לשופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן, יורם דנציגר: הנכם נדרשים לפסול את את עצמכם – בדיעבד ולהבא
לשופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן, יורם דנציגר: הנכם נדרשים לפסול את את עצמכם – בדיעבד ולהבא
|
שופטי-העליון שיקרו במצח נחושה, ולא ניצלו את ההזדמנות לשכנע כי רק “טעות” הייתה בידם *** כעת הם נדרשים לפרוע את המחיר, עם המלצה ללכת הבייתה בכלל
למי שלא מספיקה ההפנייה למקור, והוא עדיין סבור כי השופטים סתם “טעו“, ולא שיקרו במצח נחושה – הרקע לדברים כאן;
על ההזדמנות שנתתי להם לתקן את הטעות (אם אכן “טעות” הייתה בידם) – כאן;
איך השתן עלה להם לראש – כאן.
על“ע 1898/08
בבית המשפט העליון בירושלים
המערער: שמחה ניר, עו“ד, שמענו quimka@quimka.com
נ ג ד
המשיב: הוועד המחוזי, לשכת עורכי–הדין, תל–אביב
דרישה מהשופטים לפסול את עצמם
השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג‘ובראן ויורם דנציגר נדרשים בזה לפסול את עצמם, הן בדיעבד, לגבי הערעור שמספרו לעיל, הן לגבי כל הליך שייגזר ממנו – כגון העתירה לדיון נוסף אשר כבר הוגשה – והן לגבי כל הליך עתידי שהמערער יהיה צד לו.
כיוון שאתם, שופטים נכבדים, לא בוחלים בשום הערת–אגב, אוסיף גם אני הערת–אגב: אתם מוזמנים לפרוש מכהונתכם, ויפה שעה אחת קודם.
כיוון שדרישת–הפסלות היא לעולם “פרסונלית“, ולא “מוסדית“, כל אחד מכם נדרש ליתן החלטה אישית משלו, נפרדת, כמובן.
נימוקי הדרישה
א. הגדרות
-
בכתב–דרישה זה:
“מעשה נבלה“,”זיוף מאסיבי“, “מסמכים המטילים שיקוצים“, “פגיעה מרושעת“, “הוטל רפש ושיקוץ“, “עומדים ככלי ריק“, “תוצר של הבל פה ועט חסר שחר“, “עלילה שפלה“, “התלהמות ציבורית“, “קלות פה וקלות עט” – כהגדרתו וכסגנונו של מר אליקים רובינשטיין (הארץ, 8.2.1999);
“טומאה” ו“אבי אבות הטומאה” – כהגדרתו וסגנונו של כבוד הנשיא מ‘ שמגר, בע“א 412/90, ד“ר משה אליהו נ‘ שר הבריאות ואח‘, פ“ד מד(4), 422), ובמקומות רבים לאורך הפסיקה;
“עזות” – כלשונו וכסגנונו של פסק–הדין בעל“ע 1341+1898/08 (להלן – “פסק הדין“);
“עזות מצח“, “מצח נחושה“, “חוצפה” – כמו “עזות“, אבל בדרגת חומרה גבוהה יותר;
“עכוז“, “יושבים על העכוז” – כלשונו וסגנונו של השופט יורם דנציגר (דה מארקר, 27.10.2010);
“חלע“ה” – חוק לשכת עורכי הדין, תשכ“א-1961.
-
האמור בסע‘ 1, לעיל, יחול גם על כל הטייה ונגזרת של ההמוגדרים שם, ובכל הקשר שהוא, בהתאמות המתבקשות.
ב. הקדמה: אל תאמרו לי “באיזה סגנון אדוני מדבר“!
-
כפי שתראו בהמשך, דרישתי שתפסלו את עצמכם מושתתת על כך ששיקרתם במצח נחושה בנקודה המרכזית (והיחידה שנותרה לפליטה, לאחר צמצומו של הערעור) של ערעורי, אבל, כדי למנוע מכם לסטות שוב אל מחוזות זרים, אני נדרש להקדמה זו.
-
נוהג נלוז פשה במקומותינו: להשתלח בסגנונו של אדם, כאשר לא יכולים להתמודד עם טענותיו.
-
כך הווה גם בפסק–הדין, אותו נתתם בערעורי, בו השתלחתם בסגנוני, אבל התעלמתם מהבהרותי בדבר המקור אשר ממנו שאבתי את ה“סגנון” הזה: עו“ד ד“ר חיים משגב, אב–בית–דין בבית הדין המשמעתי (!) של לשכת עורכי–הדין.
-
כל אשר אמרתי, וקומם אתכם, לקוח מילה–במילה מ–61 מאמרים שפירסם משגב הנ“ל – תוך הצבה של עובדות אחרות במקום העובדות שהביא משגב. יכול להיות שה“התאמות” העובדתיות שלי לא מתאימות, לטעמכם, אבל זו כבר שאלה של השקפה, לא של “סגנון“.
-
ה“סיפור” עם המאמרים של משגב לא מסתיים בכך. כאשר אני התלוננתי בפני ארבעת הקובלים שלפי החלע“ה – הוועד המחוזי, הוועד המרכזי, פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה – אף אחד מארבעתם לא מצא שום רבב באותו ה“סגנון” ממש.
אף אחד מארבעתם – כולל היועץ המשפטי לממשלה.
ומי כיהן אז בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה? ניחשתם נכונה: מר אליקים רובינשטיין!
-
אז מה קרה לך, רובינשטיין, שה“סגנון” הזה פתאום נעשה פסול בעיניך? האם זה משום שמשגב הוא מיקירי המימסד המשפטי, ועו“ד שמחה ניר הוא מ“עוכרי” מה שאתם מכנים “המערכת“?
-
אבל לא רק ביחס לסגנונם של המיוחסים אתה סלחן, רובינשטיין, אלא גם ביחס לסגנונך–שלך. כך, למשל, אתה עצמך לא בחלת בביטויים כגון “מעשה נבלה“,“זיוף מאסיבי“, “מסמכים המטילים שיקוצים“, “פגיעה מרושעת“, “הוטל רפש ושיקוץ“, “עומדים ככלי ריק“, “תוצר של הבל פה ועט חסר שחר“, “עלילה שפלה“, “התלהמות ציבורית“, “קלות פה וקלות עט“ (הארץ, 8.2.1999);
-
אבל כאשר עובדות מסויימות נעשות לגדר הקונסנסוס הלאומי – אתם כבר לא יכולים לטעות כנגד ה“סגנון” – ואתם נאלמים דום.
כך, למשל, בפתיחתו של דיון בבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי–הדין, בתיק בו הואשמתי כי אמרתי על שופט פלוני שהוא השתטה (מי שהאשים אותי, ומי שהרשיע אותי, או אישר את ההרשעה, לא קרא את המסמך שעליו הואשמתי) הקדמתי ואמרתי:
“אני רוצה לפתוח את הדיון הזה בהצהרה, ונראה אם תעשו לי משהו: השופט אברהם בייזר השתטה!!!
-
הנה, לא שלושת חברי בית הדין ולא ב“כ הקובל (נציגם של אילן (“הביטוי ‘פירות באושים‘ אינו חורג מהמותר“) בומבך ושות‘ לא קפצו על רגליהם האחוריות, ולא התריסו כנגדי את ה“באיזה סגנון אדוני מדבר!!!“ הידוע שלהם. הם אפילו לא אמרו, לא מיד ולא בפסק–הדין, כי “עו“ד ניר עדיין לא מודע לחומרת מעשיו, והוא ממשיך בהשמצותיו, ובסגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק ובלתי מרוסן“, או משהו בדומה לכך.
-
על ההצהרה הזאת חזרתי גם בעת הדיון בערעור בבית המשפט העליון, וגם שם השמיים לא נפלו, ואיש לא קפץ על רגליו האחוריות.
וכדי להסיר ספק, אני חוזר שוב על האמירה הזאת: השופט אברהם בייזר השתטה.
