חבר הכנסת צחי הנגבי הורשע בעבירת של עדות שקר, והמדינה מבקשת, במסגרת הטיעון לעונש, להטיל עליו גם קלון.

בדיון לעניין זה שאל השופט יואל צור את הפרקליטות: “כמה תיקים הגשתם על עדות שקר?”, וגם ענה: “אני בדקתי ואפשר לספור אותם על כף יד אחת”. על-כך השיב נציג הפרקליטות כי “הדבר אינו רלוונטי, ואין לכך קשר לעניין הקלון”.

ואני אומר כי הדבר רלואנטי מאוד-מאוד, אבל לפני שניכנס לכך, הבה נראה מדוע עבירת עדות השקר הפכה כמעט לאות מתה.

א.   נאשמים אשר מסרו עדות שקר במשפטם-הם

נאשמים במשפט פלילי הבוחרים להעיד כעדי-הגנה הינם, לעניין עדות השקר, כעדים לכל דבר ועניין, ואם הם משקרים, הם אמורים לעמוד למשפט פלילי נוסף, וזאת על עדות השקר עצמה, אבל זה לא כל כך פשוט.

אחד ההסברים (לא בטוח שזה רשמי, אבל לבטח יש בו משהו) שנותנים בפרקליטות לכך שלא מעמידים לדין נאשמים אשר מסרו עדות שקר במשפטם-הם הוא ש”כל הנאשמים משקרים”, ולכן אם נרצה להעמיד נאשמים לדין על עדות-שקר במשפטם, נצטרך לנהל משפט על עדות-שקר כנגד כל משפט פלילי.

כמובן שבמשפט על עדות שקר יש צורך לא רק בסיוע לעניין הכזב בעדות, אלא גם בראיות לכך שהנאשם אכן ידע שהוא דובר לא-אמת.

ובמלים אחרות – לא רק שנצטרך לנהל מספר כפול של משפטים, אלא שהמשפט על עדות-השקר עשוי להיות מסובך עוד יותר מהמשפט בו ניתנה עדות-השקר.

ב.    עדי שקר לטובת התביעה במשפט פלילי

התביעה הכללית מעוניינית בהרשעתם של הנאשמים אותם היא מעמידה לדין, שאלמלא כן היא לא הייתה מעמידה אותם לדין.

על הלהיטות של הפרקליטים ל”ניצחון ליטיגאנטי” ועל תרבות השקר של הפרקליטות כבר עמדנו לא פעם, והשאלה היא איזה אינטרס יש לה, לתביעה הכללית, להעמיד לדין את אלה שמשקרים לטובתה – בעיקר אם הם שוטרים אשר מקבלים משכורת כדי לשקר למען המולדת.

ג.     תלונות על עדות שקר מפי הנפגעים: על העיקרון התמוה

מי שהפסיד במשפט בגלל שהשופט האמין למי שהעיד כנגדו, יש לו אינטרס חזק לראות את אותו העד עומד לדין ומורשע על עדות-שקר באותו המשפט. במשפט פלילי הדבר יכול להוות עילה למשפט חוזר, וגם במשפט האזרחי אפשר להפיק מזה משהו – לפחות במישור המוסרי.

אבל כאן מתעוררת הבעייה של ה”הצפה”, משום שאם כל מי שנכווה מעדות שקר, או שהוא סבור שנכווה מעדות כזאת, ירוץ להתלונן, ידיה של המשטרה תהיינה מלאות בעבודה – רק ב”רובריקה” הזאת. הוסף לכך את כל אלה מוכנים לנסות את זה אפילו אם אין להם עילה טובה (“שיטת מצליח”), ואנה נגיע.

כנגד ה”הצפה” הזאת קבעו לעצמן רשויות החקירה מדיניות תמוהה, לפיה לא תיפתח חקירה על עדות שקר, אלא אם בית המשפט קבע שהעד שיקר לפניו, או שהוא הורה לרשויות לחקור בעניין זה.

המדיניות הזאת היא אבסורדית מאין-כמותה, שהרי – בניגוד לעיקרון לפיו העבירה המושלמת היא חמורה יותר מעבירת הנסיון שכשל – היא מחמירה דווקא עם מי שניסה לעוות מאזני משפט ע”י עדות שקר, וכשל, ומעניקה פרס דווקא למי שניסה לעשות כן – והצליח.

הגיע הזמן לשנות את המדיניות הזאת, ולקבוע כי תלונה על עדות-שקר תטופל לפי הקריטריונים המקצועיים והעדיפותיים של רשויות החוק, בלי קשר לשאלה מיהו המתלונן, ומה קבע בית המשפט.

השוטר אמיר רז, ראש מח”ש ערן שנדר, הפרקליטה אתי כהנא והשופט שלמה נחשון (אטינגר) כמשל

תארו לעצמכם ששוטר תנועה ותיק מעיד מטעם צד א’ כי הוא עבר את המרחק שבין תל-אביב לחיפה, להערכתו – 15 ק”מ, בסוסיתה מקרטעת, תוך עשר דקות.

בחקירה הנגדית מנסה הצד-שכנגד, צד ב’, להביא את העד להערכת מדוייקת יותר של המרחק:

צד ב’: אדוני, אולי המרחק בין תל אביב לחיפה גדול יותר?

העד: אני לא יודע, אני יכול רק להעריך.

צד ב’: אני אנסה לעזור לאדוני: האם המרחק בין שתי הערים האלה קטן או גדול מ-30 ק”מ?

צד א’: כבודו, אני מתנגד לשאלה. העד אמר שהוא יכול רק להעריך.

בית המשפט: לפנים משורת הדין אני ארשה את השאלה.

העד: אמרתי שאני לא יודע, ואני יכול רק להעריך.

צד ב’: אני אנסה לעזור לאדוני עוד יותר: האם המרחק בין שתי הערים האלה קטן או גדול מ-20 ק”מ?

צד א’: כבודו, אני חוזר על התנגדותי לשאלה. העד אמר שהוא יכול רק להעריך.

בית המשפט: לא ארשה את השאלה הזאת, נא להמשיך.

יש הבדל בין נסיון לקביעת המרחק שבין תל אביב לחיפה על סמך עדות של מי שעל פי דבריו-הוא אינו יכול להעריך את המרחק ביניהן (ואז דין עדותו בלא-הייתה) לבין נסיון להפריך את עדותו הפוזיטיבית של העד, על ידי חקירה נגדית צולבת, ובמקרה הזה ברור שהעד משקר לגבי המרחק, והטענה שהוא “לא יודע, ויכול רק להעריך” לא רק שלא תציל אותו, אלא תוסיף לחובתו שקר נוסף.

הדבר היחיד שיכול להציל אותו הוא שעוד מהבצפר העממי הערכת-המרחקים שלו הייתה דפוקה לחלוטין, אבל כדי להגיע לכך צריך לפתוח בחקירה פלילית, ולא להניח מראש כי הערכת-המרחקים של העד הייתה דפוקה עוד מהבצפר העממי (אבל אז תישאל השאלה איך נתנו לו להיות שוטר תנועה בישראל).

שוטר התנועה אמיר רז מוכר בחוגי המקצוע המשפטי כ”שקרן מדופלם”.

השוטר אמיר רז “מתמחה” באכיפת איסורי העקיפה בכבישי השומרון.

לפי התרשים שעשה באחד הדוחות שלו, ובהתבסס על שתי נקודות טופוגרפיות (אותן, למרבה הצער, לא ניתן “להזיז”) עולה שהמרחק שבין השוטר לבין רכבו של הנאשם (אשר בא מולו), בסיומה של העקיפה, המרחק ביניהם היה למעלה מ-600 מטרים, אבל השוטר העיד שהמרחק היה רק 50 מטרים, “על פי הערכתו”.

אם המרחק היה רק 50 מטרים, אפשר בהחלט לדבר על “עקיפה מסוכנת”, ואילו אם המרחק היה יותר מ-600 מטרים, לאישום על עקיפה “מסוכנת”, לא היה כל יסוד.

כיוון ששוטר תנועה מקצועי לא יכול “לטעות” בין 50 (חמשים) לבין 600 (שש מאות) מטרים, ברור (לפחות “לכאורה”…) שהוא משקר, ויש לפתוח נגדו בחקירה על עדות שקר.

אבל כאשר מח”ש (המחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה), בראשותו של ערן שנדר, לא רוצה לחקור, ומחלקת העררים בפרקליטות המדינה, בניצוחה של הפרקליטה אתי כהנא, נותנת לה גיבוי.

