ב”ה

יאיר נווה נקרא אל הדגל וחוזר למקום הפשע, כי שלישיית נתיב-מאיר – יאיר נווה, רפי פרץ ואלעזר שטרן הם במקום שאין בו אנשים וגם אחד מהם לא קורץ מן החומר העושה איש. ואם השלישיה הזו חברה לה יחדיו, אז, הגירוש כבר כאן. והפעם, נווה מתנדב, הוא שב ממדבר האזרחות, להחריב את נווהו של האלוקים, את נווה ישראל!!  

“עגל הזהב” לו סוגד יאיר נווה היא “המדינה”, כפי שמיטיב לתאר אותה פרופ’ יוסף קלוזנר, ז”ל, ב”אבטוביוגרפיה” שלו:

עסקתי בימי נעורי בספרו המפורסם של תומאס הובס – ”לויתן”, וראיתי, שהמדינה היא ה”לויתן”, שבולע את חיי היחיד ואף את חיי האומה. ותמיד פחדתי ש”לויתן” זה יהפוך את החיים האנושיים והלאומיים לחיי קסרקיט, שבהם אין ליחיד שום ערך עצמי ויש לו רק תפקיד, שקבעה לו המדינה. המדינה בסוציאליסמוס, כמו בפאשיסמוס ונאציות, נעשית אליל בשביל כל יחיד. אין לו דעה משלו וחלילה לו להתנגד לאינטרסים שלה, אף במשהו. ואף העומד בראש המדינה נעשה אל ואליל. כאלו-הים בשמים, כן ה”ראש”, או ה”מנהיג”, או ה”דיקטאטור” בארץ, יותר נכון – במדינה, אחת היא, אם שמו ”לנין” או ”סטאלין”, או שמו ”מוסוליני” או ”היטלר”. ומזה פחדתי תמיד. וכשראיתי את ה”חירות” ואת ה”דימוקראטיה” שברוסיה הסובייטית, אין תימה, שנקעה נפשי מן הסוציאליסמוס.

נאום הפאשיסט:

“בגלל הסגידה לעגל הזהב של ארץ ישראל השלמה, שילמתי מחיר, מחיר אישי כבד מאד, שגרם לי, בסופו של דבר, לעזוב את הצבא ולא להמשיך בקריירה המובטחת…

“זה החינוך שקבלתי כאדם ציוני-דתי. חינכו אותי שיש שלושה ערכים שווים: עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. הערכים הללו, שאותם ינקתי בישיבת נתיב-מאיר ובבית הורי, הנחו לכך, שאסור ליצור מצב, בו, בשם ערך אחד – פוגעים בערכים האחרים. ולכן, במקרה של ההתנתקות לא היתה לדעתי שום ברירה למי שרוצה לשמור על שלמותו של עם ישראל, אלא, לפעול בצורה שפעלתי….

“ברור שהיה מדובר בהחלטה פוליטית, וייתכן שהשיקולים שעמדו ביסודה היו לא מוסריים ורעים, אבל, אחרי שהפור נפל וההחלטה קבלה את אישור הכנסת וכל הגורמים הממשלתיים, חשבתי – ואני שלם עם זה, שצריך למלא את הפקודה, ושאם לא אעשה זאת, ואחרים לא יעשו זאת, אז זה חורבן הבית השלישי…

“כל קצין דתי, שיתקדם בצה”ל, מעל דרגה של מפקד חטיבה, יצטרך לפעול במסגרת אילוצים, שבהכרח יביאו אותו להתנגשות עם המתיישבים ביו”ש. כל קצין כזה יעבור בעתיד את מה שאני עברתי, ויחווה את החוויה הלא נעימה הזו, אלא, אם הציבור ישתנה… זה לא אני אישית. זה גם מה שעשו לרב הצבאי הראשי, תא”ל הרב וייס, או לרב הפיקודי שלי, וזה מה שעושים לאלוף שמני…

אז נלך מן הסוף להתחלה, מן הקל אל הכבד, מן הצביעות אל הנאצה והכפירה בעיקר.

לא חרטה, אלא, קבלה לעתיד לחזור על הפשע

כבר אז הוא ידע, כבר אז, לאחר הפוגרום ההוא ומסירת נחלת שבט יהודה לרוצחי העם היהודי, כצעד חד-צדדי, כלומר, הפגנת שנאת ישראל ללא כחל וסרק, אפילו בלא התירוץ של “שטחים תמורת שלום”. התמורה היתה ידועה מראש  – מטרות-טילים ושפך דם יהודים, וכאמור, לגמרי לא בהפתעה, שהרי, ערב הגירוש הזדרזו להשלים הסדרי בטחון כאלה ואחרים בישובי “עוטף עזה”, ששבו להיות קו-התפר. לא היה בארץ איש אשר לא ידע, כי גן העדן שעלה כפורח מתוך החולות, בדמם, בזיעתם ובדמעותיהם של יהודי גוש קטיף, יהפוך לארסנל נשק ולבסיס טילים. לא היה מי שלא ידע שילדי ישראל ייאלצו לשוב וליפול בעזה ובנותיה, אבל, בעיני המדינה הציונאצית, אין זול יותר מדם יהודים.

כבר אז ידע הרשע שאותה מדיניות ש“ברור שהיה מדובר בהחלטה פוליטית, וייתכן שהשיקולים שעמדו ביסודה היו לא מוסריים ורעים…”, תימשך. אבל הוא פסק את פסוקו, הוא הבהיר למדינה המיישמת את מדיניות היודנריין שלה, שיש לה רשת-בטחון – עם הפלת הפור, נפרשת הרשת – נאמנותם של פושעי ה”ממלכתיות”. מעתה הם יכולים להפיל שוב ושוב את אותו הפור, ולא מזומנת להם שום התנגדות.

הרשע יודע שכדי לקבל תפקיד בכיר בצבא, עליו לדאוג לתקינותה של רשת הבטחון, גם אם זה יעלה לו ב”התנגשות עם המתיישבים ביו”ש…”. כבר אז ידע פושע-המלחמה, שהשלב הבא במדיניות היודנריין בפתח, והוא כבר שריין לעצמו, מראש, את כל התירוצים, שישמשו אותו, כאשר יתנדב להמשך ה”משימה הלאומית”. הוא ידע אז, שכל קצין יעבור בעתיד את מה שהוא עבר… ובקיצור – נווה יודע שמדינת הדמים והזדון לא תעצור עד אם כילתה לעשות את אשר החליטה – ריכוזנו לתוך גבולות אושוויץ, והבטחת טירפוד בנין הבית השלישי – כשמובטח לה, שאיש לא יפצה פה ולא יצפצף ואפילו יתנדבו למנוע את בנין הבית השלישי, בתירוץ של מניעת חורבן הבית השלישי…. ואכן, אם לא ייבנה, גם לא יחרב….

אבל, הוא עדיין מקווה, שהציבור ישתנה… הוא מקווה שאותו מיעוט שעדיין לא הפך לזומבי ההולך כצאן לטבח, ילך גם הוא. גם יצחק בן אהרון קבע בשעתו שצריך להחליף את העם, כאשר העם הפך את קערת מפא”י על פיה.

והנה, פושע המלחמה, יאיר נווה, שוב במדים, כדי לעבור שוב את “החוויה הלא נעימה הזו“, ואחר-כך שוב להתבכיין שלא מבינים אותו וגומלים לא רעה תחת טובה.