 16 במאי, הובטח למגינינו שבעיר העתיקה שתוגש להם עזרה תוך שעה וחצי. מתוך נימת השידורים ששודרו באלחוט על ידי מפקדת ה“הגנה” שם, ניכר שהעצבים היו מתוחים מאד. ביום שלאחריו, 17 במאי, יום אסונות ללא הרף, התחיל האויב לחדור ולהתקרב למרכז הרובע היהודי, בשעה שש בערב של אותו היום הודיעו המגינים שבעיר העתיקה למפקדת ה”הגנה” בירושלים החדשה:

“עוד מעט לא תהא עוד כל תועלת בעזרתכם, הצורך הוא עתה. השעה ומחצה שלכם נמשכת זה שלושים ושש שעות, באיזה מין שעון אתם משתמשים?”

האויב פרץ לתוך רחוב היהודים, אבל לעת ערב נאלץ לסגת….

הבקר (18 במאי) התחיל בידיעה ששודרה מהעיר העתיקה, שהערבים מתבצרים ושהמגינים זקוקים לתוספת תחמושת כדי שיוכלו להחזיק מעמד. מיד לאחר מכן הגיעה שוועה נמרצת יותר לעזרה ותביעה להפגיז את האיזור הערבי שמסביב לעמדותינו, משום שהערבים מתקיפים במרץ…..

לפנות ערב נתקבלו בעיר החדשה שורה של שדרים היסטריים נוספים, שרובע היהודים מותקף בפצצות ושהערבים באים גם מכיוון כפר השילוח. מצבם ללא תקווה. ושוב תחינות להחיש עזרה ולהפגיז את האיזור הערבי שמסביב, כדי לאפשר להם להחזיק מעמד.

לבסוף הגיע שדר, שנפילת העיר העתיקה הוא ענין של דקות מעטות. על כך השיב מפקד ה”הגנה”, שכוחותינו ייכנסו לעיר העתיקה מדרום, עוד באותו הלילה.

לאחר מכן נותק הקשר עם העיר העתיקה לשעה ומחצה. משנתחדש נמשכו התחנונים הנרגשים לעזרה עד לאחר חצות הלילה. מפקדת ה”הגנה” האזורית השיבה שהיא עושה כל שבידה כדי לשלוח עזרה ושמרגמותינו מפגיזות את שדה הקרב….  (“קריה נאמנה”, דב יוסף).

 

17.7.1948

 

מברק מעציוני משש וחצי בבקר: הלילה נעשה נסיון לכבוש העיר העתיקה, בשיתוף עם כוחות אצ”ל ולח”י. בשעה 30.21 פתחו כוחותינו בהפגזת העיר ממרגמות ותותחים. ההפגזה נמשכה למעלה משעה ונורו כ-500 פגזים. המשימה לא הושגה, לאחר שהנסיון לפרוץ החומה לא עלה יפה. בשעה 5.30 נסוגו כוחותינו לבסיסיהם. בשעות הבוקר ב-17, (כלומר היום) כבשו כוחותינו בחזרה בתי מנדלבוים פינת רחוב שמואל הנביא וסנט ג’ורג’, שנתפסו על ידי האויב אמש….. (יומנו של דוד בן-גוריון – “מדינת ישראל המתחדשת”).

 

משימתנו – לא לכבוש את עיר דוד

שבוע לקרב הנפל

 

קרב הגבורה של לח”י על חומות העיר העתיקה הביאם אל סף שחרור ירושלים. הקרב היכה הדים כה חזקים, על אף השתקה מכוונת, עד שנפוצה שמועה בתל-אביב, כי לח”י עברו את החומות בעזרת סולמות. כמה מן העתונים נתנו פרסום לשמועה הזו.