ונראה אם תעזו להתריס כנגדי “באיזה סגנון אדוני מדבר“, התרסה אשר הייתה לזרא לכל שוחרי חופש–הביטוי.
-
להבדיל מכם, אני עוד לא אמרתי על שופט שהוא “יושב על עכוזו“, אבל הפעם אומר דבר קשה עוד יותר.
-
כן, אמרתי פעם על שופט שהוא עשה “מעשה נבלה“, אבל הוא הרוויח את זה ביושר, והפעם גם אתם מרוויחים את זה ביושר, וה“סגנון” הוא סגנונו של רובינשטיין, אשר כתב את פסק–הדין בתיק דנן, המתריס על ה“סגנון” שלי, בלי לראות את החטוטרת שעל גבו, אשר שארהנדרשים לפסול אם עצמם כאן נתנו לו את חתימת–ההסכמה שלהם.
-
ותהיינה לי בהמשך כמה התבטאויות נוספות שאני עוד לא השתמשתי בהן, ועכשיו אחרוג ממנהגי – וגם את זה הרווחתם ביושר.
-
ללמדך שכל ההתרסות מסוגת “באיזה סגנון אדוני מדבר” הינן קשקוש מקושקש, אשר נועד לסתום את פיותיהם של המבקרים, ולהתיר כל רסן למבוקרים.
ג. עילת הפסלות
-
בפתח סע‘ ו‘ לפסק הדין, העוסק בעניים הסמכות המקומית, אתם אומרים:
כרקע להכרעה בערעור לעניין הסמכות המקומית נזכיר, כי בפתיחת הדיון בבית הדין המשמעתי בתל אביב העלה המערער טענת חוסר סמכות מקומית, וזו נדחתה (בהחלטה שאינה לפנינו).
-
וכאן ישנו שקר כפול:
ראשית – ההחלטה הייתה גם הייתה לפניכם, בעמ‘ 18 לפרוטוקול;
ושנית – טענת חוסר הסמכות המקומית לא “נדחתה“, וכל מה שאמר ביה“ד קמא בהחלטתו (ופירש בהמשך, בעמ‘ 19) לא היה אלא שאין לו סמכות לדון בסמכותו זו, ועלי היה לפתוח בהליך של “העברת הדיון“, לפי הסעיף שבחלע“ה המקביל לסע‘ 78 לחוק בתי המשפט…
-
בדיון בקונגרס האמריקאי על הצבתם באי גואם של 8,000 חיילי מארינס, יחד עם בני משפחותיהם, שאל חבר הבית, Hank Johnson, את האדמירל שהציג את הנושא אם אין חשש שהאי ייטה על צידו ויתהפך על גבו (“tip-over and capsize“) מאיכלוס–היתר הזה.
-
אני אומר כי השאלה הזאת היא אידיוטית, ונראה אם תגידו ל “באיזה סגנון אדוני מדבר“.
-
ואני מוסיף ואומר כי ההחלטה הנ“ל, שבעמ‘ 18 לפרוטוקול – זו אשר “לא הייתה לפניכם“, כטענתכם – היא לא פחות אידיוטית, ונראה אם תגידו לי “באיזה סגנון אדוני מדבר“.
-
והיא אידיוטית, משום שאם אני הייתי טוען אותה בבית המשפט, בתשובה לטענת חוסר סמכות מקומית, הייתם זורקים אותי בבושת פנים מכל המדרגות, ובצדק, וגם הייתם מתלוננים בלשכה על כך שאני טוען טענה בידיעה שהיא אינה נכונה – וגם זאת בצדק.
-
אם באמת הטענה לא הייתה בפניכם, יכולתם לעשות אחת מהשתיים:
אחת – לקבוע שההחלטה עליה הסתמכתי לא הייתה ולא נבראה, ודי בכך כדי לדחות את ערעורי;
ושתיים – להורות לי להמציא את ההחלטה בה מדובר, אם אני עומד על קיומה.
-
אבל השאלה היא על סמך מה קבעתם כי טענת חוסר הסמכות נדחתה, אם ההחלטה “לא הייתה” לפניכם?!
ואיך, בשם כל הקדושים שבעולם, הגעתם להחלטה ברע“פ 7491/08, אשר טרם נתקבלה כאשר הוגש הערעור נשוא פסק–דינכם, וממילא היא גם לא יכלה להיות – לא בפני הערכאה קמא ולא בפני ביה“ד הארצי?
התשובה אחת היא: אתם ירדתם לשדה המערכה, על מנת לתור בעצמכם אחרי ראיות נגדי.
ולשם מה נזקקתם לראיות–לחומרה, אם גם מה שסיפק לכם ויצמן לא הספיק כדי לקבל את ערעורו?
גם כאן התשובה ברורה: להראות כי עו“ד שמחה ניר הוא שחור–משחור, ואילו אתם נדיבים–שבנדיבים, ולא מחמירים עימו, למרות שהוא שחור–משחור.
-
אגב, בדקתי באתר מערכת המשפט את ההחלטה מיום 2.9.2008 ברע“פ הנ“ל, בה אתם מדברים, ואני ממש לא יודע על מה אתם מדברים כאשר אתם משחירים אותי עוד יותר, על סמך אותה ההחלטה.
זה פתשגן ההחלטה:
1. לתגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור בתוך 30 ימים.
אבל את זאת לא העזתם לעשות, כי אז לא יכולתם לשקר במצח נחושה, כפי שעשיתם.
2. הריני מעכב בזאת את ביצוע תשלום הקנס שהוטל על המבקש בבית משפט השלום בתל–אביב–יפו ביום 24.5.2007, במסגרת תיק פ 3410/06, וזאת עד למתן החלטה אחרת.
ניתנה היום, ב‘ באלול התשס“ח (2.9.2008).
-
בסע‘ ח‘ לפסק הדין אתם אומרים כי “יש לזכור, כי במועד הגשת הקובלנה היה המערער רשום כחבר לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב – ומכאן, כי בית הדין המשמעתי במחוז תל אביב היה מוסמך לדון בה“, ואני שואל באיזו עזות – והייתי אומר עזות–מצח וחוצפה בלתי רגילה – אתם קובעים איפה הייתי רשום במועד הגשת הקובלנה? איפה ראיתם ראייה לכך? האם יש מימצא שיפוטי – מוסמך או שלא מוסמך – לכך?!
-
בהמשך, שם, אתם מביאים, במאמר מוסגר, “שחקן חיזוק“: “ואולי לא למותר להזכיר, כי סעיף 64(א) סיפא לחוק הלשכה מורה: ‘הוחל בהליכים שלפני הגשת קובלנה במחוז שבו רשום עורך הדין… ימשיכו בהליכים באותו מחוז, אף אם בינתיים נרשם עורך הדין במחוז אחר‘” – ואני שואל באיזו עזות – והייתי אומר עזות–מצח וחוצפה בלתי רגילה – אתם קובעים איפה הייתי רשום במועד בו “הוחל בהליכים שלפני הגשת הקובלנה“, כאשר מפי הגבורה – האדון וייצמן עצמו – אנו למדים כי ההליכים החלו כאשר לכל הדיעות הייתי רשום במחוז הצפון?!
-
זאת ועוד: סע‘ 16 לכתב הקובלנה פותח בדברים האלה:
“משהחל הקובל לטפל בהתנהגות הנאשם כמפורט לעיל בקובלנה התבררו לו העובדות הבאות…” (וכאן מפורט מה ש“התברר” לקובל על שינוי מחוז הרישום).
ואני שואל באיזו חוצפה אתם קובעים כי כאשר “הוחל בהליכים שלפני הגשת הקובלנה” הייתי רשום במחוז תל–אביב, כאשר מפיו של ב“כ הקובל עצמו אנו למדים כי כאשר הנושא הזה “התברר” רק אחרי ש“הוחל בהליכים האלה“?!
-
ראו על סמך מה, ובאיזו “קלות פה וקלות עט“ אתם נאחזים ב“תוצר של הבל פה ועט חסר שחר“, מאמצים “עלילה שפלה“, ומייחסים לי “עזות” באמרכם:
והרגוני הרוג: אילו “אוצרות” מצאתם בהחלטה הטכנית הזאת? ומאיפה אתם, כשופטים “מקצועיים“, יודעים שאותו שמחה ניר, המבקש דהתם, הוא שמחה ניר, עבדכם הנאמן?
“שנית, במהות יש משום עזות בהעלאת הטענה; נזכור כי המערער הורשע בכך שנרשם במחוז חיפה שלא כדין. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע:
“הננו מקבלים על פי הראיות את עמדת הקבילה, לפיה משרדו ו/או מקום מגוריו של הנאשם התנהל והיה בכפר סבא, ואילו בכפר יהושע החזיק על שמו תיבת דואר בלבד, שאיננה מקנה לנאשם זכות רישום במחוז חיפה” (סעיף 6 להכרעת הדין).
“כזכור, המערער עצמו אינו מערער על הכרעה זו – וכיצד יכול הוא לטעון לחוסר סמכות מקומית, שעה שקיימת קביעה שיפוטית חלוטה לפיה הרישום במחוז חיפה (שמאז תוקן) היה שלא כדין? אוסיף, כי גם אילו השיג המערער על הכרעת בית הדין המשמעתי המחוזי בעניין זה, היתה זו השגה על ממצאי עובדה שנקבעו ‘על פי הראיות‘ (כלשון בית הדין) ובכגון אלה אין דרכה של ערכאה זו להתערב…”.
ועם כל הכבוד:
א. באיזו “עזות” אתם נאחזים במימצאים של ערכאה אשר סירבה לשמוע ראיות לעניין סמכותה–היא, שלחה אותי לכל הרוחות, והמשיכה לרקוד טאנגו עם עצמה, כאילו מששת ימי בראשית קנוייה לה סמכות לשמוע ראיות לגופו של עניין? איפה הנקודה הארכימדית?!
תארו לעצמכם שמעמידים אתכם – היום! – לדין משמעתי בפני בית דין של הלשכה על “פגיעה בכבוד המקצוע“, ואתם טוענים כי גם במועד האירוע, גם במועד בו הוחל בהליכים שלפני הגשת הקובלנה, וגם במועד הגשת הקובלנה, כיהנתם כשופטים, ולכן אין לבית הדין כל סמכות לשפוט אתכם, אבל בית הדין קובע כי אין לו סמכות לדון בכך, ואת הטענה הזאת אתם צריכים לשטוח בפני בית הדין לענייני מים בזרנוגה גימ“ל …
כדי שלא “להילכד” בכל צורה של “הסכמה” אתם קמים והולכים, ובית הדין ממשיך בשלו, שומע ראיות, וקובע “מימצאים עובדתיים“ לפיהם אתם בכלל לא שופטים, ומעולם גם לא הייתם שופטים, ובנוסף לכך גם מרשיע אתכם בביצוע העבירות שיוחסו לכם …
אתם מערערים על פסק הדין, בטענה שבית הדין של הלשכה שגה בכך שהוא לא דן בסמכותו–הוא, ולכן כל הראיות שהוא התיימר לגבות כמותן כלא–היו, ועכשיו נראה אתכם “מרכיבים” את פסק–דינכם על הקונסטרוקציה ההזוייה הזאת!
ב. באיזו “קלות פה וקלות עט“ אתם מחילים על “תוצר של הבל פה ועט חסר שחר“, הלכה שנועדה להגן על “מימצאי אמון“, כאשר אותן הראיות לא מהוות הוכחה, אף לא לכאורה, למסקנות העובדתיות שנקבעו – דבר אשר ערכאות הערעור עושות, כדבר–שבשיגרה, חמש פעמים בכל שלוש דקות?
ג. באיזו חוצפה אתם אומרים כי אני “לא מערער על הכרעה זו” (סע‘ ח‘ לפסה“ד), כאשר אני מערער על עצם הסמכות לתיתה?
אני יודע למה ומדוע אתם אומרים זאת: כי נכזבה תוחלתכם לגרור אותי למלכודת. נכזבה תוחלתכם לומר כי “המערער טען כנגד המימצאים, אבל לא מצאנו בהם ממש, וכידוע אין דרכה של ערכאת הערעור …”.
אז לא: כפי שהסברתי בתיק הזה, בכל שלוש הערכאות, למלכודת הזאת כבר נפלתי, ואתם לא תצליחו להפיל אותי פעם נוספת.
ד. נניח שנרשמתי במחוז חיפה (מה לכפר יהושע ולמחוז חיפה?!)
“שלא כדין” … מה זה אומר על מחוז הרישום? הרי אתם עצמכם אומרים (שם) כי אין חשיבות לשאלה אם הרישום במחוז תל אביב נעשה כדין או שלא כדין, “כיון שכל עוד רשום המערער במחוז תל אביב, וכל עוד לא שונה הרישום – מוסמך היה בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב לדון בעניינו“.
אבל אם אין חשיבות לשאלה אם הרישום נעשה כדין, ממילא גם אין חשיבות לשאלה אם הרישום במחוז הצפון נעשה כדין, או שלא כדין – לשיטתכם!!!
אז כדי להתגבר על הסתירה הפנימית הזאת שלכם אתם קובעים – בהבל–המקלדת – כי “קיימת קביעה שיפוטית חלוטה לפיה הרישום במחוז חיפה (שמאז תוקן) …” (ההדגשה לא במקור).
ואולי תגידו לי, באיזו חוצפה אתם אומרים שהרישום “מאז תוקן“, כאשר אין שום “קביעה שיפוטית” כזאת, וגם לא בסיס ראייתי לקביעה שיפוטית כזאת – לא לגבי מועד התיקון (אשר גם לשיטתכם הוא רלוואנטי!), ואף לא לעצם קיומו?!
אם הערכאה הראשונה הייתה מואילה ברוב טובה לשמוע ראיות לעניין הסמכות שלה, יכול היה הקובל להביא את עדיו, אני הייתי חוקר אותם בחקירה נגדית, ומביא ראיות משלי, הקובל היה חוקר את עדי, ואם ביה“ד היה קובע מימצאים בדבר סמכותו–הוא, ניתן היה להתווכח אם הוא מוסמך “לחטוף” סמכות ע“י קביעת “מימצאים” המעניקים לו סמכות (קרי: “להרים את עצמו ע“י משיכה בשרוכי נעליו“), אבל אותה ערכאה סירבה לא רק לשמוע ראיות, אלא גם לקבוע (אפילו בהבל–פה) שהיא מוסמכת לדון בתיק – הכל בנימוק האידיוטי שטענת חוסר סמכות יש להעלות בהליכי CHANGE OF VENUE …
ואתם, ברוב חוצפתכם, קובעים כי ביה“ד המחוזי “דחה” את טענת חוסר–הסמכות!
-
כדי להישען על ה“הרשעה” הזאת אתם אומרים:
“עוד הואשם, כי אף שמקום מגוריו ועבודתו היו בכפר סבא, נרשם במחוז חיפה של לשכת עורכי הדין. זאת, בניגוד לסעיף 12א לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ“א – 1961 (“כל חבר הלשכה יהיה רשום באחד ממחוזות הלשכה שבתחומו נמצא מקום עבודתו או מקום מגוריו, לפי בחירתו“) – ובאופן המהוה התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין (להלן האישום השני)”.
ואני שואל איפה ראיתם פרט–אישום כזה, בכתב הקובלנה?!
-
ומסקנה אחת עולה מכל אלה: בחתירתכם אל התוצאה אותה סימנתם מראש, אתם רואים דברים אשר לא היו ולא נבראו, ולא רואים את מה שנמצא ממש מתחת לאפכם – גם כאשר מאירים אותו לכם באור נגוהות.
ד. המצאות האד–פרסונם שלכם, כנגד עו“ד שמחה ניר
-
428 מלים הקדשתם – “מעבר לצורך“, כהגדרתכם – לתורת הבטלות היחסית, והשאלה הראשונה המתבקשת כאן היא לשם מה אתם משחיתים מלים, אם אין בהן צורך?
התשובה ברורה, ועוד נעמוד עליה בהמשך.
