תחת הכותרת אל תיגעו בלשכת עורכי הדין, וכותרת המשנה הוצאת השיפוט המשמעתי מהלשכה יגרום לריקון סמכותיה, יוצא הד”ר גבריאל קלינג נגד קריאתה של הד”ר לימור זר-גוטמן להוציא את הדין המשמעתי מידיה של לשכת עורכי הדין. הד”ר קלינג מציג את עצמו כ”סגן נשיא (בדימוס) של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ומחבר ספר על אתיקה בעריכת דין“, אבל, משום-מה, הוא לא מגלה לקוראיו כי בעברו הוא היה חלק מהעסקונה הבכירה ביותר של לשכת עורכי הדין, ותפקידו האחרון היה יו”ר המועצה הארצית.

הכותב גם לא מגלה לנו מה נסיונו בבתי הדין המשמעתיים של הלשכה, כדיין, כתובע – ובעיקר כסניגור או כנאשם.

לעסקונה של לשכת עורכי-הדין יש אינטרס בקיומה של הלשכה, במתכונתה הנוכחית: היא נותנת להם שררה, כוח, כבוד ומעמד, וגם מקדמת את הפראקטיקה הפרטית שלהם – וזה שווה הרבה כסף.

לכן יש להיזהר מאוד באימוץ טענותיו של הכותב, שהוא, כאמור, בשר מבשרה של עסקונת הלשכה, וכפי שנראה בהמשך – אין להן שום נקודה ארכימדית.

המאפיין המרכזי של מאמרו של קלינג הוא השימוש המניפולטיבי בעובדות-אמת ובמסקנות נכונות, הוא סניף הדמגוגיה הסוחף את הקורא, מבלי משים, אל המסקנה אותה מבקש המחבר להחדיר לתת-תודעתו.

כהקדמה אומר המחבר:

הכנסת העניקה ללשכת עורכי הדין, שהוקמה לפני 50 שנה, מעמד ייחודי והיא אוטונומית בכל תחומי פעילותה.

אכן, נכון הדבר, וכך מתחילים לשטוף לך את המוח.

וממשיך המחבר:

מעמדה של הלשכה לא בא לה בשל עוצם ידה הפוליטי בשנות ה-60, עת נידון חוק הלשכה. המעמד שהוקנה ללשכה נועד להציבה כאחד מעמודי התווך של המשטר המשפטי בישראל.

יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. די אם נציין כי ראש הלשכה הראשון, וכנראה גם הכוח המניע של חוק הלשכה, היה יהושע רוטנשטרייך, חבר נשיאות הוועד המרכזי של הסתדרות עורכי הדין היהודיים בארץ ישראל ולאחר מכן גם נשיאה של אותה ההסתדרות, אשר לפני קום המדינה היה ממנהיגי ההגנה – הזרוע הצבאית של מפא”י, מפלגת השלטון של המדינה-בדרך, ושל המדינה שעתידה הייתה לקום בהמשך, ולהעניק לו ולחבריו את השררה על כל עורכי-הדין, ולא רק אלה שהתארגנו מרצונם החופשי בהסתדרות הנ”ל.

אז להגיד שלא היה כאן “עוצם-יד פוליטי”? בספק.

וממשיך המחבר ומוסיף:

עצמאותה של הלשכה, ולא כוחה הפוליטי, היא שהביאה לכך ששניים מתשעה חברי הוועדה לבחירת שופטים נבחרים על ידי הלשכה. התחככותם בשופטי בית המשפט העליון, בשרים ובחברי כנסת לא הביאה מעולם לטענות כלפי התנהלותם בוועדה.

גם זה ממש לא בטוח, ולהגיד שלא היו טענות על “מקורבות” של חברי הוולב”ש לשופטי ביהמ”ש העליון או לאגף הפוליטי שלה? היו גם היו – כולל ממש לאחרונה.

כפי שנראה בהמשך, עניין ה”עצמאות” של הלשכה עובר כחוט השני במאמר בו עסקינן.

אומר המחבר:

במהלך השנים הועלו רעיונות לפגוע במערכת הדין המשמעתי. העלאת הרעיונות לא גובתה בעובדות שהצביעו על כשלים הטעונים תיקון. הטענה שגוף השופט את חבריו הוא מושחת, הועלתה מדי פעם דרישה להוצאת השיפוט המשמעתי מהלשכה. גם לעניין זה לא הובאו ראיות.

להגיד שהעלאת הרעיונות להוצאת הדין המשמעתי מידיה של הלשכה “לא גובתה בעובדות” – זה ממש לא נכון, כי אני עצמי מגבה את הדרישה הזאת בעובדות, כבר שנים רבות, ואני לא היחיד.

ייתכן שיש אמת בטענה כי “לא הובאו ראיות” לעניינים האלה, אבל זאת משום שמול התנגדותם של עסקני הלשכה איש לא היה מוכן להעלות את הנושא הזה על סדר היום הציבורי.

ומוסיף המחבר:

על העמדה של עו”ד לדין משמעתי מחליטה ועדת האתיקה המחוזית או ועדת האתיקה הארצית. לעתים רחוקות הובאו החלטות של ועדת אתיקה לביקורת של בג”ץ, וביקורתו על ההחלטות לא היתה שונה מביקורת הנמתחת על החלטות היועץ המשפטי לממשלה באשר להגשת כתב אישום. על כל פנים, על פי החוק ניתן להגיש תלונה נגד עורך דין ליועץ המשפטי לממשלה או לפרקליט המדינה שלהם סמכויות ליזום הליכים משמעתיים הזהים לאלה של ועדת האתיקה.

ואני שואל מה הקשר. זה שהבג”ץ לא שש להתערב בפעולתם של גופים ציבוריים על פי דין – אנחנו יודעים, וזה שליוהמ”ש ולפרקליט המדינה ישנה סמכות של “קובל”, אנחנו גם כן יודעים, אבל, כפי שנראה בהמשך, ה”נחמה” שהוא מציע לנו והעצמאות שהוא טוען לקיומה הן תרתי-דסתרי, וכך גם לגבי הפיקוח של “בתי המשפט הרגילים” על בתי הדין של הלשכה:

הטענות כלפי בתי הדין המשמעתיים מתעלמות מכך שפסקי הדין שלהם הובאו בפני בית המשפט העליון, וכיום בפני בית משפט מחוזי. אלה לא מצאו בהתנהלותם של בתי הדין פגמים מרובים או חמורים מאלה שבהם נתקלים בהתנהלותם של בתי המשפט הרגילים.

אכן, בטח שהם לא מוצאים, משום שערכאות הערעור לרוב לא ששות להתערב בפסיקה של הערכאות מתחתיהן, כי הן חוששות מ”הצפה”, ואם בתיהמ”ש הרגילים מתערבים פחות בהתנהלותם של בתיה”ד של הלשכה, זה משום שהם נותנים כבוד מסויים למחוקק, אשר נתן ללשכה עצמאות מסויימת לשפוט את חבריה.

מכל מקום, השאלה אם ערכאות הערעור מתערבות בפסקי הדין של הלשכה יותר או פחות מאשר בפסקי הדין של בתי המשפט ה”רגילים”מצריכה מחקר רציני יותר מאשר זריקה-לחלל של חצי משפט המתיימר לשקף מציאות מסויימת.

כבר רמזנו לעיל כי עניין ה”עצמאות” של הלשכה עובר כחוט השני במאמרו של קלינג, ואכן, זה מגיע:

חשיבות רבה יש לעצמאותה של הלשכה ושל מוסדותיה ולאי תלותם בכל הקשור לדין המשמעתי. החלופה היא העברת השיפוט המשמעתי לרשויות לאכיפת החוק, ובעיקר לפרקליטות. עו”ד העוסק בפלילים, מצוי בהתנגשות מתמדת עם הפרקליטות. קשה לדמיין מצב שבו עו”ד ייחקר ויועמד לדין משמעתי על ידי פרקליט מפרקליטות המדינה על תלונה משמעתית נגד עורך הדין. קשה לתאר פגיעה קשה יותר באי תלותם של עורכי הדין.

לפני שניגש לעניין עצמאות הלשכה, הבה נראה מה משמעות יכולה להיות ל”עצמאות” הזאת.

העצמאות ואי-התלות של עורכי-הדין יכולות להתבטא רק במובן אחד: שהלשכה תגן על חבריה מפני המנסים לפגוע בהם, ואם אכן כך היה הדבר, הייתי, כיהודי טוב, אומר תנו לי שניים, אבל, כפי שנראה בהמשך, הלשכה לא עושה את זה כשהיא צריכה, ועושה את זה כשהיא לא צריכה.

תלונות כנגד עורכי דין מגיעות משלושה מקורות עיקריים:

·         תלונות של עורכי-דין נגד חבריהם למקצוע;

·         תלונות של שופטים, פרקליטים ושאר גורמי המימסד המשפטי כנגד עורכי-דין;

·         תלונות מהציבור הרחב (בעיקר לקוחות לא-מרוצים) כנגד עורכי-דין.

תלונות של עורכי-דין נגד חבריהם למקצוע הן היחידות שלציבור הרחב אין כל עניין בהן, וממילא גם אין בתחום הזה שום משמעות ל”עצמאות” של מוסדות הלשכה, כי אף אחד לא מבקש לפגוע בה.

בכל הקשור לתלונות של שופטים, פרקליטים ושאר גורמי המימסד המשפטי כנגד עורכי-דין, העצמאות של הלשכה צריכה להתבטא בכך שהלשכה תעמוד לימין חבריה, ולא תיתן לרדוף אותם. כך למשל, כאשר עורך-דין מותח ביקורת על שופטים, ואלה מתלוננים עליו: הדעת נותנת שהלשכה תגן על עורך-הדין, אבל במציאות הלשכה מתנדבת לרדוף את חבריה, ולהגיש את ראשיהם למולך המימסדי.

לעומת זאת, כאשר מדובר בתלונות מהציבור הרחב כנגד עורכי-דין, אין שום הצדקה לעצמאותם של עורכי הדין, כך שאם ירצו יטפלו בהן, ואם לא ירצו – לא יטפלו.

טענתו של המחבר כי “קשה לדמיין מצב שבו עו”ד ייחקר ויועמד לדין משמעתי על ידי פרקליט מפרקליטות המדינה על תלונה משמעתית נגד עורך הדין” לוקה בשני כשלים. הכשל האחד הוא בכך שהחוק עצמו מעניק ליוהמ”ש ולפרקליט המדינה את הסמכות הזאת, ולכן זו מציאות קיימת (אותה הכותב לא מציע לשנות), ולא מצב היפותטי, אותו “קשה לדמיין”.

הכשל השני הוא שאם סמכות הקבילה הייתה בידי המדינה בלבד, ללשכה לא היה נותר אלא התפקיד ה”מאזן” – לעמוד בפרץ, עד כדי השבתת המקצוע בגלל רדיפת עורכי-דין על ידי המימסד.

וישנו עוד כשל בעניין ה”עצמאות” של הלשכה, לפחות “על הנייר”: כיוון שפסקי הדין המשמעתיים כפופים לערעור בפני בית המשפט של המדינה, והליכי הקבילה כפופים לביקורת בית המשפט במישור המנהלי, ממילא הם נאלצים “לפזול” אל ערכאות המשפט הכלליות, ונשאלת השאלה מה נשאר מה”עצמאות” הזאת.

כדאי לשים לב לנימוק המשונה הזה, מעין שחקן-חיזוק לעת-צרה:

עוד ראוי לתת את הדעת על כך שחברים בוועדות האתיקה ובבתי הדין המשמעתיים עושים את מלאכתם בהתנדבות ללא כל תשלום. כל הסדר אחר יטיל מעמסה כלכלית שאין לה כל הצדקה. הטלת התפקידים על הפרקליטות ועל בתי המשפט תגרור מעורבות של משרד האוצר בהחלטות על תקציביהם של מוסדות אלה לצורך הטיפול בדין המשמעתי.

ועל כך אמרינן “נו, באמת …”.

כאמור בסעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין, החוק הזה בא להגן על “רמתו וטהרו” של השירות שנותנים עורכי הדין לציבור בכללותו, ואם הציבור רוצה שירות ברמה פלונית – שישלם הוא, באמצעות האוצר, כשהם שהוא משלם על קיומו של המשפט הפלילי בכללותו. לציבור עורכי-הדין אין שום אינטרס לממן את ה”שיטור” המשמעתי כנגד עצמם, ואם ישנם עורכי-דין אשר מוכנים להתנדב למלאכה הזאת – בין מחרדתם לתקנת העולם, בין מרדיפת השררה – הם יכולים להציע את התנדבותם גם אחרי שהנושא הזה יעבור לידי המדינה.

שימו לב למשפט הרב-מפרקי המסיים את מאמרו של קלינג:

הוצאת השיפוט המשמעתי מהלשכה עלולה להיות צעד ראשון לריקון הלשכה מסמכויותיה. היעלמותה של הלשכה תהווה פגיעה אנושה באיזונים שבמערכת המשפט בישראל. פגיעה כזו תהיה חסרת הצדקה ותכלית.

“הוצאת השיפוט המשמעתי מהלשכה עלולה להיות צעד ראשון לריקון הלשכה מסמכויותיה” – אמת ויציב, אבל מי אמר שזה דבר רע? האם מששת ימי בראשית חוייבו עורכי-הדין להיות חברים בגילדה שנכפתה עליהם מכוח החוק, אבל, כפי שנראה להלן, אינה חייבת להגן על ענייניהם המקצועיים?

“היעלמותה של הלשכה תהווה פגיעה אנושה באיזונים שבמערכת המשפט בישראל” – זה נשמע כהמשך “טבעי” של האמירה הקודמת, אבל, כפי שראינו לעיל, העובדה שסמכות הקבילה נתונה גם למוסדות המדינה יוצרת מצב בו עסקני הלשכת נדחפים לרדוף את חבריהם, מחשש שאם לא יעשו כן, המדינה תעשה זאת בעצמה, דה-פאקטו, ובסוף ישללו מהלשכה גם את הסמכות הזאת – גם דה-יורה.

אמור מעתה: המצב הנוכחי הוא התגלמות-ההתגלמות של חוסר-האיזון, וממילא הפאנץ’-ליין של המאמר (“פגיעה כזו תהיה חסרת הצדקה ותכלית”), ככל שגם הוא נשמע כהמשך “טבעי” להמשך ה”טבעי” הקודם – אין לו שום נקודה ארכימדית מחוץ להשקפתו של המחבר.

יש לי הפתעה, למי שמשתוקק להיות מופתע

סמכויות הלשכה חולקו ע”י המחוקק לסמכויות-חובה (סע’ 2 לחוק), ולסמכויות-רשות (סע’ 3).

סמכויות-החובה הן סמכויות שלטוניות לכל דבר ועניין (שיפוט משמעתי, מתן רשיונות לעריכת דין ופיקוח על ההתמחות), ואילו שאר הסמכויות הן “אופציונליות”: חיווי-דעת על הצעות חוק, הוצאת ספרים וכו’.

ומה עם ההגנה על ענייניהם המקצועיים של עורכי-הדין? זו, תתפלאו, נמצאת במקום בינוני באמצעו של סע’ 3, העוסק, כאמור, בסמכויות-הרשות של הלשכה, ומעצם מיקומה של הסמכות הזאת בסע’ 3 דווקא, עולה כי הלשכה אינה חייבת להגן על האינטרסים המקצועיים של חבריה, וממליא גם איש לא יכול לכפות זאת עליה.

לאחרונה, ביזמתו של חה”כ יריב לוין (גם לו רקע של עסקן בכיר במוסדות הלשכה) ובעידודו של ראש הלשכה, יורי גיא-רון, העבירה הכנסת מסע’ 3 לסעיף 2 את מתן הסעד המשפטי למעוטי האמצעים, ובעקבות זאת פניתי אל חה”כ לוין, והזמנתיו ליזום העברה מסע’ 3 לסע’ 2 גם של ההגנה המקצועית על עורכי-הדין. משלא הגיב שלחתי לו תזכורת ועוד תזכורת, אבל ללא הועיל.

אציין, לעניין חה”כ לוין, כי בתור מי שהיה הרוח החיה בכנסת בעניין חוק משאל העם לעניין הוויתור על רמת הגולן הזמנתי אותו (בתזכורת האחרונה, הנ”ל) ליזום משאל-עם בין חברי הלשכה בשאלה אם חפצה נפשם בחברות הכפוייה בלשכה. הדמוקרט הדגול הזה, חובב משאלי-העם, לא התייחס גם לעניין הזה.

והמסקנה? עסקני הלשכה אינם רוצים להגן על חברי הלשכה, אלא על עצמם. הם מבקשים את השררה, לא את העבדות.

דוגמה נוספת המראה למי באמת דואגים עסקני הלשכה אפשר למצוא במאמר האם לשכת עורכי הדין מייצגת את עורכת-הדין הנמצאת בהריון, את המעביד שלה – או את משרדי העו”ד הגדולים?

והשאלה אילו “איזונים שבמערכת המשפט בישראל”, ובין מי/מה למי/מה מצא כאן מחברו של המאמר בו עסקינן, ומי מגן על “עצמאות המקצוע” במצב המשפטי הקיים היום.

תשובה חלקית תמצאו במאמרי הבלוף הגדול!!! איך הצליחו עסקניה של לשכת עורכי-הדין להונות את הבג”ץ?