 

“בלילה האחרון לפני ההפוגה ניסינו לכבוש את העיר העתיקה. ידענו שאין סיכויים רבים לפעולה, אך גורם אי רציונלי דחף אותנו לכבוש את עיר דוד. ומה אם נכשלנו? רבים נכשלים. אילו נכנסנו, היו הערבים בורחים מיד. לא הצלחנו. העיר העתיקה, זו שהפורשים קוראים לה עיר דוד, נשארה בידי הערבים”

כך אמר ממ”ז ירושלים בפני עתונאים בתל-אביב. מדוע לא אמר זאת בירושלים? יען כי –

 

ביום ששי לפני הקרב דנו מפקדות ה“הגנה” ולח”י על הפרטים האחרונים הקשורים בפעולה. אחד ממפקדי לח”י שנפגש עם המקשר מטעם ההגנה, תבע להזיז לצד הכביש כמה גושי בטון ששימשו כמחסום והפריעו לתנועת מכוניות בדרך היחידה המוליכה למקום, בו היו עתידים לתקוף לח”י ואצ”ל.

–          לא כדאי – אמר איש ההגנה – חבל להזיז.

–          מה פירוש? – תמה מפקד לח”י – לשם סיוע לכבוש לא כדאי להזיז מחסום? או שמא עלי להסיק שאין כוונתכם רצינית? אינכם מתכוונים להלחם ממש, אינכם מתכוונים לכבוש?

–          לא, חלילה, אבל זוהי עבודה רבה.

כך, איפא, לא הזיזו שני גושי בטון, כי היתה העבודה רבה מדי.

–          מה בדבר ההפוגה? בחמש וחצי תצוו להפסיק?

–          אם ניכשל, טוב יהיה להפסיק, אם נצליח – הבטיח מקשר ההגנה – ימשיכו הערבים לפעול ואז נמשיך גם אנו ונכבוש את כל העיר העתיקה.

 

ועתה – התכנית. טוב לגלותה. בל יסתירו בעשן תכניות שאבד עליהן כלח.

לח”י  שלחו לפעולה מאה וארבעים איש. האצ”ל שלח גם הוא מאה וארבעים איש. ההגנה – כשלוש מאות. בשש מאות איש חשבו לכבוש את העיר העתיקה. ה”הגנה” לא הצליחה, כנראה, לרכז מספר אנשים גדול מזה שריכזו שני ארגונים חסרי מנגנון וכסף, “מנותקים ומרוחקים מן העם, גופים שהעם בז להם ואינו רוצה במעשיהם…”.

כשעת האפס נקבעה שעת אחת-עשרה לפני חצות.

בעשר היתה ה“הגנה” חייבת לפתוח באש מרגמות על עמדות הערבים בעיר העתיקה. בעשר וחצי עתידים היו תותחי ההגנה להצטרף להרעשה. בשעת האפס התחייבה ההגנה להתחיל בהרעשת תותחים על בית לחם ורמאללה.

עד אחת עשרה לא נפתחה לא אש מרגמות ולא אש תותחים. המקשר מטעם לח”י שאל:

–          מדוע אין מרעישים?

–          שעת האפס נדחתה בחצי שעה (ללא הודעה למפקדות ה”פורשים”).

–          מדוע?

–          בשל סיבות טכניות.

 

באחת עשרה וחצי שאל איש לח”י:

 

–          מדוע אין מרעישים?

–          בשל סיבות טכניות. 

 

לפי התכנית עתידה היתה ההגנה לפרוץ את שער ציון, לח”י יפרצו את החומה ליד השער החדש, אצ”ל יפוצצו את קיר הלבנים החוסם את השער החדש. בכל מקרה של פתיחת בקע – מתפרצים קדימה.

 

“היינו חייבים לסחוב את החמרים למרחק של מאה וחמישים מטר תחת אש”, הודיע ממ”ז ירושלים בתל-אביב.

אולם – רק באחת עשרה וחצי הגיעו החמרים ל…. בנין בנק אפ”ק –חצי שעה לאחר שעת האפס הגיעו החמרים לעורף הרחוק.

