ב”ה

יהרג ואל יציל עצמו בממון חברו (החשמונאי, כסלו, התש”ז)

ואין ספק כי אם יגיעו הדברים ויצטרכו חלילה לחתום על כתב-חוזה בין לאומים, שמשמעו יהיה – ויתור איזה שהוא מכל זכותנו על ארץ ישראל, נח יותר להחותמים לקצץ בהונות ידיהם ולא יקצצו בנטיעות גן רווה, ציון מכלל יופי אלוקים הופיע.

כשם שהאומר כל התורה מן השמים חוץ מאות אחת, הרי הוא כופר בעיקר, כן האומר כל ארץ-ישראל לישראל חוץ משעל אחד, הרי הוא נוטל קדושת הארץ. את נפש ישראל הוא קובע.

ואך, גם אם יצילו איזה נפשות מישראל מכובד לחצם בגלות, בזה שיתאחזו בחלק שיקראו לו מדינה יהודית, אין בזה משום היתר לבתר לבתרים לבם ועינם של ישראל, להציל עצמם בממונו של חבירו כדברי הנ”י, פרק הגוזל ומאכיל. דבר כגון זו יהרג ואל יציל עצמו בממון חברו. איך יכולים להציל לאלו בויתור חלק אחר השייך לכל ישראל ולכל הדורות עד עולם, וכל-שכן, דבאמת גם ההצלה אינה בטוחה כי מי שיבטיח לעכב את מְנַדינו מלחזור על מעשיהם המחפירים, שעשו עד הנה, ובמה בטוחה ביותר המדינה היהודית בכל אלה? ובכן, באיזה היתר יסכימו לקרוע א”י לגזרים, לשלוח יד במקדש ה’, לזלזל בחלק ממתנת אלוקים, אשר נתן לנו לנחלה, נחלת עולמים….

ארץ ישראל לישראל היא ארץ החיים, אשר כל שפע של חיים יונקים המה לישראל מארץ הקדש, והיא לישראל מהאיברים שהנשמה תלויה בהם. אשר גם חסרון כל שהוא מעכב בעד החיים כניקב הלב וכו’. – ובימים, ימי הרת עולמים, שאנו צריכים להתרומם ביותר כדי הרגשת קדושה, גם ליתר הגבולים שכבשו עולי מצרים, באים אלינו בהצעות לפשרות! ולא ידעו ולא יבינו כי התהוות וחידלון אינם מתפשרים, אלא, או להיות או לחדול, – זה הכלל: ויתור אסור בהנאה.

בעקבתא דמשיחא, נשמת רבי עקיבא הולכת ומתגלית. והוא השש והמשחק ברז של משחק ליום אחרון והוא אינו נכנע בפני מלכות רומי. גם אנו נדגול בשם ה’ ונתאמץ לזקוף למעלה את קומתנו שנכפפה בגלות, ולא נוותר על כל מה שירשנו מאת ה’ אלוקינו, ולא נבוז למתנתו אף על שעל אחד בארץ. ומהרה יאמנו דברי ה’ לנביאו – ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן.                                                                                

י”ג מנחם-אב תרצ”ז                                                                                               (נתפרסם ב”כל הארץ”)