-
אבל דבר אחד חסר כאן: מה עניין הבטלות היחסית לתקיפה הישירה?
-
בפסה“ד המונומנטלי שבפרשת עינת הראל (רע“פ 99 / 4398 עינת הראל נ‘ מדינת ישראל פ“ד נד (3), 637) עמד כב‘ ביהמ“ש העליון על כך ש“דרך המלך” לתקיפת החלטות, גם כאשר טוענים שהן ניתנו שלא כדין היא, “בדרך כלל” על דרך התקיפה הישירה, קרי: בדרך של ערעור, ועל כורחנו אנו אומרים שמוסד התקיפה העקיפה, המבוסס על טענת הבטלות המוחלטת, לא מת, ולא עבר מן העולם.
-
אבל לא זה העיקר, אלא שפס“ד עינת הראל מפנה אותנו אל התקיפה הישירה, כדרך–המלך, וכך עשיתי.
-
וגם זה לא העיקר. העיקר הוא שבתקיפה ישירה, ערעורית, אין צורך להעלות טענת בדבר בטלות, וממילא אין כל משמעות לשאלה אם הבטלות היא “יחסית” או “מוחלטת“.
-
ונשאלת השאלה – למערכת המשפט כולה: אם בפס“ד הראל הופנינו מהתקיפה העקיפה לתקיפה הישירה, וכעת אתם שוללים גם את התקיפה הישירה – מה נשאר לנו לעשות כדי שמערכת המשפט תאפשר לנו לתקוף החלטות שגויות?
להתאבד? תשכחו מזה, כי אני לא אתן לכם לרקוד על הגגות;
לרצוח שופט – לא בבית ספרי;
לזרוק עליכם נעלים? חבל ללכלך עליכם את הנעליים!
-
ומדוע שרבבתם לכאן את עניין הבטלות היחסית (“מעבר לצורך“, כדבריכם–אתם)?
א. כי עמוס וייצמן, בצר לו, פלט את דבר–האיוולת הזה, ואתם, בצאתכם מההנחה שהמילה האחרונה היא שלכם, דימיתם בנפשכם כי הציבור “יאכל” את זה;
ב. וזה העיקר: אתם הבנתם שהנימוק העיקרי שלכם, המתיימר לקבוע פוזיטיבית כי לביה“ד בתל–אביב הייתה סמכות מקומית, מושתת על השקרים שלכם, אותם מניתי לעיל, ולכן בניתם לעצמכם קו–הגנה שני, עלוב לא פחות.
אבל לשקר, כידוע, אין רגליים!
-
אין זו הפעם הראשונה שהשותפות שבין קלגסי הלשכה לבין שופטי ביהמ“ש העליון ממציאה רעיונות הזויים כנגדי, ולהלן שתי דוגמאות.
פעם אחת המציאו כנגדי רעיון אד–פרסונם, רעיון אידיוטי, לפיו את הטענה שעובדה מעובדות האישום לא הוכחה יש לטעון כ“טענה מקדמית מובהקת” … האם אתם מבינים מה פירוש הדבר? פירוש הדבר הוא שאת טענת “לא הוכח” צריך לטעון לפני שלב ההוכחות…
ועל ההלכה האידיוטית הזאת חתומים היום שמונה שופטים של בית המשפט העליון אשר דנו בשני ערעורי–לשכה שלי, ובשתי עתירות לדיון נוסף, ואף שופט לא מצא לנכון להסתייג ממנה.
-
או קיי, אמרתי לעצמי, אתיישר לפי ההלכה הפסוקה, ובהזדמנות הראשונה שהייתה לי יישמתי את ההלכה הזאת, וטענתי, בשלב הטענות המקדמיות, את הטענה “המקדמית המובהקת” הזאת, אבל השופטת גיליה רביד הסתכלה עלי כעל אידיוט מושלם.
על המבט הזה הגבתי: גבירתי יכולה להסתכל עלי כעל אידיוט, ובצדק, אבל זאת הלכה פסוקה מלפני כב‘ ביהמ“ש העליון, ואנחנו נכבד אותה, גם אם היא לא לרוחנו, ואפילו אם היא אידיוטית בעינינו.
והנה, כמה מפתיע: השופטת התעלמה מההלכה הזאת, וכמוה התעלמו ממנה שלושה שופטי ביהמ“ש המחוזי אשר דנו בערעורי (דבורה ברלינר, זאב המר, תחיה שפירא), ושופט אחד בביהמ“ש העליון, אשר משום כבודו לא אציין את שמו.
-
ומה זה אומר? זה אומר שאתם, אבירי עשיית–הצדק, המצאתם הלכה אידיוטית שנועדה להחלה כשהיא לרעתי, ולהתעלמות כשהיא לטובתי.
-
בשנת 2003 נידונתי לשלוש שנות השעייה על מעשה שאפילו אם יש בו עבירת–משמעת, העונש המקובל עליו הוא נזיפה, לכל היותר.
בעתירה לדיון נוסף טענתי, בין השאר, כי בית המשפט העליון קבע נורמת–ענישה חדשה, המצדיקה דיון נוסף, אבל השופט אליהו מצא דחה את העתירה, באומרו כי העונש אמנם חמור, אבל הוא אינו חורג מענינו הפרטי של העותר …
אם זו אינה הודאה מפי הגבורה שהייתה כאן “תפירת תיק“, אזי לא ידעתי “הודאה מפי הגבורה” מהי, ו“תפירת תיק” מהי.
-
אז אתם, שופטים נכבדים, המשכתם מסורת “מפוארת” של המצאות חסרות–שחר אשר נועדו לשימוש כנגד עו“ד שמחה ניר.
ועוד נגיע לכך בהמשך.
-
כדי “לרכך” גם את הרושם המפוקפק של ההיזקקות לסוגיית הבטלות ה“יחסית” אתם מבצעים, בסע‘ ט‘, תרגיל של “הודאה והדחה“:
“אכן, בפרט בהליכים פליליים והליכי משמעת בכללם זה, גם לטכני ולפורמלי יש חשיבות ומשקל – אך לא בכדי הטיל המחוקק הגבלה על העלאת טענת חוסר סמכות מקומית (סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ“ב – 1982), וברי כי עוצמת הפגם שבחוסר סמכות מקומית אינה זהה לזו שבחוסר סמכות עניינית. גם לשכל הישר מקום בפרשנות“.
אבל, עם או בלי האנלוגיה להליכים הפליליים, בהגבלה האמורה אני עמדתי גם עמדתי, בהעלותי את הטענה הזאת בהזדמנות הראשונה (וזאת גם הסיבה שאתם לא ציינתם מהי ההגבלה, כי אז היה ברור שאני צודק).
בהליכים פליליים, והליכי משמעת בכללם זה, אין אפשרות לערער על החלטות–ביניים, ולכן לא הייתי לי ברירה, אלא להעלות אותה בשלב הערעור, וכאן חידשתם המצאה הזוייה נוספת, המכשירה כל הפקרות: בהליכים בהם אין ערעור על החלטות ביניים, מותר לערכאה הראשונה לחטוף לעצמה סמכות שהחוק לא נתן לה, וזה סופי, ללא ערעור.
-
אכן, עוצמת הפגם שבחוסר סמכות מקומית אינה זהה לזו שבחוסר סמכות עניינית, אבל פגם הוא פגם, ופגם שבסמכות הוא פגם שבסמכות, ולבעל דין ישנה זכות קנוייה להישפט רק בפני ערכאה מוסמכת.
-
והרגוני הרוג, ידוע לא אדע מה עניין “השכל הישר“, ומדוע יש לו מקום דווקא בפרשנות.
ואם כבר מדובר בשכל הישר, מה מנע מכם להחזיר את הדין לערכאה הראשונה, על מנת שזו תדון בשאלת סמכותה–היא, במקום לגלגל את הנושא להליכי ה-CHANGE OF VENUE?
התרגיל הדמגוגי ברור: אתם רוצים לרמוז שרק לכם יש שכל ישר, ואני כאן האידיוט בעל השכל העקום, אבל, עם כל הכבוד, איפה כאן השכל הישר?