הנושא התחיל מהתשובה השגרתית שלא פותחים בחקירה על עדות-שקר בלי שבית המשפט הורה על כך, והמשיך בשיטת “הנימוקים המתחלפים” עד שהגיע אל הנימוק ה”אולטימטיבי”, לפיו “העד אמר שזו רק הערכה”…

ההזדמנות הבאה להראות שהשוטר אמיר רז משקר באה בתיק נוסף של עקיפה מסוכנת, גם הוא על פי דוח שנרשם על ידיו.

החקירה הנגדית נועדה לא רק להוציא מהעד עובדות הנוחות לצד-שכנגד, אלא גם להראות שהעד אינו אמין. כדי להראות שהעד אינו אמין, אפשר, בין השאר, להראות כי בהזדמנות קודמת הוא העיד דברים אשר אינם מתיישבים עם עדותו הנוכחית, אבל בשני המקרים ישב לדין אותו השופט – שלמה נחשון (אטינגר) – ואם הוא היה מתיר להראות שאותו השוטר העיד לשקר בפעם הקודמת, פירוש הדבר הוא שהוא האמין לעד-שקר, ובכך הוא כשל בהרשעתו של נאשם חף-מפשע.

אז הוא, נחשון (אטינגר) לא התיר את השאלה, ובכך גרם להרשעה של חף-מפשע נוסף, דבר המראה שגם השופטים אינם קנאים לאמת – במיוחד כאשר היא אינה מתיישבת עם האינטרסים האנוכיים שלהם.

וזה מביא אותנו אל החצר האחורית של תרבות השקר במימסד המשפטי שלנו.

לשכת עורכי הדין ותרבות השקר במשפט

מה קורה כאשר שופט, בתיק אחד, אומר דברים שאינם משקפים קנאות רבה לאמת, ויש חשש שתהיינה לכך השלכות בתיק הבא? הצד שרואה עצמו עשוי להיפגע יגיש בקשה לפסילת השופט, בה יציין את עובדות-העבר, וחששות-העתיד.

כך נהג גם עורך הדין שמואל יוסף:

הסיפור החל בתחילת העשור, אז פנה יוסף בבקשה לרוזין, שהיה רשם בהוצאה לפועל. לטענת יוסף, בהתנהלות מול הרשם נאמרו מצדו דברים “שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”. ב־2004 היה אמור יוסף לייצג לקוחה מול רוזין, שעבר לכס השיפוט, וביקש לפסול אותו משום שלא סביר ש”מי שלא דיבר אמת בשעתו יישב עתה כשופט ויקבע מי הוא הדובר אמת”. רוזין הגיש בתגובה תלונה נגד יוסף (מארק שון, כלכליסט 17.8.2010).

אין שום ספק: עו”ד שמואל יוסף מילא את חובת ה”נאמנות ומסירות” לשליחותו המקצועית, כפי שכל עו”ד מחוייב על פי החוק, אבל זה לא עזר לו: בית הדין המחוזי של הלשכה גזר עליו 12 חודשי השעייה בפועל ו־12 חודשים על תנאי, ובית הדין הארצי החמיר את העונש ל-30 חודשי השעייה בפועל ו-36 חודשי השעיה על תנאי.

בתי הדין של הלשכה לא דנו באמיתות דבריו של יוסף אלא רק בהתבטאויותיו. בהכרעת ביה”ד הארצי, בראשות ציון שלו, נכתב: “נטיית הלב היא להשעות את יוסף לצמיתות מלשכת עוה”ד… הדברים מקבלים משנה תוקף עת רואים אנו בעיניים כלות כיצד מיום ליום גוברת הזילות בבתי המשפט… כשהצדדים יוצרים ‘אווירת רחוב’, הדברים ומכים בפני החברה כולה כבומרנג… לא פלא שדברים מידרדרים עד כדי השלכת נעל על נשיאת העליון” (שם).

את דברי-האיוולת האלה ננתח בהזדמנות אחרת, אבל כאשר לשכת עורכי-הדין מכה בחבריה על שהם יוצאים נגד תרבות השקר של השופטים (וגם של הפרקליטים, אתם לא אכפת לכם), ושותקת לנוכח השקרים עצמם, הרי זה מתן הכשר מטעם המדינה (שהעניקה ללשכת עורכי-הדין את הסמכות לשפוט את חבריה).

מה לכל אלה ולצחי הנגבי?

