את ההיכרות הבסיסית שלי עם היושר האינטלקטואלי של שופטי ישראל בכלל, ושופטי ביהמ“ש העליון בפרט, עשיתי לפני כ-45 שנים, עת למדתי שהם לא מתייחסים לטענות שלא מתחשק להם להתייחס אליהן.

הם מתעלמים מטענות שאינן מתיישבות עם התוצאה, אותה הם סימנו מראש (בלי דיעה קדומה, כמובן…).

אני, בכוחותיו הדלים, ניסיתי לשנות את הדברים, בדרך של ערעור ובסגנון הכי מינורי שניתן לשער כאשר מדובר בסטודנט צעיר למשפטים, בשנת הלימודים הראשונה או השנייה, אבל גם ערכאות הערעור – כולל ביהמ“ש העליון – היו שותפות לדבר עבירה.

כ-4 – 5 שנים לאחר היכרותי זו עם שופטי ישראל נחרתו בלבי, לעולמי–עד, מילותיו של אחד מהמרצים שלי, בפקולטה למשפטים, אשר הפנה אצבע מאשימה אל שופטי ביהמ“ש העליון:

“כאשר טוענים בפניכם טענה, התייחסו אליה, גם אם היא לא מקובלת עליכם, ואנחנו נכבד את החלטתכם, גם אם אנו חלוקים עליה, אבל אל תתעלמו מהטענות, אל תצפצפו על בני אדם!

המרצה הזה הוא הבדימוס מישאל חשין, והמעניין בדבר הוא שעם התיישבו על עכוזו בבית המשפט העליון, הוא “שכח” את משנתו–הוא, אבל כאשר אני החזרתי אל מגרשו את הכדור הזה, ואמרתי כי הוא “מצפצף על בני אדם כלשונו–הוא“, הוא, ברוב חוצפתו, העז להתלונן עלי על שהזכרתי לו את נעוריו היפים.

וכאשר ייחסתי לו צביעות, הוא הוסיף גם את זה לתלונה.

היום צביעותו של מישאל חשין היא כבר נחלת–הכלל, אבל את המחיר על חשיפת–האמת – אני שילמתי, ואני עדיין משלם.

הסגידה העיוורת הכלל–ציבורית לשופטי ישראל העלתה להם את השתן לראש, והיהירות שלהם הגיע עד כדי כך שהם מסוגלים לשקר במצח נחושה, גם כאשר הדברים כתובים שחור על גבי לבן.

אותם השופטים, בצעירותם, היו מורינו בפקולטה למשפטים, והם לימדונו כי הכוח משחית, והכוח המוחלט משחית באופן מוחלט.

ואכן, הכוח המוחלט, המשוחרר מכל כבלי–ביקורת, שבידי שופטי ישראל, משחית גם אותם, באופן מוחלט.

הפעם אלה שופטי–העליון אליקים רובינשטיין, סלים ג‘ובראן ויורם דנציגר, אשר לא מתביישים לשקר במצח נחושה, בידעם כי איש לא יעשה להם דבר.

__________

הרקע לדברים כאן;

הדרישה מהשופטים לפסול את עצמם וללכת הבייתה – כאן;

על ההזדמנות שנתתי להם לתקן את הטעות (אם אכן “טעות” הייתה בידם) – כאן;