לפני בנין אפ”ק עמדה מכונית האצ”ל. אי אפשר היה להזיז את המכונית ולסלקה ממקום ריכוז הנשק, חמרי הנפץ והאנשים, משום שמאחוריה עמדו מכוניות אחרות ומלפניה נמצא המחסום שההגנה סירבה להזיזו. אנשי לח”י העבירו מיד את חמרי הנפץ שאך עתה הגיעו, והיו מיועדים לפצוץ החומה, לתוך בנין אפ”ק. אותו רגע נפל פגז תבערה שני בין הג’יפים של לח”י. התחמושת במכונית האצ”ל החלה מתפוצצת. ששת הג’יפים של הנשק, התחמושת ומעט חומר הנפץ שעוש שרד בהם – נשרפו. באותו רגע נפל פגז תבערה לתוך בנין אפ”ק, לקומה ב’, והלוחמים הנמצאים שם החלו קופצים למטה דרך החלונות. בקומה ב’ השתוללה אש, כל המכוניות בערו בקולות נפץ ואנשים היו קופצים מן החלונות לתוך גדרי התיל. והאש קרבה לחומר הנפץ.

והערבים פתחו מיד בהרעשה כבדה של המקום.

אולם –

לא לפני כן, לא אחרי כן ולא באותן השעות, לא נזרקו כל פגזי תבערה על ירושלים והעמדות העבריות. שלושה פגזי תבערה אלה היו היחידים במשך שבועות, ודווקא שלושתם נפלו לתוך ריכוזי התחמושת של ה”פורשים”, ריכוזים שמקומם נקבע מבעוד יום על ידי מפקדת-ה”הגנה”. ומן העיר העתיקה אי אפשר לקלוע אל המקום שמה נפלו הפצצות…. סליחה – פגזי התבערה.

 

טירפוד כיבוש ירושלים על-ידי ה”הגנה”

 

בשתים וחצי נכנס מקשר לח”י לחדר המודיעין. כל מפקדי ההגנה ואנשי המודיעין ישנו שינה עמוקה – כנראה בשל …. סיבות טכניות.

 

השעה שעת חצות. במפקדה הראשית של הפעולה שקט גמור. האלחוט אינו מודיע דבר. לאחר חצות הודעה: מעבירים את החמרים המיועדים ללח”י. והש”י מודיע: פתחנו בהרעשת תותחים. נרשמו שלש פגיעות שלנו במגדל דוד. הש”י!

בשתים עשרה וחצי שאל מקשר לח”י:

–          שעת האפס נקבעה סופית?

–          עוד מעט תיקבע. עוד מעט תהיה! – משיב מפקד הפעולה מטעם ה”הגנה”.

באחת אחר חצות נשאל שוב:

–          שעת האפס נקבעה או לא נקבעה?

והתשובה חזרה:

–          עוד מעט.

מקשר לח”י פנה למפקד לח”י ואמר כי לדעתו אין מתכוונים כלל לפעולה, אלא להצגה (כזו שהובטחה לא-טאל על ידי דוד שאלתיאל. ח”א): “נסינו, לקחנו גם את הפורשים ונכשלנו – לא היה כוח….”

המפקד תבע סבלנות והמשכת כל צעד כפי שנקבע מראש. יש לעשות את המכסימום ואפשר שנצליח. והמזימה – גדולה מאשר “הצגה”.

באחת ורבע שאל מקשר לח”י את מפקד ה”הגנה”:

–          מדוע אתם הורסים את כל הפעולה?

–          איננו הורסים – השיב – ישנן הפרעות טכניות…

בשתיים מודיעים באלחוט: הפעולה החלה עם בוא החמרים למקום. לח”י יצאו לפרוץ את החומה.

אש כבדה על אנשי לח”י הסוחבים תוך זחילה את כלי-הפיצוץ.

בשתים וחצי נכנס מקשר לח”י לחדר המודיעין. כל מפקדי ההגנה ואנשי המודיעין ישנו שינה עמוקה – כנראה בשל …. סיבות טכניות.

 

עוד פשע שצלח בידי ממשלת תל-אביב

 

איש לח”י מנסה לבדוק איפה שלש מאות אנשי ה”הגנה”. אין למצוא אותם. היו כאן כעשרים בחורים שפיצצו משהו על ההר, מרחק הרבה עשרות מטרים מהשער. פיצצו והסתלקו.

ב-02.31 לפנות בקר הודעה: אצ”ל הרס את קיר הלבנים והתפרץ דרך השער החדש. התקדם עשרות מטרים לתוך העיר העתיקה. הם כובשים את הקולג’-דה-פררס – בנין גדול וחזק.

חמש בבקר. הודעה: “חי”ש פוצץ את שער ציון והאנשים חודרים לעיר העתיקה”. חמש וחמש דקות. תיקון להודעה: “החמרים התפוצצו מבלי להרוס את השער”.

שאלה: “ובכן, כיצד פרצתם פנימה?”

תשובה: “לא חדרנו. היתה זו טעות”.

חמש וחצי. דוד שאלתיאל, שלא היה נוכח כל זמן ה”פעולה”, מופיע לרגע, מחייך ומסתלק.

חמש וארבעים דקות. מפקדת ה”פעולה” מנמנמת. לח”י סוחבים עדיין את כלי הפיצוץ, הם תובעים כל הזמן מן ה”הגנה” חיפוי. לאחר שבמשך שעתיים מסרבת ה”הגנה” לחפות, מעלים לח”י מכונות יריה לגג ברקליס ומחפים על אנשיהם. סוף סוף אפשר לזוז קדימה.

חמש ארבעים וחמש. לח”י מנסים לפוצץ את החומה בכלי הפיצוץ שניתן להם ע”י ה“הגנה”. החומה נשרטת. סדקים זעירים באבנים. מומחה מאנשי לח”י בודק את הפיצוץ וקובע: עשרה פיצוצים כאלה לא היו מספיקים לבקוע את החומה.

ממתינים להוראות.

המטה הראשי מופגז כל העת, יותר מכל מקום אחר.

עשר דקות לפני שש. מניחים למפקד האצ”ל להחליט, אם הוא רוצה להשאיר את אנשיו בתוך השטח שכבשו. החלטה כזו תהיה התאבדות. ניתנת הוראה לאנשי שלושת הגופים לחזור לבסיסיהם. איש לח”י מנסה לבדוק, היכן שלש מאות אנשי ה”הגנה”, אין למצוא אותם. היו כאן כעשרים בחורים שפיצצו משהו על ההר, מרחק הרבה עשרות מטרים מהשער. פיצצו ונסתלקו.

שש ומחצה. חובשים את הפצועים האחרונים.

שבע. הלוחמים שוכבים לישון, עייפים, רובם פצועים.

שמונה. הרעשת ירושלים העברית נמשכת. מרגמות הערבים בעיר העתיקה פועלות ללא הרף.  ד”ר ברנר ג’וזף קם משנתו והולך לברר, אם מוכנים הערבים לקיים את ההפוגה….

תשע. ההרעשה הערבית נמשכת, אך דוד שאלתיאל שוב נכשל, כמוהו כטוביאנסקי סגנו, הקבור לא הרחק מכאן. מחר ייודעו שניהם כשווים בבגידתם, או יתוארו כמצילי העיר, אם תפול ירושלים נחלה לנוכלים.

ההפוגה השניה מתחילה. הרוזן משכים לפתחנו.

עם ערב נמנו שלושים חללים של “הפרת ההפוגה”.

 

ברוך אורן, כתב צבאי, “במצור. אמת – ירושלים”. הוצאת “יונתן” – תל-אביב – תש”ח.