האם ביהמ”ש העליון חף מנטייה פוליטית? דו”ח “רגבים” מראה שלא!

                                                                                                                                         לפרסום המקורי

בס”ד

 

“על עיוות הדין”

 

בג”צ כמקום מפלטו האחרון של האזרח, האומנם?!

 

 

רגבים

 

תמוז תש”ע – יוני 2010

 

במקום הקדמה

 

“אכן, השוויון הוא ערך יסודי לכל חברה דמוקרטית, “אשר המשפט של כל מדינה דמוקרטית שואף, מטעמים של צדק והגינות, להמחישו…” (הנשיא אגרנט בד”נ 10/69 [13], בעמ’ 35)… הצורך להבטיח שוויון הוא טבעי לאדם. הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות. המבקש הכרה בזכותו, צריך להכיר בזכותו של הזולת לבקש הכרה דומה. הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם...   השוויון משתרע על כל תחומי החיים והמדינה. על-כן יש לקיים שוויון בין בני אדם המשתייכים לדתות, לאומים, עדות, גזעים, מפלגות, השקפות גופים וקבוצות שונות… על הצורך להבטיח שוויון בישראל אנו למדים ממקורות שונים. הראשון שבהם הוא הכרזת העצמאות. הקובעת, כי מדינת ישראל – “תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדלי דת, גזע ומין”.   בצד מקור זה יש להצביע על עצם אופיה הדמוקרטי של המדינה כמחייב את התגשמותו של עקרון השוויון…”     בג”צ 953/87 פורז נ’ עיריית תל-אביב, פ”ד מב(2) 309, עמ’ 332

 

 

אין מתאימים יותר מדברי תוכחה אלו, מילים כדרבנות שיצאו מתחת ידיהם של שופטי בג”צ בכבודם ובעצמם, בכדי לבחון לאורם את התנהלותם שלהם בשאלות הנוגעות לשלטון החוק ולזכויות אדם בשטחי יהודה ושומרון.

 

 

בדו”ח שלפניכם נחשפות עובדות המדברות בעד עצמן, והן עושות זאת טוב יותר מכל הסבר, ניתוח או פרשנות שניתן היה להצמיד להן.

 

 

פשוט קראו ושפטו בעצמכם.

 

 

תוכן עניינים

 

 

 

מבוא

 

בשנים האחרונות וכחלק ממגמת ההתערבות הגוברת של בית המשפט העליון בפעולות הרשות המבצעת, החל שוטף אותנו גל של עתירות כנגד בניה בלתי חוקית המתבצעת בשטחי יהודה ושומרון.

 

מקצת העתירות מוגשות בידי ארגוני שמאל ומכוונות כנגד ההתיישבות הישראלית (להלן: “עתירות השמאל“), ומקצתן בידי ארגונים ציוניים – לאומיים ומכוונות כנגד בניה בלתי חוקית במגזר הפלשתיני (להלן: “עתירות הימין“).

 

למעשה, ניתן לומר כי מדובר ‘בעתירות ראי’, שכן אלו גם אלו מבוססות על אותה תשתית עובדתית רלוונטית ואלו גם אלו מעוררות את אותן השאלות המשפטיות.

 

אם לתמצת את העיקרון המוביל בכל העתירות הרי שהן מכוונות כנגד רשויות האכיפה ביהודה ושומרון (המנהל האזרחי), בטענה כי הן נמנעות מלבצע את המוטל עליהן ולאכוף את החוק כנגד הבניה הבלתי חוקית. כלל העתירות הוגשו כנגד מבנים אשר אין חולק על היותם בלתי חוקיים.

 

מבחינת השאלות המשפטיות שמעלות העתירות, הרי שבראש ובראשונה על ביהמ”ש להכריע האם ישנה בכלל עילה להתערבותו בשיקול דעתן של רשויות האכיפה או שהתנהלותן אינה חורגת ממתחם הסבירות. היה והוחלט שיש מקום להתערבות שיפוטית, עובר ביהמ”ש לשלב הבדיקה השני – בחינת המקרה הנדון לגופו והכרעה בו לפי ראות עיניו.

 

 

בדו”ח שלפניכם נסקרת בתמצית התייחסותו של בית המשפט העליון לעתירות הרבות המונחות על שולחנו בעת האחרונה ואשר הוגשו משני צידי המתרס הפוליטי בין השנים 2005 ל – 2009. התמונה העולה מן הדו”ח אמורה להדיר שינה מעיני כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו.

 

התייחסותו של בג”צ לַעתירות נבחנת בדו”ח על בסיס פרמטרים זהים, אובייקטיביים ומדידים, ומן הממצאים ניתן לראות בבירור כי בעוד שעתירות השמאל זוכות להתייחסות רצינית ומחמירה, הרי שעתירות זהות המוגשות על ידי מי שמזוהים עם הימין זוכות להתייחסות מזלזלת ולא רצינית.

 

בדו”ח נבחנים מדעית פרמטרים קבועים, ובהם: משך הזמן שניתן לתגובה, מספר דיונים שהתקיימו ופרקי הזמן שחלפו בין דיון לדיון, ההרכב אשר מונה לדון בהן וכן הוצאת צווי ביניים וצווים על תנאי.

 

הדו”ח מתמקד בבחינת המרכיבים הפרוצדוראליים של ההליך, שכן מרכיבים אלו מתקיימים בהליך עוד בטרם נבחנו הסוגיות העולות בו לעומקן ומשכך הם משקפים את נקודת המוצא ואת העמדה הבסיסית ממנה ודרכה ניגשים השופטים אל הסוגיה. משום כך את ההבדלים התהומיים כפי שהם משתקפים בדו”ח לא ניתן לתלות בדקויות משפטיות מלומדות, והתוצאה, כאמור, חמורה ומדאיגה.

 

אין המדובר בעתירה אחת, לא בשתיים וגם לא בשלוש. בדו”ח שלפניכם מוצבות זו מול זו כל העתירות שהוגשו נגד בניה בלתי חוקית ביהודה ושומרון בשנים האחרונות, “תמונות ראי” שהוגשו כולן בתקופה האחרונה, ומצביעות כולן על אותה מגמה מפלה, אשר דומה כי כבר אין איש מן השופטים עושה ולו מאמץ קטן להסתירה.

 

לא ניתן לתלות זאת ביד המקרה, וגם לא בדעות שונות של שופטים שונים. העובדות המתוארות בדו”ח מצביעות בבירור על מדיניות עקבית ומודעת המובלת בידי נשיאת ביהמ”ש העליון, השופטת דורית בייניש. מדיניות המונעת ומבוססת על השקפת עולם פוליטית ומכתיבה במובהק יחס שונה ומפלה בין ימין לשמאל, בין תומכי ההתיישבות ומתנגדיה.

 

 

בעידן בו בית המשפט העליון מנכס לעצמו יותר ויותר סמכויות של התערבות בעבודת הרשויות המחוקקת והמבצעת, מדאיגים מאוד הסממנים הפוליטיים המובהקים המוצאים את ביטויים בהחלטות ובפסקי דין היוצאים מתחת ידי שופטיו והופכים אותו לכלי נשק בידי צד מסוים של המפה הפוליטית.

 

לא ניתן לצפות מן הציבור לתת אמון בשופטיו אם אלו נוטלים לעצמם את הזכות לתפוס צד באופן כה מובהק בוויכוח הפוליטי, לרתום לטובתו את עגלת המשפט ואת המנדט שניתן להם, ולהפוך בציניות את שלטון החוק לכלי נשק חד-כיווני בידי צד אחד וכנגד הצד האחר.

 

הדו”ח שלפניכם מהווה תמרור אזהרה הקורא לנו כחברה “עצור”! רגע לפני איבוד הלגיטימציה של בית המשפט העליון, רגע לפני שהסדק באמון הציבור הופך לפער שכבר לא ניתן יהיה לגשר עליו, רגע אחד קטן לפני שאנו מתדרדרים אל התהום שתפגע אנושות בשלטון החוק ותסב נזק בלתי הפיך לדמוקרטיה הישראלית.

 

כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לליבו, ולא פחות מכך כל מי שבית המשפט העליון ותפקידו ההכרחי במדינה דמוקרטית יקרים לליבו, חייב לעצור מול הנתונים הקשים העולים מן הדו”ח, לבחון אותם ביושרה אישית ומקצועית ולהסיק את המסקנות הנדרשות.

 

תקוותנו כי אלו הנדרשים לכך יבצעו את חשבון הנפש הנדרש, ישיבו את בית המשפט העליון למקומו ולתפקידו בחברה דמוקרטית – כתובת ומשענת איתנה לכל אזרח באשר הוא ללא הבדל דת, גזע ומין, אך גם ללא הבדלי השתייכות פוליטית, השקפתית ומגזרית.

 

עיקרי הממצאים

 

בכדי לבחון האם יש הבדל ביחס של בג”צ לעתירות המוגשות מימין לאלו המוגשות משמאל, נערכה במסגרת הכנת הדו”ח השוואה בין העתירות על בסיס פרמטרים קבועים, מרביתם, כאמור, נוגעים לחלקו הפרוצדוראלי של ההליך.

 

התוצאות מוגשות כאן לפניכם כהווייתן, בתחילה בטבלה מרכזת, בהמשך בהסבר עיקרי הממצאים לפי הפרמטרים השונים, ולבסוף, בפירוט מדגם של שמונה זוגות ‘עתירות ראי’, מסודרות זו מול זו:

 

 

 

 

עיקרי הממצאים – הסבר לפי הפרמטרים השונים

 

עתירות הימין והשמאל הושוו, כאמור, על בסיס פרמטרים קבועים וחד-משמעיים. לפניכם ממצאי השוואת הפרמטרים השונים, מסודרים לפי סדר הטיפול הכרונולוגי בעתירה מרגע הגשתה ועד להכרעה בה.

 

מספר ימים שקצב ביהמ”ש לתגובה מקדמית – ההחלטה הראשונה שנדרש לקבל בג”צ מעת שהונחה על שולחנו עתירה חדשה היא קציבת המועד בו נדרשים המשיבים, ובראשם המדינה, להגיש את תגובתם המקדמית לטענות שהעלו העותרים בעתירה.

 

משך הזמן שניתן למתן התגובה המקדמית נגזר, על דרך הכלל, מהחשיבות ומהדחיפות שמייחס השופט שקיבל לידיו את העתירה (השופט התורן באותה העת) לנושא הנדון בה. את היחס לעתירה בהקשר זה מגבש השופט על בסיס התרשמותו הראשונית מקריאתה. אמור מעתה, בעתירה שתיתפס אצל השופט מקריאה ראשונית בה כחשובה ודחופה, ייקצבו מספר ימים מצומצם לתגובה ובכך יינתן ביטוי ליחסו הרציני של ביהמ”ש לנושא הנדון בה, וכן להיפך.

 

מממצאי הדו”ח עולה כי בעוד שבעתירות השמאל עומד ממוצע הימים לתגובה מקדמית על 25 ימים, הרי שבעתירות הימין עומד ממוצע הימים לתגובה על 88 ימים. פער של יותר מפי 3.

 

משמעות ממצא זה היא כי על אף שעתירות שני הצדדים עוסקות בסוגיות משפטיות זהות ונסמכות על תשתית עובדתית זהה, הרי שהיחס הראשוני והבסיסי לעתירות השמאל, כפי שהוא בא לידי ביטוי בקציבת המועד לתגובה המקדמית, הוא רציני בהרבה מזה לו זוכות עתירות הימין.

 

הוצאת צו ביניים – ההחלטה הבאה שנדרש בג”צ לקבל בעתירה היא האם ליתן צו ביניים שיעמוד בתוקפו עד להכרעה הסופית בעתירה או לא. ההחלטה האם להוציא צו ביניים מתקבלת בשלב מקדמי בו טרם נשמעו, וממילא טרם התבררו, טענות הצדדים לעומקן ומשום כך היא מושפעת בראש ובראשונה מהחשיבות שמיחס ביהמ”ש במבט ראשון לנושא הנדון ומהמשקל שהוא מייחס עוד בטרם הדיון בעומקם של דברים לטענות של כל אחד מהצדדים.

 

המבחן שנקבע בפסיקה להכרעה בשאלת הוצאת צו הביניים הוא “מאזן הנוחות”, קרי: איזה צד יפסיד פחות מהוצאה או מהימנעות מהוצאת צו הביניים. אמור מעתה, אם תחושתו של ביהמ”ש מהתרשמותו הראשונית מטענות הצדדים היא כי טענות העותרים חזקות ומשכנעות ולעומתן טענות המשיבים ו/או זכויותיהם קלושות הרי שנטייתו תהיה להורות על הוצאת צו הביניים, וכן להיפך.

 

מממצאי הדו”ח עולה כי בעוד שבאף לא אחת מעתירות הימין הורה בג”צ על הוצאת צו ביניים הרי שבעתירות השמאל, למעט בעתירה אחת, בכל העתירות בהן נתבקש צו ביניים הצו ניתן גם ניתן. 90%(!) היענות לבקשות השמאל לצווי ביניים מול 0% היענות לבקשות הימין!! זאת, כאמור, על אף שהעתירות, וכך גם טענותיה המהותיות של המדינה בתגובותיה להן, זהות מבחינה עובדתית ומבחינת השאלות המשפטיות שהן מעוררות. אין זאת אלא שהדעות המוקדמות שמביאים איתם שופטי בג”צ אל הדיון משפיעות על יחסם הבסיסי לטענות העותרים ולזכויות שישנן או אינן למי שבנו לכאורה בניגוד לחוק.

 

ההרכב הדן בעתירה – לאחר קבלת תגובת המשיבים המקדמית וההחלטה בדבר הוצאת צו הביניים, עוברת העתירה לדיון בפני הרכב של שלושה שופטים. קביעת ההרכב שידון בכל עתירה מתבצעת על ידי מזכירות בית המשפט, והטענה הרווחת בהקשר לכך היא כי בבסיס קביעת ההרכב עומדים שיקולי יעילות בלבד – ויסות התיקים מבוצע בהתאם ליומן בית המשפט, תורנויות השופטים, תחומי התמחותם וכדו’ שיקולים ענייניים.

 

אלא, שטענה זו אינה יכולה לעמוד עוד אל מול ממצאי הדו”ח החד-משמעיים.

 

בעוד שבאף לא אחת מעתירות הימין הייתה הנשיאה חלק מההרכב הדן בעתירה, הרי שבשמונה מתוך ארבע עשרה (!) עתירות השמאל עמדה הנשיאה בראש ההרכב. סטטיסטיקה כזו, של כ- 60% מול 0% אינה יכולה להיות יד המקרה וגם אינה יכולה להיות מוסברת בשיקולי יעילות וסידורי עבודה.

 

יש לכך הסבר אפשרי אחד בלבד – לאור החשיבות הרבה שמייחסת הנשיאה לעתירות השמאל כנגד ההתיישבות ולאור רצונה להיות זו שקובעת את ‘הטון’ ואת המדיניות בטיפול בהן, שומרת הנשיאה את הדיון בהן לעצמה. כך ביכולתה להבטיח להן ‘טיפול מסור’ אשר תואם את השקפתה ואת יחסה להתיישבות ביהודה ושומרון. לעתירות הימין כנגד הפלשתינים, כמובן, אין היא מייחסת כל חשיבות ומשום כך היא מותירה את הדיון בהם ליתר חבריה לכס השפיטה.

 

המועד שחלף מהגשת העתירה ועד לדיון הראשון בה – כאמור לעיל, לאחר שהוגשה העתירה, התקבלו תגובות המשיבים המקדמיות ונתקבלה הכרעה באשר לבקשה לצו ביניים (היכן שנתבקש), נקבעת העתירה לדיון. קביעת המועד לדיון צריכה לאזן בין עומס התיקים הרב המוטל על בית המשפט, לבין חשיבות העניין הנדון ודחיפות ההכרעה בו ו/או ההתקדמות בו שלב נוסף, (פעמים שמתקבל פסק-דין באופן מיידי ופעמים שמדובר בתהליך ארוך הכולל מספר דיונים שביניהם נדרשים הצדדים לנקוט בצעדים כל שהם, לעדכן את בית המשפט ולקבל הנחיות לגבי ההמשך, וחוזר חלילה). אמור מעתה, סוגיה שבית המשפט ייחס לה חשיבות תקבע לדיון בהקדם לעומת סוגיה שבית המשפט ייחס לה חשיבות משנית שהדיון בה יידחה למועד מאוחר בשל העומס הרב בבית המשפט.

 

גם ממצאי הדו”ח הנוגעים לפרמטר זה אינם מותירים מקום לספק באשר לפערי החשיבות התהומיים שמייחס בית המשפט לעתירות השונות. בעוד שממוצע הימים מהגשת העתירה ועד לדיון הראשון בה בעתירות השמאל עומד על 177 יום, הרי שבעתירות הימין עומד הממוצע על 389 יום. פער בלתי נתפש של יותר מפי 2!!! אין זאת אלא שבעוד שלעתירות השמאל מייחס ביהמ”ש חשיבות ודחיפות רבה, הרי שעתירות הימין זוכות ליחס שאין לתלותו אלא בזלזול מופגן.

 

נשוב ונדגיש, בשלב זה עוד טרם התקיים דיון לגופן של טענות, כך שלביהמ”ש אין, ולא יכולים להיות, כלים להערכת משקל טיעוני הצדדים. משום כך לא ניתן לתלות את היחס המפלה בדקויות משפטיות המצדיקות יחס השונה משיקולים ענייניים.

 

הוצאת צו על תנאי – משהתקיים דיון בעתירה והתאפשר לביהמ”ש להתרשם מקרוב מטענות הצדדים, עומדות בפני ביהמ”ש שתי אפשרויות: האחת, לדחות את העתירה ולקבוע כי הטענות שהועלו בה אינן צודקות ו/או אינן מצדיקות את התערבותו של ביהמ”ש, והשנייה, להורות על הוצאת צו על תנאי. הוצאת צו על תנאי אין משמעותה בהכרח קבלת העתירה (הפיכתו של הצו לצו מוחלט), אולם יש בה בהחלט משום איתות למשיבים (ובמקרים שלנו למדינה) על חוסר שביעות רצונו מהתנהלותם ועל כוונתו להיכנס לעובי הקורה, להתערב ולהכריע בין הצדדים.

 

הוצאת צו על תנאי משמעותה דרישה מהמשיבים לבחון לעומק את התנהלותם ואת הצורך לשנותה ו/או לספק הסברים מפורטים יותר לבית המשפט.

 

שלב זה כבר קשור לדיון בגופן של טענות, אולם, כאמור, הוא עדיין אינו משקף הכרעה סופית. ניתן להגדירו, אם כן, כמעין התרשמות ביניים של ביהמ”ש לאחר הדיון ברובד הראשון של העתירה.

 

גם בהקשר זה, באופן תמוה עולה, כי בעוד שבאף לא אחת מעתירות הימין מצא ביהמ”ש לנכון להוציא צו על תנאי, שידרוש מהמדינה לבחון לעומק את התנהלותה בשאלת אכיפת החוק כנגד בניה בלתי חוקית במגזר הפלשתיני ולחלופין לספק הסברים לכך, הרי שב- 35% מעתירות השמאל שנידונו בהרכב מצא משום מה לנכון ביהמ”ש להוציא צו על תנאי (וברוב המקרים המדובר, כאמור, בנשיאה שהושיבה עצמה בראש ההרכב).

 

גם כאן, מול סטטיסטיקה כה קיצונית וכה מוחלטת, קשה יהיה לתלות את ההבדל בשיקולים ענייניים. מדובר הרי בעתירות זהות כמעט לחלוטין, הן מבחינת המאפיינים המשפטיים והשאלות המשפטיות והמנהליות המתעוררות בהן והן מבחינת המאפיינים העובדתיים (למעט, כמובן, השוני בגורם המגיש ובגורם שכנגדו הוגשו העתירות…).

 

מספר הדיונים שהתקיימו בטרם הכרעה – פרמטר זה משקף אולי יותר מכל את החשיבות שמייחס ביהמ”ש לעתירה ולסוגיות הנדונות בה ואת רצונו להמשיך ולהיות מעורב בטיפול בה ולעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות בעניינה. העומס המוטל על ביהמ”ש לא מאפשר לו את הפריבילגיה להקדיש לכל נושא העולה בפניו שעות רבות של זמן שיפוטי יקר. משום כך רק עתירות חשובות ‘זוכות’ לדיונים רבים. עתירות בעלות חשיבות משנית עוברות למסלול הכרעה לאחר דיון אחד במקרה הטוב.

 

וראה זה פלא, בעוד שרבות מעתירות השמאל זכו לשניים שלושה, ארבעה ואף חמישה דיונים, ומעורבותו הפעילה של ביהמ”ש נמשכה בהן על פני שנים, הרי שאף לא אחת (!) מעתירות הימין זכתה ליותר מדיון אחד. ממוצע הדיונים בעתירות השמאל עומד על 1.9 דיונים לעתירה בעוד שבעתירות הימין עומד ממוצע הדיונים על 0.5 דיונים לעתירה – פער של כמעט פי 4 !!!

 

זאת ועוד, שתיים מעתירות הימין נדחו על ידי ההרכב על יסוד עיון בכתובים בלבד, בלא שביהמ”ש מצא לנכון לתת לעותרים הזדמנות להשמיע טענותיהם בעל-פה ולהקדיש להן אף לא דיון אחד. בשלוש עתירות ימין נוספות טרם התקיים דיון ראשון, וזאת על אף שמאז שהוגשו חלפה כבר יותר משנה וחצי!! על רקע נתון זה קשה לטעון שביהמ”ש מתייחס ברצינות לעתירות הימין.

 

שקלול הפרמטרים – העובדה שבכלל הפרמטרים שנבחנו, ללא יוצא מן הכלל, נמצא יחס מפלה באופן קיצוני – יחס רציני, שלא לומר אוהד, לעתירות השמאל, אל מול יחס מזלזל, שלא לומר ציני, המופגן כלפי עתירות הימין – אינה מותירה מקום לספק באשר לאג’נדה הברורה שמובילה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, בהקשרים אלו.

 

המניע היחיד שביכולתו לספק הסבר לפער הזה הוא מניע אידיאולוגי-פוליטי, הרואה בשטחי יהודה ושומרון ‘שטחים כבושים’ ולא חבלי מולדת, במדינת ישראל ‘כובשת’ ולא אומה השבה לארצה לאחר אלפיים שנות גלות וגואלת אותה משממונה, ובפלשתינים ‘עם כבוש ומדוכא’ ולא אויב החפץ להשמידנו ולגרשנו מנחלת אבותינו.

 

עמדה אידיאולוגית ופוליטית זו לגיטימית, כמובן, במסגרת השיח הציבורי והפוליטי במדינה, והעם בישראל חצוי בה זה שנות דור. אולם, אסור בשום פנים ואופן שביהמ”ש ייטול לידיו את הסמכות לעקוף את העם, להכריע ולקבל עמדה אחת יותר מזו הקוטבית לה.