ה. אולי כבר תפסיקו “ללכלך” עלי?!
-
בסע‘ י“א אתם אומרים, בין השאר:
ואם לא די בזאת, תבוא התנהגותו בתיק הנוכחי – אשר לדיון בו לא טרח להתייצב, ואף לא הסמיך את בא כוחו לטעון בעבורו בערעור שהגיש הועד המחוזי; זאת, בשעה שהוא טוען עבורו באותו דיון בערעורו שלו – וכדי ביזיון וקצף.
השאלה היא לשם מהאני צריך לבוא מקצווי עולם, כאשר מדובר בטענות משפטיות בלבד, והטיסה עולה בכסף רב, במיוחד אחרי שאתם, המימסד המשפטי, הבאתם אותי עד פת–לחם?
ושאלה נוספת: מדוע אני צריך לממן מצרורי הנקוב ייצוג משפטי, כאשר סיכוייו הם, לדעתי, אפס מוחלט – כפי שאמנם התברר?
אכן, “ביזיון וקצף“, אבל השאלה היא לפתחו של מי רובצים הביזיון והקצף.
-
אבל זה לא היה הרפש והשיקוץ היחידים שהטלתם בי, “תוצר של הבל פה ועט חסר שחר“.
-
בסע‘ י‘ אתם אומרים:
“בנסיבות אין צורך להידרש לקביעת בית הדין המשמעתי המחוזי: ‘אינני יכול להשתחרר מהרושם, שבענין זה [העברת הרישום לחיפה – א“ר] ביקש הנאשם לגרום לכך… כי עבירות המשמעת שיוחסו לו, או שעומדים לייחס לו, תתבררנה בבית הדין במחוז אחר‘. מדובר בהתרשמות שלא היתה הכרחית לצורך ההרשעה, אך אין ספק שבשינוי רישום על מנת לשנות את מקום בירורה של קובלנה צפויה (לשון אחר forum shopping), אין משום תום לב“.
כן, אני מסכים לקביעה הנורמטיבית ש“בשינוי רישום על מנת לשנות את מקום בירורה של קובלנה צפוייה אין משום תום לב“, אבל מאיפה לקחתם את ההנחה שבמקרה הזה אמנם כך הווה?
ואתם מוסיפים קביעה נורמטיבית, שגם לה אני מסכים, כי –
“וככל שאכן מדובר בשינוי רישום לאחר שכבר ‘הוחל בהליכים שלפני הגשת קובלנה‘, הנה לפי סעיף 64(א) סיפא הסמכות מסורה, מעיקרא ועל כן גם בהמשך, לבית הדין בתל אביב.
אבל מאיפה לקחתם את ההנחה שבמקרה הזה אמנם כך הווה?
ואתם מסיימים במלים האלה:
“מכל מקום, לא נדרש להכרעה, נוכח דברינו מעלה”.
ואני שואל: בשביל מה אתם דנים בנושא הזה לפני ולפנים, כאשר אתם עצמכם אומרים, וחוזרים ואומרים, ג‘ רגלים, כי הנושא הזה אינו דרוש להכרעה – אם לא כדי ללכלך עלי?
-
בסע‘ ה‘ לפסק הדין אתם אומרים:
“תחילה יש לומר מלים אחדות בדבר טענתו שובת הלב של בא כוח המשיב למחיקת הערעור בשל תוכנו. אכן, סגנונו של המערער (בהודעת הערעור ובמיוחד בכתב הערעור שהוגש לבית הדין הארצי) אינו בוטה בלבד, הוא מביש ומבזה את כותבו ואת מקבליו. רק מתוך כבוד הבריות לא אלאה בדוגמאות לאישוש הדברים“.
-
ואני שואל אילו הייתם דנים אותי בדין משמעתי על אותו הסגנון, האם גם אז הייתם, “רק מתוך כבוד הבריות“, נמנעים מ“להלאות” ב“דוגמאות לאישוש הדברים“?
לא, לא רק שלא הייתם נמנעים, אלא שהייתם מצטטים ומלאים, כששפתותיכם זבות ריר, כפי שעשו כל הערכאות שלפניכם באותם ההליכים בהם הואשמתי בעבירות של “סגנון“.
-
אם לא רציתם “להלאות“, יכולתם להביא דוגמה אחת, את זו הבולטת ביותר, כדי להראות עד כמה ה“סגנון” שלי “מביש ומבזה“, אבל אתם, בהפגנה של פחדנות ומוג–לב, לא העזתם לתת, ולו גם דוגמה אחת בלבד.
-
לא העזתם לתת אפילו דוגמה אחת, מהסיבות האלה:
א. הייתם מזמינים דיון ציבורי על כשרותה של ההתבטאות;
ב. היה מתברר לציבור שלא מדובר ב“סגנון“, אלא בתוכן;
ג. היה מתברר שאף אחת מהדוגמאות אינה מגיעה לקרסולי ההתבטאויות של אליקים רובינשטיין (כגון: “מעשה נבלה“), ושל שופטים אחרים, בביהמ“ש העליון וגם בבתיהמ“ש האחרים;
ד. קל יותר להלעיט את הציבור ב“שורות תחתונות” ללא תשתית, מאשר לדבר אל הגיונו, בדברים דבורים על אפנם.
-
ולכך ייקרא בלשוננו הכפשות בעלמא.
ו. Forum Shopping, או “ציד מכשפות“?
-
ביה“ד המחוזי סרב להיכנס לשאלת סמכותו–הוא, כי הוא ידע שיש כאן משהו מסריח, כביסה מלוכלכת אשר אין “להוציאה החוצה“.
גם ביה“ד הארצי סרב להיכנס לשאלה הזאת, כי גם הוא ידע שיש כאן משהו מסריח, כביסה מלוכלכת אשר אין “להוציאה החוצה“.
וגם אתם סרבתם להיכנס לשאלה הזאת, ומאותה הסיבה: גם אתם ידעתם שיש כאן משהו מסריח, כביסה מלוכלכת אשר אין “להוציאה החוצה“.
-
לדבר המסריח הזה קוראים במקומותינו ציד מכשפות.
-
אתם ידעתם היטב כי במועד בו שיניתי את מחוז הרישום לא הייתה שום “קובלנה צפוייה” נגדי;
אתם ידעתם היטב כי עשיתי את השינוי הזה מטעמים עסקיים בלבד;
אתם ידעתם היטב כי היה לי בכפר יהושע מקום זמין למשרד, בבעלות המשפחה, וכי השתמשתי בו לעבודתי המקצועית;
אתם ידעתם היטב כי עמוס וייצמן ושות‘ שדדו את הקופה הציבורית, על מנת לממן “חקירה” אשר תוצאותיה הוכתבו מראש;
אתם ידעתם היטב כי נירה פרידמן, סמנכ“לית הלשכה, תירצה ואמרה כי לערבים מותר לתת כתובת של תא–דואר, וליהודים אסור (מה דעתך על זה, ג‘ובראן?);
אתם ידעתם היטב כי לפעולה הזאת לא היה שום תקדים בכל 50 שנות קיומה של הלשכה;
אתם ידעתם היטב כי לא ניתנה לי ההזדמנות לטעון כנגד ה“החזרה” שלי למחוז תל–אביב;
אתם ידעתם היטב כי בפועל לא הייתה שום החלטה של גורם מוסמך של הלשכה לשנות את הרישום;
אתם ידעתם היטב כי בפועל גם לא שונה שום רישום באשר למחוז השתייכותי;
אתם ידעתם היטב כי מחוז תל–אביב “מקומבן” עם דורשי רעתי במערכת המשפט, ו“הפקדת” הרדיפות שלי בידי גורמי הלשכה שבמחוז הצפון תצריך את פריצת ה“מידור“, ועשוייה לחשוף את ה“תיזמור” שבין גורמי הלשכה במחוז ת“א לבין דורשי רעתי במערכת המשפט – שאתם חלק בלתי נפרד הימנה.
