ב”ה

ודברי שׂנאה סבבוני וילחמוני חנם (תהלים ק”ט)

 כ”ט באדר התשס”ה 10/03/2005 15:16

המקדשים את האדם ולא את האדמה, מוכנים להשליך בני אדם לים, כדי לשמור על חופיו                                  
 

 ידיעה בתיקשורת, המנהלת לוחמה פסיכולוגית פרועה נגד המתנחלים: “היוזמה: העתקת גוש קטיף לניצנים”. הידיעה עוררה תגובות נזעמות מצד גולשים באינטרנט. לא משום תדהמתם אל נוכח הרישעות והפשיעה נגד המתנחלים ונגד העם היהודי, אלא להיפך, הם מתבכיינים על ה”פראזיטיות”, הנמשכת של ה”מתנחלים”.

להלן תגובות על קצה המזלג:

שיעשו ציונות אמיתית – בגליל
דויד, גליל, 10/03/05 09:06
אזור החולות בין אשדוד ואשקלון לא זקוק למתיישבים יהודים מי שכן זקוק להם זה היישובים בגליל. אז הגיע הזמן שהמתיישבים יוכיחו את ציונותם במעשים…..

לא מגיע להם
יובל, הולנד, 10/03/05 08:48
יש לבנות להם כמה מגדלים איפהשהו בנגב (רחוק מישובים ישראלים) ולהעסיק אותם בללמוד איך לחיות במדינה מתורבתת ואיך לחיות עם שכנים!

– עד כאן! שיקנו לעצמם בתים!
עובדת קשה, ירושלים, 10/03/05 08:21
לא עוד מימון מתנחלים על חשבוננו!

– לא לעוד אדמה ועוד כסף
בני, חיפה, 10/03/05 08:08
הם רוצים לשמר את המשך מדיניות מציצת תקציב המדינה , שהמסכנים
האלה יבנו את הוילות שלהם בישובים קיימים , הם חייבים להבין שהמיליארדים שנזרקו עליהם כל השנים נגמרו. מה זה עוד ישובים – עוד מנהלות – מזכירות, רכזי בטחון, חינוך וכ´´ו והמשך חיים על חשבוננו – לא תודה ! מבלי לחשוב על החולות…

ובאמת, אין שום קושי להתחקות אחר עקבות התגובות אל מקורותיהן – מקורות השנאה, הצביעות, חוסר היושר האינטלקטואלי והשקר – כל ה“תותחים הקדושים” לקידום המטרה. איך הגיעו לתפיסה, שיש להם זכות יתר על כל שאר בני אנוש, לגרש בני אדם מבתיהם ומאדמתם, כאילו היו איזה גזע עליון, המזיז בני אנוש מקוביה לקוביה על פי צרכיו ה”צודקים”.

“מי שכן זקוק להם זה היישובים בגליל” (דוד, גליל)
היזמה לישוב מחדש של עובדי כפיה, הועלתה לראשונה ע”י אבי ה“סזון” באי כבודו ובעצמו – לאחר הטבח באלטלנה, החזיקו אנשי בן-גוריון במפקדי אצ”ל, מחרפי נפשם למען העם והארץ.
בן גוריון נדרש לעניינם ופסק: “אלה שיישבעו אמונים – יש לנהוג בהם כמו עם כל החיילים.. אלה שלא יישבעו – חלקם יישלחו לעבודה בנגב ובגליל, חלקם יימסרו למשטרה…”.

“ללמוד איך לחיות במדינה מתורבתת ואיך לחיות עם שכנים”! (יובל הולנד)

ב. מיכאל החייה את רעיון יזמת בן-גוריון והוסיף עליה את אלמנט הדמוניזציה המצדיקה הרחקה ממקום ישוב “תרבותי”, למחנות של “חינוך מחדש”:

“האמנם אפשר ומותר להטיל על ישוב תרבותי כלשהו שיקלוט אל תוכו להקה צרחנית, רגזנית, יבבנית, אלימה ומזויינת שכזאת? ינסה כל אדם לשוות בנפשו את מראה שכונתו הוא, אם לפתע פתאום יגדשוה כל מיני חוליגאנים עם חולצות משובצות ותת מקלעים, אשר ינקבו להנאתם דודי שמש, יצלפו על ילדי השכנים, יערכו סיורים אלימים בחצרות, יקימו מחסומים, ינפצו פה ושם פנסי מכוניות, יפרצו בשעות בלתי צפויות בשירה ניחרת ובריקודים, ובאופן כללי יורידו את מחירי הדירות באיזור לשאול תחתית? איזוהי הרשות המקומית אשר ראויה לעונש כזה?
“ממשלת ישראל על כן מוזמנת בזאת להקים עבורם אי-שם, בנגב, הרחק מכל מקום נושב, כמה וכמה התנחלויות דמה, וסביבן סימטאות ואבנים, צלליות ערבים מקרטון ודוכני שוק גדושים, דודי שמש וכמה טנדרי פז´ו רעועים. ושם ב”כפרי לוינגר” המלאכותיים הללו, יוכלו השבים להמשיך בסיוריהם ובשירתם, ביריותיהם ובמחסומיהם, בניקוב דודי שמש, פיצוח פנסי פז´ו והפיכת דוכני ירקות, מבלי להפריע את מנוחת השכנים.
“ואולי, אולי כתום עוד מחצית יובל, יצמח מהם דור חדש ובריא, דור אשר ראוי יהיה לבוא שוב בקהל מדינת ישראל”.

“עד כאן! שיקנו לעצמם בתים” (עובדת קשה, ירושלים)
“מה זה עוד ישובים – עוד מנהלות – מזכירות, רכזי בטחון, חינוך וכ´´ו והמשך חיים על חשבוננו – לא תודה ! מבלי לחשוב על החולות… “ (בני, חיפה)

המגורשים, על כרחם, אשמים גם בכל הנזקים שיביא על ישראל הפשע המזוויע המבוצע נגדם. במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית במתנחלים, מתפרסמות חדשות לבקרים תכניות גרנדיוזיות לאיכלוסם; תכניות שגם שוטה וקטן יודעים שאין להן בסיס ולא תכלית ולא פתרון. המדינה, פשוט, לא תעמוד במפעל סרק כזה. התכנית האחרונה בסידרה (בעת כתיבת שורות אלה) היא העתקת גוש-קטיף לחולות ניצנים. ועל זה מתבכיינים כל הנ”ל, משל, כפו עליהם המתנחלים לגרשם. כל מדקלמי “קדושת האדם קודמת לקדושת האדמה” מפגינים ערלות לב מפלצתית בזילזולם בכבוד האדם ובחירותו ובקדושה היתרה שהם מייחסים למשטחי חול. האם קדושת החולות היא המביאה אותם לגרש את מי שהפריחו אותן בגוש קטיף? המקדשים את האדם ולא את האדמה, מוכנים להשליך בני אדם לים, כדי לשמור על חופיו.

תהלים פרק קט

(א) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַל תֶּחֱרַשׁ:

(ב) כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר:

(ג) וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם:

(ד) תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה:

(ה) וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי:

(ו) הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ:

(ז) בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה:

(ח) יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ יִקַּח אַחֵר:

(ט) יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה:

(י) וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו וְשִׁאֵלוּ וְדָרְשׁוּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶם:

(יא) יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ:

(יב) אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו:

(יג) יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם:

(יד) יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל יְקֹוָק וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח:

(טו) יִהְיוּ נֶגֶד יְקֹוָק תָּמִיד וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם:

(טז) יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת:

(יז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ:

(יח) וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו:

(יט) תְּהִי לוֹ כְּבֶגֶד יַעְטֶה וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ:

(כ) זֹאת פְּעֻלַּת שֹׂטְנַי מֵאֵת יְקֹוָק וְהַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי:

(כא) וְאַתָּה יְקֹוִק אֲדֹנָי עֲשֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי טוֹב חַסְדְּךָ הַצִּילֵנִי:

(כב) כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי:

(כג) כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ נֶהֱלָכְתִּי נִנְעַרְתִּי כָּאַרְבֶּה:

(כד) בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן:

(כה) וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם יִרְאוּנִי יְנִיעוּן רֹאשָׁם:

(כו) עָזְרֵנִי יְקֹוָק אֱלֹהָי הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ:

(כז) וְיֵדְעוּ כִּי יָדְךָ זֹּאת אַתָּה יְקֹוָק עֲשִׂיתָהּ:

(כח) יְקַלְלוּ הֵמָּה וְאַתָּה תְבָרֵךְ קָמוּ וַיֵּבֹשׁוּ וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח:

(כט) יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה וְיַעֲטוּ כַמְעִיל בָּשְׁתָּם:

(ל) אוֹדֶה יְקֹוָק מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ:

(לא) כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ: