ישנה סמכות “עניינית“: בימ“ש השלום לא מוסמך לדון בעבירת הרצח, בית המשפט המחוזי לא מוסמך לדון בעבירות תעבורה (אלא בערעור), בית הדין לענייני מים בזרנוגה גימ“ל לא מוסמך לדון בענייני נישואין וגירושין, ובית הדין לעבודה לא מוסמך לדון בעבירות משמעת של עורכי–דין.

וישנה סמכות “מקומית“: אם תאונת הדרכים הייתה במטולה, וגם הפוגע והנפגע גרים שם, הנתבע לא יכול להגיש את תביעתו בתל–אביב, רק משום שלעו“ד שלו זה יותר נוח. והוא הדין אם המשטרה או הפרקליטות רוצות להגיש כתב–אישום על גרימת התאונה – הן לא יכולות להגיש את האישום לבית המשפט בתל–אביב, בירושלים או באילת.

האם יכולים צדדים להליך להסכים להישפט בבית משפט לא–מוסמך?

כאשר מדובר בסמכות העניינית – לא, הם לא יכולים;

מאידך, כאשר מדובר בסמכות המקומית, מותר לצדדים להסכים להסדר שונה.

מה קורה אם התובע מגיש את התביעה (או את כתב–האישום) לבית משפט לא מוסמך?

אם מדובר בחוסר סמכות עניינית – כעיקרון (עם חריגים אפשריים, שאינם מענייננו) הפגם לא מתרפא אפילו אם הנתבע (או הנאשם) שותק ולא טוען לחוסר סמכות.

מאידך, אם מדובר בחוסר סמכות מקומית – על הנתבע (או הנאשם) לטעון זאת בהזדמנות הראשונה, שאם לא כן – החמיץ את הרכבת, והפגם מתרפא.

סמכות “מקבילה“: לפעמים ישנה סמכות לשני התי משפט, או יותר, ואז זכותו של מגיש ההליך (התובע או המאשים) לבחור לאן יפנה עם תביעתו.

מה קורה אם קיימת מחלוקת בין התובע/המאשים לבין הנתבע/הנאשם בעניין הסמכות?

המקום הטבעי, והראשוני, להעלות את הטענה הוא בפני אותו בית המשפט או בית הדין, וזה חייב להחליט בדבר סמכותו–הוא לדון בתיק, ואם ההחלטה אינה נראית לאחד הצדדים להליך – הוא יכול לערער עליה, לפעמים מיד, ולפעמים הוא צריך לחכות לפסק–הדין, ואם הוא יפסיד במשפט – הוא יוכל לערער על ההחלטה בדבר הסמכות, במסגרת הערעור הכללי.

מהו הדין אם הסמכות המקומית היא במקום פלוני, אבל כל העדים גרים במקום אחר? לשם כל קיימים הליכי “העברת הדיון“: אם רוצים להעביר את הדיון למחוז אחר – פונים אל נשיא ביהמ“ש העליון בבקשה להעביר את הדיון, ואם רוצים להעביר את הדיון לבימ“ש שלום באותו המחוז – פונים אל נשיא בימ“ש השלום של אותו המחוז.

והכי חשוב, לענייננו: הליכי “העברת הדיון” לא נועדו לשמש פורום לטענת חוסר–סמכות, אלא רק לצורך העברת הדיון מבית משפט מוסמך, מקומית, לבית משפט אחר, בין כזה שיש לו סמכום מקומית “מקבילה“, בין כזה שבכלל אין לו סמכות.

סמכות מקומית לפי החלע“ה (חוק לשכת עורכי הדין)

לשכת עורכי–הדין מחולקת לחמישה מחוזות, וכל חבר הלשכה יכול להיות רשום באחד מהמחוזות. הסמכות המקומית של בתי הדין המשמעתיים המחוזיים של לשכת עורכי הדין – אלה יושבים לדין כערכאה ראשונה – נקבעת לפי מחוז הרישום של עורך–הדין, ואם אחד הצדדים להליך (הקובל או הנאשם) רוצה להעביר את הדיון למחוז אחר, עליו לפנות אל יו“ר בית הדין הארצי של הלשכה, ולבקש את “העברת הדיון“ (יש לו סמכות דומה לזו של נשיא בית המשפט העליון בהליכים המתנהלים בבתי המשפט ה“רגילים“).

המקרה שלי

בהליך משמעתי שנפתח נגדי בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל–אביב טענתי כי לאותו בית דין אין סמכות מקומית, משום שאני רשום במחוז הצפון.