-
אתם ידעתם, וידעתם, וידעתם. ידעתם הכל, ידעתם היטב – אבל חיפיתם על הלכלוך ועל הסירחון.
-
אתם נזקקתם ל-2482 מלים כדי ללכת סחור–סחור על מנת להגן על מעשה–הנבלה אשר נעשה לי, מהן 428 מלים שהקדשתם – “מעבר לצורך“, כהגדרתכם – לתורת הבטלות היחסית, 129 מלים שהקדשתם לנושא ה-forum shopping, אשר גם אליו “לא מצאתם מקום להידרש“, אבל נדרשתם גם נדרשתם, ולא ספרתי את שאר בזבוזי–הזמן שלכם על ההכפשות ועל שאר הערות–האגב המיותרות שלכם, כאשר בית המשפט העליון כורע תחת עומס התיקים.
-
נשאלת השאלה מה מנע ממכם לתת, תחת ים–המלל הזה, פסק–דין בן 352 מלים בלבד, כגון זה:
א. המערער טען מיד עם פתיחת הדיון בבית הדין המחוזי כי לאותו בית דין אין סמכות מקומית, משום שהוא רשום במחוז הצפון.
ב. בית הדין קמא סירב להיזקק לשאלת סמכותו, בקבעו כי טענת חוסר סמכות מקומית ניתן להעלות רק בהליך של “העברת הדיון” לפי סעיף 64(ב) לחוק הלשכה, המקביל לסעיף 78 לחוק בתי המשפט, ובכך טעה.
ג. סעיף העברת הדיון נועד להעביר ההליך מבית משפט מוסמך, אליו הוגש ההליך, לבית משפט אחר, ולא לטענת חוסר סמכות.
ד. מקובלת עמנו משכבר כי “החובה המוטלת על כל ערכאה שיפוטית הנתקלת בשאלה לגבי סמכותה היא להכריע בשאלה באופן עצמאי” (בד“מ 3414/00 מעטוף נ‘ מעטוף, פ“ד נה(5) 495, 505; ראו עוד: בג“ץ 8497/00 פייג–פלמן נ‘ פלמן, פ“ד נז(2) 118, 134; בג“ץ 5918/07 פלונית נ‘ בית הדין הרבני הגדול, [פורסם בנבו] מיום 23.6.09, פסקה 15).
ה. בית הדין המחוזי לא עמד בחובה הזאת, ואין אנו יודעים מה היה קובע אם היה נזקק לשאלת סמכותו, לרבות לשמיעת ראיות.
ו. אין לקבל את טענתו שובת–הלב של ב“כ הקובל, לפיה יש בראיות שנשמעו לאחר מכן כדי להשתית את סמכותו המקומית, שהרי אם לא הייתה לו סמכות כזו, ממילא לא הייתה לו גם הסמכות להמשיך ולגבות ראיות.
ז. בטענתו זו ב“כ הקובל “רותם את העגלה לפני הסוסים“.
ח. טענת הבטלות היחסית מקומה בהליכי תקיפה עקיפה, ואילו כאן המערער נהג על פי הלכת עינת הראל, רע“פ 99 / 4398 עינת הראל נ‘ מדינת ישראל פ“ד נד (3), 637, ופנה אל “דרך המלך” – היא התקיפה הישירה, הערעורית.
ט. אנחנו מבטלים את פסק–הדין, ומורים להחזיר את התיק לערכאה קמא, על מנת שזו תדון בסמכותה המקומית, כולל שמיעת ראיות בכל הנוגע למחלוקות העובדתיות שבין הצדדים.
י. לאור האמור מתייתר הדיון בערעורו של הקובל על קולת–העונש.
-
התשובה ברורה: אתם, כוהני “חקר האמת“ (כאשר זה נוח לכם), הצטרפתם (לפחות בדיעבד, בבחינת “שותפות לאחר מעשה לדבר העבירה“), לקומבינה אשר מטרתה, כאמור, הייתה להסתיר את האמת בכל הנוגע ל“טיפול” במחוז הרישום שלי.
-
ל“קומבינה” כזאת קוראים בשפה העברית קנוניה.
-
ואתם, ברוב חוצפתכם, עו“ד נותנים הכשר–בג“ץ לקנוניית ציד–המכשפות אשר נוהל נגדי, וגם מרהיבים עוז לייחס לי forum shopping!
ז. מילה ליורם דנציגר: על העכוז שלך, ועל אלה של אחרים
-
בהופעתך, לאחרונה, בפני ציבור עורכי–הדין ציטטת, בהסכמה, כמובן, שופט בדימוס של בית המשפט העליון (שבשמו לא נקבת) וזה ציטט בפניך את הפילוסוף הצרפתי מונטיין שאמר: “ביושבנו על כס השיפוט, הכס הרם בעולם, אל לנו לשכוח שאנו עדיין יושבים על העכוז שלנו“. השופט הזכיר לך גם כי: “יופקד בידיך כוח רב מאוד להכריע בגורלם של אנשים ועליך להתנהג בענווה ובמתינות” (דה מארקר, 27.10.2010).
-
חסר שעו“ד שמחה ניר היה אומר את זה, אבל אתה אמרת.
-
אכן, אתם, השופטים, יושבים על העכוז שלכם, כי הוא נועד לישיבה, אבל מדוע אתם בועטים בעכוזים אשר לא נועדו לכך, עכוזיהם של אחרים, אשר כל “חטאם” הוא שהם מתחו עליכם ביקורת לא–מחמיאה?
-
ואיפה כאן אותה “ענווה ומתינות” שאתה מדבר בהן, כאשר אתה מצטרף למסע השקרים וההכפשות האלה, כדי לחרוץ את גורלי לעוד עשר שנות השעייה, בנוסף למה שעוללו לי השותפים שלך, לדורותיהם?
-
ההיכרות הראשונה שלי עם היושר האינטלקטואלי של שופטי ישראל הייתה כאשר אתה, דנציגר, עוד חבקת את ספסלי הבצפר העממי, ולכן, כמי שמתיימר להיות אמון על מידת הענווה, היית צריך להקשיב לי מעט, לפני שאתה מצטרף ל“חגיגה” הזאת.
-
לפני כ-45 שנה למדתי כי שופטי ישראל רואים את עצמם פטורים מלהתייחס לטענות שאינן מתיישבות עם התוצאה, אותה הם סימנו מראש, והיום הם כבר לא מתביישים להצהיר על כך מהמקפצה.
-
עד כמה הדבר פסול, ניתן לראות מהחלטתו של כב‘ הנשיא (שמגר), ברע“א 478/88, עו“ד דוד בקר ואח‘ נ‘ רונית שטרן ואח‘, פ“ד מב(3), 679, אבל אתם מקשיבים רק לעצמכם, ונעלבים כאשר אומרים עליכם שאתם “אוטיסטים“.
להלן אתייחס לדברים האלה ביתר פירוט.
ח. לא נולדתי עם ה“סגנון” הזה!
-
כאמור לעיל, לפני כ-45 שנים גיליתי את חוסר היושר האינטלקטואלי של שופטי ישראל, אשר, כאמור, מתעלמים מכל טענה וראייה שאינן מתיישבות עם התוצאה אותה הם סימנו מראש, ואם אין בכך די, הם גם שמים בפיו של בעל–דין טענות אידיוטיות שהוא כלל לא טען, כדי שיהיה להם מה “להדוף“.
-
אני, בכוחותיו הדלים, ניסיתי לשנות את הדברים, בדרך של ערעור ובסגנון הכי מינורי שניתן לשער כאשר מדובר בסטודנט צעיר למשפטים, בשנת הלימודים הראשונה או השנייה, אבל גם ערכאות הערעור היו שותפות לדבר עבירה (כלשונו וכסגנונו של כב‘ נשיא ביהמ“ש העליון, הד“ר י‘ זוסמן ז“ל, על שופטים, אם כי בהקשרים אחרים).
-
כ-4 – 5 שנים לאחר היכרותי זו עם שופטי ישראל נחרתו בלבי, לעולמי–עד, מילותיו של אחד מהמרצים שלי, בפקולטה למשפטים, אשר הפנה אצבע מאשימה אל שופטי ביהמ“ש העליון:
“כאשר טוענים בפניכם טענה, התייחסו אליה, גם אם היא לא מקובלת עליכם, ואנחנו נכבד את החלטתכם, גם אם אנו חלוקים עליה, אבל אל תתעלמו מהטענות, אל תצפצפו על בני אדם!
-
המרצה הזה הוא חברכם–בדימוס מישאל חשין, והמעניין בדבר הוא שעם התיישבו על עכוזו בבית המשפט העליון, הוא “שכח” את משנתו–הוא, אבל כאשר אני החזרתי אל מגרשו את הכדור הזה, ואמרתי כי הוא “מצפצף על בני אדם כלשונו–הוא“, הוא, ברוב חוצפתו, העז להתלונן עלי על שהזכרתי לו את נעוריו היפים.
וכאשר ייחסתי לו צביעות, הוא הוסיף גם את זה לתלונה.
היום צביעותו של מישאל חשין היא כבר נחלת–הכלל, אבל את המחיר על חשיפת–האמת – אני שילמתי, ואני עדיין משלם.
-
כאשר הטון המינורי נופל על אזניים ערלות, אין מנוס מלהרים את הטונים ולהחריף את הסגנון, ודבריו וסגנונו של חשין הנ“ל נתנו לי את האור הירוק להסלמת הטון והסגנון, אבל אני נזקקתי לעשרות שנים עד שהתקרבתי – אבל עדיין לא הגעתי – לרמת הסגנון של שופטי ביהמ“ש העליון לדורותיהם, אותה מוסדות הלשכה עצמם הגדירו כ“לשון ביבים” (כך!).
-
אז, במחילה מכבודכם, חידלו הבט בי בעיניים אלה, הרי אני הולך רק לעשר שנים.
ט. איזהו חכם? הרואה את הנולד
-
תנו רבנן: איזהו חכם? הרואה את הנולד, ואם הייתם רואים את הנולד, הייתם חושבים פעמיים.
-
אם היית רואה את הנולד, רובינשטיין, לא היית משתמש בביטוי “מעשה נבלה“, כי היית צופה שהוא יחזור אליך כבומרנג – ואכן, כאן אני מחזיר אותו אליך, עם ריבית והצמדה, כי מה שאתם עשיתם לי, עם השקרים שלכם, עם הקנוניה שלכם, ועם כל הרדיפות שלכם אותי, אכן עולה כדי מעשה–נבלה – הרבה יותר חמור מזה שאתה הגדרת אותו כך.
-
כפי שכבר ציינתי, בשנת 2003 אתם, כוהני ה“סגנון“, גזרתם עלי שלוש שנות השעייה על מעשה שעליו מענישין, לכל היותר, בנזיפה. אחר כך הוספתם, במצטבר, עוד ארבע שנים, ועוד עשר שנים, ועוד הוצאה לצמיתות מהלשכה – הכל כאמור, במצטבר.
-
אם הייתם חכמים, ומתונים – כן דנציגר, “מתינות” אינה עניין לעליונים–בדימוס ולפילוסופים צרפתיים בלבד – הייתם משאירים אותי תמיד במצב בו עו“ד יש לי מה להפסיד: חודש, חדשיים, שישה חודשי השעייה–על–תנאי, היו עושים נפלאות, אבל אתם, עם העיניים הגדולות שלכם, תימרנתם אותי – ואת עצמכם – למצב בו כבר אין לי מה להפסיד.
חברכם, מישאל חשין הנ“ל, היה, מן הסתם, אומר עליכם כי השתן עלה לכם לראש, אולם אין לי צורך להתעמק בכך, כי לרמת הסגנון שלכם אני עוד לא הידרדרתי.
-
בשנת 2000, במאמר הנושא את הכותרת אהרן ברק לא מלאך ולא מפלצת התרעתי על כך שמערכת המשפט תחטוף מכה אנושה וכואבת תוך חמש שנים, ואף מניתי רצח של שופט בין האפשרויות לאותה מכה אנושה וכואבת – הכל בגלל אבדן אמונו של הציבור בכם.
אבל אתם לא אביתם שמוע, וקיבלתם את זה בפנים, תוך פחות מארבע שנים. אתם ממשיכים לא להקשיב, וחוטפים שוב ושוב מכות אנושות.
אם הייתם חכמים יותר, הייתם בודקים את עצמכם, ושואלים את עצמכם מדוע אמון הציבור בכם הוא “על הפנים“, אבל אתם, במקום לבדוק את עצמכם, מאשימים את הציבור.
אבל, מה לעשות, את הציבור לא תוכלו להחליף, להוותכם – לא בשבועות הקרובים, וגם לא בשנים הקרובות.
-
אז כדאי שתדעו לכם כי הדברים שאני אומר לכם כאן משקפים את דעת הציבור על מערכת המשפט כולה, והציבור הזה כולל גם עורכי–דין אשר טופחים על שכמי בהיחבא, מחשש שיבולע גם להם.
-
ואני מעז להמר על כך שגם כוהני ה“אתיקה” של הלשכה חושבים כמוני, אבל רודפים אותי לא רק כדי לשאת חן בעיניכם – בבחינת “שלח לחמך על פני המים” – אלא גם מתוך קינאה בי, על שיש לי האומץ לומר את מה שהם עצמם מפחדים לומר.
ט. אל תגידו שאין לי כבוד לבית המשפט!
-
כל אימת שמישהו מותח עליכם ביקורת פרסונאלית לא–מחמיאה, אתם מייחסים לו “חוסר כבוד לבית המשפט“.
לצורך זה המצאתם אם דבר–ההבל לפיו ישנה זהות בין השופט לבין בית המשפט, ועליו הרכבתם קונסטרוקציה נוספת, לפיה הביקורת מותרת רק אם היא לגוף הפסק, ולא לגופו של הפוסק.
-
עכשיו לכו לגוגל, וחפשו שם את הערך “masturbating judge”: תמצאו את זה כ-3630 פעמים, ואם תורידו את המרכאות תמצאו את זה יותר מ-6 מיליון (!) פעמים.
-
נו, ולשיטתכם, היוצרת זהות בין השופט לבין המוסד, כאשר השופט מאונן, פירוש הדבר הוא שבית המשפט מאונן, אבל מותר למתוח ביקורת על על פסיקותיו, ולא עליו אישית.
אז, עם כל הכבוד, תשכחו מזה!
-
כאשר אני מותח ביקורת אישית על שופט, אני עושה זאת מתוך קנאות לכבודו של בית המשפט, ולא מתוך כוונה לפגוע בו.
-
כאשר שופט קובע את הדיון בעיכוב–הביצוע למועד שהוא אחרי ההוצאה–להורג, ואני אומר לו אדוני עושה צחוק מהעבודה, מי שמבזה את בית המשפט הוא השופט עצמו, ואני הוא המגן על כבוד המוסד הזה מפני הפוגעים בו מבפנים.
-
אני מעולם לא באתי לבית המשפט ושיקרתי, ואילו אתם, ללא ניד עפעף, באים לבית המשפט, ומשקרים במצח נחושה!
-
אז הואילו נא, לקשוט את עצמכם תחילה, לפני שאתם מייחסים לזולת זלזול בכבודו של בית המשפט.
-
ואם לא די לכם בכך, קראו נא את שירו בוב דילן, Masters of War, עליו התרפקתם בנעוריכם היפים (מצורף למטה, כנספח). החליפו את המילה war במילה “סגנון“, ותראו את עצמכם, במלוא “תפארתכם“.
י. כן, אני מכיר את הקלישה הידועה, והיא אף מקובלת גם עלי
-
ישנה קלישה שחוקה האומרת כי העובדה שהחלטה של שופט אינה נראית לבעל–דין אינה, כשלעצמה, עילה לפסול אותו.
-
ותתפלאו: הקלישה הזאת מקובלת גם עלי!
-
אבל כאשר שופט משקר במצח נחושה, פעם אחר פעם, ויורד לשדה המערכה, וחובר – אפילו בדיעבד, ובמקרה דנן לגמרי לא ברור אם זה רק “בדיעבד” – אל קנוניה כנגד בעל–דין, זו כבר לא “טעות“, אלא מעשה–נבלה שיפוטי.
-
די לנו בשקר לפיו ההחלטה האידיוטית אשר בעמ‘ 18 לפרוטוקול ביה“ד המחוזי “אינה לפניכם“, כאשר היא, לבדה, היוותה את הבסיס להודעת–הערעור המצומצמת, כדי להוכיח שאתם ניגשתם לדון בערעור, כבר הייתה לכם עמדה מגובשת סופית באשר לפסק–הדין הסופי.
-
הוסף לכך את השקר לפיו טענת חוסר–הסמכות שהעליתי “נדחתה” בהחלטה האידיוטית הנ“ל, דבר אשר לא היה ולא נברא, ואת העובדה התמוהה לפיה אתם ידעתם מה נאמר בהחלטה אשר, לדבריכם “לא הייתה בפניכם” – והשקר מקבל ממדים מפלצתיים.
-
גם הצבר של כל האמור אחרי עניין השקר הכפול הזה אומר דרשני, בבחינת הכמות ההופכת לאיכות – כלשונכם.
-
עניין הכמות ההופכת לאיכות, בכל הנוגע לפסלות שופטים, מצריך הערה מיוחדת.
נניח ששופט עושה טעות חשבונית, שהיא, כמובן, פועלת לטובת צד אחד, ולרעת הצד–שכנגד: בוודאי שטעות כזאת אינה פוסלת את השופט.
אבל נניח שהשופט הוא בעל תואר ד“ר למתימטיקה, שהטעויות שלו רבות מספור, והן כאלה שאפילו תלמיד הבצפר העממי לא היה עושה אותן (למשל: 1,250,000=1+1), ושכל הטעויות, בין כלפי מעלה, בין כלפי מטה, פועלות תמיד, ממש “במקרה“, לטובת צד אחד בלבד.
ואם לא די בכך, משנדרש השופט להסביר את הדבר, הוא מסביר את הטעויות בכך ש“החתול דרך לו על המקלדת, והוא לא שם לב לכך“, אבל מתברר כי לשופט אין חתול, כי הוא בכלל לא מקליד אלא כותב את פסקי–הדין בכתב–יד, כי הקלדנית העירה לו על הטעויות והוא אמר לה “זה לא עניינך“, ומעבר לכל אלה כתב–היד נמצא, והוא מאמת את דבריה של הקלדנית …
לבוא ולומר כי יש לבחון כל טעות בנפרד, הרי זה בניגוד לכל הגיון – גם אותו ה“הגיון שבפרשנות“, כלשונכם.
-
ואתם, מארג השקרים ועיוותי–הדין שלכם בפסה“ד הזה עבר כל “מסה קריטית“.
-
כן, אתם יכולים להגיד, “מכאן ועד להודעה חדשה“, כי כל הטעויות שלכם היו בתום–לב, אבל כשם שאין נאשם יכול לטעון, באותה הנשימה, גם “במקום אחר הייתי” וגם “הגנה עצמית“, כך אתם צריכים להודות בטעויותיכם, כולל בעניין עצם קיומה לפניכם של ההחלטה שבעמ‘ 18, ורק אחר–כך לנסות ולשכנע כי אכן רק טעויות “רגילות” היו בידכם.
-
ותצטרכו גם להסביר כיצד זה שלושה שופטים נפלו לאותן ה“טעויות“.
יא. סוף דבר: “שקר הוא שקר, ובשקר יש קלון“
-
פסק הדין שאתם נתתם בתיק הזה היה לא פחות מאשר מעשה נבלה, עלילה שפלה, תוצר של הבל פה ועט חסר שחר, זיוף מאסיבי של העובדות, מסמך העומד ככלי ריק ומטיל בי רפש ושיקוצים ופוגע בי פגיעה מרושעת ביותר.
-
ואל תגידו לי “באיזה סגנון אדוני מדבר“, כי זה, כאמור, מפניני סגנונו של אליקים רובינשטיין עצמו (הארץ, 8.2.1999);
-
ואם שמתם לב, כאשר מתייחסים למאקרו אני כבר לא מדבר על “קלות פה וקלות עט“ – גם כן ממאגר ה“פנינים” הנ“ל – כי אתם לא פעלתם כאן בקלות–דעת, אלא בשורה של מהלכים מחושבים ומבושלים מראש, מכל הצדדים האפשריים.
-
ואני גם לא מדבר על “התלהמות ציבורית“, פנינה נוספת משם, כי אני, לבושתי, לא יודע מה זה, וספק אם רובינשטיין עצמו יודע מה זה. הניסיון מלמד כי טענת ה“התלהמות” הינה בבחינת “צ‘יפס עם כל דבר“, כתחליף לתגובה על טענות קשות, כאשר לא רוצים להוסיף ולשחוק עוד יותר את הקלישות השחוקות מסוגת “באיזה סגנון אדוני מדבר“.
-
לקראת סיום כתיבתם של הדברים האלה ניתן גזר דינו של כב‘ בימ“ש השלום בירושלים בעניינו של חה“כ צחי הנגבי. בגז“ד זה נאמר: שקר הוא שקר, ובשקר יש קלון.
-
ושקר שבפסק–דין – ולא כל שכן בפסק–דין של בית המשפט העליון – הוא גם אבי–אבות הטומאה – טומאה אשר מטילה קלון על מערכת המשפט כולה.
-
לאור שקריכם אתם נדרשים לפסול את עצמכם בדיעבד מהדיון בתיק הערעור שלי, על“ע 1898/08, ובכל תיק הנגזר ממנו, וכן בכל תיק עתידי שאני אהיה צד לו.
-
ואם כבודה של מערכת המשפט, ואמון הציבור בה, המידרדר והולך, יקרים ללבכם, לא נותר לי אלא להזכיר לכם את אמרתו בת–האלמוות של אוליבר קרומוול: בשם אלוהים – לכו!!!
-
נ“ב: ביום 25.10.2010 הגשתי לכם בקשה בטרם קם בית המשפט מכסאו, ובה נתתי לכם הזדמנות לתקן את המעוות, אבל, לצערי, התעלמתם ממנה כליל ואפילו החלטה טכנית, כגון “לתגובת המשיב“, לא נתתם. דבר זה מחזק את הטענה שכאשר אמרתם כי ההחלטה האידיוטית “אינה לפניכם” ידעתם גם ידעתם כי דבר–שקר במקלדתכם.
שמחה ניר, עו“ד
המערער
נספח
Masters Of War
Bob Dylan
Come you masters of war
You that build all the guns
You that build the death planes
You that build the big bombs
You that hide behind walls
You that hide behind desks
I just want you to know
I can see through your masks
You that never done nothin’
But build to destroy
You play with my world
Like it’s your little toy
You put a gun in my hand
And you hide from my eyes
And you turn and run farther
When the fast bullets fly
Like Judas of old
You lie and deceive
A world war can be won
You want me to believe
But I see through your eyes
And I see through your brain
Like I see through the water
That runs down my drain
You fasten the triggers
For the others to fire
Then you set back and watch
When the death count gets higher
You hide in your mansion
As young people’s blood
Flows out of their bodies
And is buried in the mud
You’ve thrown the worst fear
That can ever be hurled
Fear to bring children
Into the world
For threatening my baby
Unborn and unnamed
You ain’t worth the blood
That runs in your veins
How much do I know
To talk out of turn
You might say that I’m young
You might say I’m unlearned
But there’s one thing I know
Though I’m younger than you
Even Jesus would never
Forgive what you do
Let me ask you one question
Is your money that good
Will it buy you forgiveness
Do you think that it could
I think you will find
When your death takes its toll
All the money you made
Will never buy back your soul
And I hope that you die
And your death’ll come soon
I will follow your casket
In the pale afternoon
And I’ll watch while you’re lowered
Down to your deathbed
And I’ll stand o’er your grave
’Til I’m sure that you’re dead