כאמור במבוא, לעיל, חבר הכנסת צחי הנגבי הורשע בעבירת של עדות שקר, והמדינה מבקשת, במסגרת הטיעון לעונש, להטיל עליו גם קלון. השופט יואל צור שאל את הפרקליטות כמה תיקים הגשתם על עדות שקר, ענה כי הוא בדק ומצא כי “אפשר לספור אותם על כף יד אחת”, ונציג המדינה השיב “הדבר אינו רלוונטי, ואין לכך קשר לעניין הקלון”, ואני אומר כי הדבר רלואנטי מאוד-מאוד.

תחת הכותרת קלון לצחי הנגבי? – מניין קלונות! מביא נפתלי רז (חדשות מחלקה ראשונה) את דבריו של שופט העבר חיים כהן, לפיהם קלון הוא “פגם מוסרי המעיד על בעליו שאין הוא ראוי לבוא בקהל ישרים”.

אבל, כפי שראינו לעיל, מדינת ישראל אינה “קהל ישרים”.

נכון, זה לא אזרחי מדינת ישראל עצמם, באופן אישי, שהם, עד האחרון שבהם, ישרי-דרך למהדרין-מן-המהדרין, אלא שהם, אזרחי מדינת ישראל, הם אותו ה”קהל” אשר בחר את המחוקק, אשר חוקק את החוקים אשר קבעו את מוסדות המדינה החוקיים, ועל כן, בבחינת שלוחו של אדם כמותו, כאשר מוסדותיה של החברה הישראלית אינם מקיימים את מצוות “מדבר שקר תרחק” או “לא תענה ברעך עד שקר”, הרי זה כאילו כל החברה בישראל חוטאת בכך.

ועל כן על כרחך אתה אומר כי חברה החוטאת בדברי שקר אינה “קהל ישרים”.

איך זה מתקשר לצחי הנגבי?

כאשר המחוקק דיבר על “עבירות שיש עמן קלון”, הוא לא פירט אילו הן, וגם השאיר מרחב לתמרון “בנסיבות העניין”, או “בנסיבות המקרה” – מרחב המאפשר לבית המשפט גמישות מירבית בקביעה אם ב”נסיבות” שלפניו יש קלון, או אין קלון.

כך, למשל, אם חבר כנסת מעיד לשקר בעניין זניח, ובלי שתצמח לו מכך כל טובת הנאה, אפשר לומר כי “בנסיבות העניין” אין בכך קלון, למרות שהעונש המירבי על העבירה הוא שבע שנות מאסר.

לעומת זאת, אם שופט תעבורה עובר עבירת תעבורה, אפשר לומר כי “בנסיבות העניין” יש בכך קלון, למרות שהעונש המירבי על העבירה הוא “רק” שתי שנות מאסר, ואולי אפילו קנס בלבד.

ואם ב”נסיבות העניין” קא עסקינן, ממילא לא יכולה המדינה לטעון כי המורשע בעדות שקר אינו יכול לבוא ב”קהל ישרים”, כאשר היא עצמה, כאמור, אינה “קהל ישרים”.

ולא זו בלבד, אלא שפרקליטות המדינה (על כל שלוחותיה) היא האחרונה שרשאית לטעון כי השקר יש עימו קלון, כאשר היא-עצמה מהמובילים שבנושאי-הדגל של תרבות השקר בחברה הישראלית.

הערת אזהרה

כאשר בית המשפט קובע כי בעבירה פלונית יש קלון, הקביעה היא “בינארית”, ואין הוא יכול לקבוע כי בנסיבות העניין יש משום “קלון קל”, הפוסל את המורשע מכהונה ציבורית למשך חודש, “קלון בינוני”, הפוסל את המורשע מכהונה ציבורית למשך שנתיים ורבע, או “קלון חמור”, הפוסל את המורשע מכהונה ציבורית למשך שבע שנים.

וכיוון שאין דרגות-ביניים של קלון, חייבים להיזהר שבעתיים כאשר מייחסים למישהו קלון “בנסיבות העניין”, ואם סבור בית המשפט כי הקלון מצדיק את הפסלות לכהונה הציבורית למשך פחות מהתקופה הקבועה בחוק, עליו לקבוע כי “בנסיבות העניין” אין בעבירה משום קלון.

גילוי נאות

אני לא מכיר את צחי הנגבי, לא ראיתי אותו מימי, ומכל מה שהתפרסם עליו במשך השנים לא יכולתי להימנות על קהל מעריציו, אבל, “בנסיבות העניין” (שאני לא יודע מהן, וגם לא מחווה דיעה לגביהן), גם לו מגיע צדק.