מה אמור לעשות בית הדין, במקרה כזה? לשמוע ראיות לעניין מחוז הרישום, ולהחליט על פיהן, אבל בית הדין לא רצה לשמוע ראיות אשר עשויות היו לגלות את האמת, ולכן הוא נתן החלטה הזוייה: את טענת חוסר–הסמכות יש להעלות במסגרת של “העברת הדיון” – בפני יו“ר ביה“ד הארצי של הלשכה.

ההחלטה הזאת היא הזויה, כי, כאמור, הליך “העברת הדיון” לא נועד לטענת חוסר סמכות, אלא למקרים בהם הסמכות קיימת, אבל משיקולים אחרים מבוקש להעביר את הדיון לבית משפט או בית דין אחר, בין כזה שיש לו סמכות מקבילה, בין כזה שבכלל אין לו, וההליך הזה מקנה לו את הסמכות אשר מלכתחילה לא הייתה לו.

וההחלטה הזאת היא לא רק הזוייה,אלא גם אידיוטית, משום שאף משפטן לא יעיז להעלות אותה בפני בית משפט כלשהו.

ואם הגדרת ההחלטה כ“אידיוטית” נראית למישהו כ“סגנון בוטה ומשתלח“, שיואיל להקשיב לדבריו של חבר הקונגרס האמריקאי האנק ג‘ונסון, אשר הביע את החשש שהאי גואם ייטה על צידו ויתהפך על גבו, אם ישכנו בו 8,000 חיילי מארינס, יחד עם משפחותיהם..

כיוון שהחלטה בעניין הסמכות היא “החלטת ביניים“, וכיוון שעל החלטות–ביניים של ביה“ד של הלשכה לא ניתן לערער בנפרד מהערעור על פסק–הדין גופו, ערערתי על ההחלטה הזאת במסגרת הערעור הכללי על פסק–הדין כולו.

ומה החליט בית הדין הארצי? הוא נתן החלטה סתמית ולא–מנומקת, האומרת ש“אין ממש” בכל הערעור – ולא יסף.

הנמקות “אין ממש” או “נחה דעתי“ (“נחה דעתי שאין ממש בערעור, הערעור נדחה“, “נחה דעתי שלא נמצא כל פגם בהחלטת המשיב, העתירה נדחית“) הינן שורש–הרע, הזוהמה–שבזוהמה, הטינופת–שבטינופת, הטומאה–שבטומאה שבפסיקתן של כל הערכאות השיפוטיות בישראל, כולל בית המשפט העליון, וכך הווה גם בבית הדין הארצי של הלשכה.

על פסק–הדין של ביה“ד הארצי של הלשכה ערערתי לבית המשפט העליון, וגם כאן התפרסתי למלוא רוחב החזית, אבל ימים ספורים לפני הדיון בבית המשפט העליון לקחתי סיכון, והודעתי על צמצום הערעור כך שהנימוק היחיד שנותר היה ההחלטה האידיוטית בדבר “העברת הדיון“.

כעת, אמרתי לעצמי, הם לא יוכלו “לשכוח” את הנימוק הזה, או “להבליח” אותו בתוך הנימוק הסתמי האומר משהו כגון “המערער טען לפנינו באריכות ובפירוט, אבל לא מצאנו ממש בערעורו“.

אבל מסתבר כי לשקר הם עדיין יודעים.

למרות שההחלטה נמצאת בעמ‘ 18 לפרוטוקול של בית הדין המחוזי, ולשם הפניתי אותם, הם אמרו שההחלטה האידיוטית “אינה לפניהם” (כך!), ובכך פטרו את עצמם מהצורך להתייחס אליה. יחד עם זאת, כדי להציג פסק–דין “מפורט ומנומק” הם מרחו ים של מלל לא רלוואנטי, על פני שבעה עמודים.

צריך להיות נאיבי כדי להאמין שההחלטה הזאת אכן נעלמה מעיניהם, אחרי שכל הערעור צומצם ונסב עליה בלבד. מדוע הם לא אמרו שמחה ניר, אולי תראה לנו את ההחלטה שאתה מסתמך עליה, כי היא “לא לפנינו”?!

הם לא אמרו זאת, כי הם החליטו מראש שהיא “לא קיימת“.

אבל אם היא “לא קיימת“, איך הם התיימרו לדעת מה כתוב בה?

כדי לתקן טעויות של בית משפט בפסק–דין, או להשלים בו חוסרים, אפשר לבקש מבית המשפט לעשות כן בטרם הוא “קם מכסאו“, ואכן, הגשתי בקשה כזאת, אלא שהאדונים הנכבדים האלה לא טרחו לעשות בה דבר, ועל כן, בחלוף שלושה שבועות, הגשתי להם דרישה כי יפסלו את עצמם.

נראה איך הם ייצאו מזה עכשיו.