 

בהנחתה של אג’נדה פוליטית קיצונית בבסיס התנהלותו של בג”צ יש משום נקיטת עמדה חמורה ופסולה בסוגיות פוליטיות השנויות במחלוקת ציבורית ואשר ההכרעה בהן במדינה דמוקרטית חייבת להיות בידי העם ונבחריו, בכנסת ובממשלה.

 

 

מאז החל גל עתירות השמאל להציף את מסדרונות היכל הצדק שבה ונשמעת הטענה ולפיה פניית ארגוני השמאל הקיצוני לבית המשפט בעתירות כנגד ההתיישבות אינה אלא שימוש ציני במערכת המשפט לצרכי וויכוח פוליטי, נשיאת שמו של שלטון החוק לשווא לשם קידום אינטרסים אידיאולוגיים, שאלו הדוגלים בהם נכשלו בקידומם במגרש הדמוקרטי.

 

הטענה היא כי השימוש בבג”צ אינו אלא ‘מסלול עוקף דמוקרטיה’ באמצעותו מנסה מיעוט קטן בחברה הישראלית לכפות את דעותיו על הרוב תוך עקיפת המסלול הדמוקרטי.

 

הדו”ח שלפניכם מוכיח את הטענה הזו כאלף עדים!!

 

העובדה שלא נמצא אף לא פרמטר אובייקטיבי אחד שיצביע על ההיפך, פרמטר בודד שיהיה בו בכדי לאזן את היחס המעוות והלא שוויוני של בג”צ לעתירות המוגשות משני צידי המתרס של המפה הפוליטית, עובדה זו זועקת לשמים ולא מאפשרת לצערנו לדון עוד את בג”צ לכף זכות ולנפק לזכותו הסברים מקומיים שיניחו את הדעת המוטרדת וירגיעו את הלב הרותח.

 

הזכות שנטל לעצמו בג”צ להכריע בשאלת יחסה של מדינת ישראל לשטחי יהודה ושומרון ובהמשך לכך לקבוע את היחס המשפטי לעתירות המונחות לפתחו מוציאה אותו אל מחוץ לקונצנזוס והופכת אותו למוסד שנוי במחלוקת, כלי ניגוח במשחק הפוליטי.

 

זהו נזק בל יתואר לשלטון החוק ולמקומו המרכזי של מוסד השפיטה בכלל, ובית המשפט העליון בפרט, בחברה ובמדינה דמוקרטית.

 

שנים רבות יידרשו בכדי לשקם את תדמיתו האובייקטיבית והנקייה של בג”צ ואת אמון הציבור בו. שנים רבות עוד יידרשו בכדי להשיב את המוסד החשוב הזה אל מקומו ולתפקידו.

 

מוטב מאוחר מלעולם לא.

 

 

פירוט עתירות הראי

 

לפניכם פירוט שש-עשרה העתירות שנבחנו במסגרת הדו”ח.

 

לכל עתירה קודם רקע עובדתי קצר ולאחריו מוסברים בתמצית עיקריה ועיקרי תגובת המדינה.

 

לאחר מכן נסקרת התייחסותו של ביהמ”ש לעתירה, בדגש על הפרמטרים שנבחנו ושהובאו לעיל.

 

קִראו ושִפטו בעצמכם.

 

 

עפרה – בג”צ 5023/08 יש דין ואח’ נגד שר הביטחון ואח’

 

רקע

 

עפרה הינו ישוב קהילתי, ראשון הישובים שהוקם בבנימין לפני למעלה משלושים שנה. הישוב הוקם על שטח שנתפס בתפיסה צבאית לצרכי ביטחון וכיום מתגוררות בו למעלה מ-700 משפחות.

 

עיקרי העתירה

 

ארגוני השמאל הקיצוני ‘יש-דין’ ו’בצלם’, ואיתם מספר פלשתינים תושבי הסביבה, עתרו לבג”צ כנגד 9 בתי קבע ביישוב עפרה אשר לטענתם נבנו על קרקע פלסטינית פרטית של העותרים הפלשתינים. כך, לטענם, גם ביחס לכל היישוב כולו, שנבנה על קרקעות פרטיות, ללא תוכנית מתאר בתוקף ואף ללא תחום שיפוט.

 

העותרים קובלים על כך שהמדינה לא עושה די על מנת לאכוף את החוק ולהגן על זכויות הקניין של העותרים.

 

תשובת המדינה

 

את תגובתה לעתירה נדרשה המדינה לתת בתוך 10 ימים בלבד מיום שהוגשה העתירה (זמן קצר ביותר בכל קנה מידה).

 

בתגובתה, מפריכה המדינה באופן חד-משמעי את טענת הבעלות של העותרים הפלשתינים על הקרקעות נשוא העתירה. היישוב עפרה, מזכירה המדינה, הוא מהוותיקים והגדולים ביישובי יהודה ושומרון. בשנת 1977 הוכר היישוב בהחלטה של ועדה משותפת לממשלה ולהסתדרות הציונית. במהלך השנים רכשו התושבים היהודיים קרקעות מפלשתינים אולם הללו לא נרשמו על שם הרוכשים בשל החשש לחייהם של המוכרים הפלשתינים.

 

תשעת הבתים נמצאים בתוככי הישוב והקרקע שעליה בנויים אינה רשומה, כאמור, על שמם של העותרים. אשר למימוש צווי ההריסה כנגד המבנים, שבה המדינה על עמדתה הקבועה בדבר קיומם של סדרי עדיפויות – “על פי החלטתו של שר הביטחון מושם, לעת הזו, דגש על טיפול במבנים בלתי חוקיים חדשים המוקמים באיו”ש, בפרט מחוץ לתחומי יישובים קיימים[1]“. אשר לבתים  נשוא העתירה, הרי שהם נבנו בתחומי היישוב ואין מדובר בניסיון להרחיב את גבולות הישוב באמצעות מאחז בלתי חוקי; הבתים מאוכלסים; העותרים אינם בעלי הקרקע ואין להם זכות קניינית על האדמות.

 

ההליכים בבג”צ

 

ראשית, דיון בעתירה התקיים בתוך 30 יום (אין כבר שום דבר דחוף יותר על סדר יומו של בית המשפט העליון…).

 

על אף עמדת המדינה, ועל אף שטענת הבעלות הפרטית אינה רלוונטית שכן הוכחשה באופן גורף ע”י המדינה בהתבסס על רישומי הטאבו הרשמיים, הוציאה הנשיאה צו ביניים נגד המשך בנייתם ואכלוסם של המבנים. כמו”כ  הוציאה בייניש צו על תנאי כנגד המדינה, צעד שלא בוצע עד כה אף לא פעם אחת בעתירה שהוגשה ע”י גורמים המזוהים עם הצד הימני של המפה הפוליטית ואשר כוונה כנגד בניה בלתי חוקית של פלשתינים. צדק, שוויון, כבר אמרנו?!

 

 

סילוואד- בג”צ 702/09 התנועה לשמירת אדמות הלאום נגד שר הביטחון ואח’

 

רקע

 

הכפר סילוואד שוכן בסמוך ליישוב עפרה בחבל בנימין. הכפר עצמו כבר זכה למעמד של עיר אולם בסביבתו עדיין נמשכת בניה בלתי חוקית של מבנים רבים, חלקם בתי פאר של ממש, עליהם נסובה עתירת “התנועה לשמירת אדמות הלאום”.

 

עיקרי העתירה

 

ליד הכפר החלו בבנייה מאסיבית של בתי פאר, כולם כמובן בניגוד לחוק. בעת הגשת העתירה שלושת מבני הפאר טרם אוכלסו ונפתח פתח להוצאת צו ביניים למניעת המשך הבניה והאכלוס של המבנים. כבר בשנת 2007 פנתה העותרת למנהל האזרחי בדרישה לאכוף את צווי ההריסה כנגד המאחז הבלתי חוקי, אולם היא לא נענתה בצורה עניינית ודבר לא נעשה בכדי למנוע את המשך הבנייה. במשך השנתיים שקדמו לעתירה לא הוצא ולו צו הריסה אחד כנגד המבנים במאחז.

 

אשר על כן פנתה העותרת ביום ה- 21.1.09 לבג”צ בבקשה כי יורה לרשויות האכיפה לבצע את המוטל עליהן ולפעול להריסת המבנים.

 

בגדרי העתירה התבקש גם צו ביניים שימנע את אכלוס המבנים עד להחלטה לגופה של עתירה, שכן אכלוס המבנים יקשה מאוד על הריסתם בשלב מאוחר יותר.

 

תשובת המדינה

 

מאז שנת 1989 נפתחו 28 תיקי בב”ח בסילוואד, ובמרוצת השנים נהרסו שישה מהם. בעניין המבנים שצוינו בעתירה, הוגשה בשנת 2006 עתירה לבג”ץ ע”י עברייני הבניה וזו עדיין תלויה ועומדת. לטענת המדינה, בבדיקה שערכה נמצא כי הבנייה באחד משלושת המבנים הופסקה מאז שהוצא הצו. אמנם המדינה מודה כי הבנייה במבנים האחרים נמשכת, אך מכיוון שהעתירה טרם הוכרעה “אין כוונה לבצע את צווי ההריסה”. כמו כן המדינה מאשרת כי שלושת המבנים עליהם נסובה העתירה אינם חוקיים.

 

המדינה מבקשת לדחות את העתירה מהנימוק העיקרי לפיו על רשויות האכיפה התכנוניות להיות עצמאיות בבואן לקבוע את סדרי העדיפות של פעולותיהן, וכן מהנימוקים לפיהם העתירה כוללנית ועניינם של שלושת המבנים שצוינו בעתירה עדיין תלוי ועומד בבג”ץ.

 

ההליכים בבג”צ

 

צו ביניים, כמובן, לא ניתן.

 

עד כה, ובחלוף כשנה וחצי מהגשת העתירה, לא מצא לנכון בג”צ אפילו לקיים דיון אחד בה, ק”ו שלא לקבלה ולתת את הסעד שהתבקש בה. דיון שאמור היה להתקיים ב- 8.2.09 נדחה ל- 6.5.10 – במצטבר כאמור, כשנה וחצי ללא כל דיון!!

 

 

חרשה והיובל – בג”צ 9051/05 תנועת שלום עכשיו נגד שר הביטחון ואח’

 

רקע

 

תנועת השמאל הקיצוני “שלום עכשיו” הגישה עתירה לבג”ץ כנגד ששה בתי מגורים בשכונת חרשה שבטלמון ושנים עשר בשכונת היובל, מדרום לעלי. לבתים הוצאו צווי הריסה, אך אלו לא נאכפו ע”י המנהל. בתי הקבע בחרשה נמצאים כ- 500 מטר בלבד מבתי הכפר מזרעת אל קבליה, שמוזכר בעמוד הבא.

 

עיקרי העתירה

 

היישוב חרשה מוגדר ‘מאחז בלתי חוקי’ על פי ההגדרות שנקבעו בדו”ח טליה ששון. הישוב ממוקם על אדמות סקר שאין לגביהן כל תביעת בעלות וע”פ דו”ח ששון המדינה הייתה מעורבת ‘עד מעל הראש’ בהקמתו ואף מימנה זאת בעלות כוללת של 1,660,000 ₪. בשנת 2005 החלה בניית מבני הקבע בישוב.

 

שכונת היובל בנויה ברובה על אדמות מדינה ומקצתה על אדמה פלשתינית פרטית וגם היא לא קיבלה את כל האישורים הנדרשים. גם כאן המדינה מימנה את הקמת היישוב בעלות של 2,750,000 ₪. בנית הקבע במקום החלה בשנת 2002.

 

דובר המנהל האזרחי אישר (במכתב משנת 2005) כי למבני הקבע הוצאו צווי הריסה ולטענת העותרים מעבר לכך לא נעשו כל פעולות אכיפה לביצועם.

 

העותרים מבקשים כי ביהמ”ש יורה למדינה לממש את צווי ההריסה לאלתר וכן יוציא צו ביניים המורה למדינה למנוע את אכלוס הבתים עד למתן פסק דין בעתירה וכן לנתק את הבתים מתשתיות המים, החשמל והביוב.

 

תשובת המדינה

 

שכונת חרשה הוקמה על אדמות סקר ואכן הוצאו צווי הריסה. שכונת היובל הוקמה אף היא על אדמות סקר ובית אחד על אדמה פלשתינית פרטית.

 

גם כאן ענתה המדינה כי שיקולים רבים הובאו בחשבון בקביעת סדרי עדיפות לאכיפת צווי ההריסה וכי בהתאם להם צווים אלו מצויים במקום נמוך בסדרי העדיפויות.

 

גם בהודעת העדכון שנמסרה בסמוך למועד הדיון בעתירה ביוני 2009, טענה המדינה כי “כל עוד לא מתעלמים המשיבים מחובתם לאכוף את הדין… לא יתערב בית המשפט הנכבד בסדרי העדיפויות הנוגעים לאכיפה[2]“, ובהמשך פירטה את פעולות האכיפה שמבוצעים מעת לעת ותוצאותיהן: מאוקטובר 2008 ועד מרץ 2009 נהרסו 60 מבנים של יהודים באיו”ש וכן הורחבו צווי תיחום במספר נקודות יישוב.

 

ההליכים בבג”ץ

 

העתירה תלויה ועומדת למעלה מארבע שנים תמימות ודיונים רציניים וכבדי משקל מתקיימים בה מעת לעת!!!

 

בהחלטה אחרונה שניתנה בעתירה בחודש יולי 2009 כתבה כב’ הנשיאה כי “השתלשלות העניינים עד כה מאז הגשת העתירה מתמשכת על פני תקופה של למעלה מארבע שנים… בנסיבות אלה, הרי היה על המדינה… לממש את הצווים נשוא העתירה או לכל הפחות לקצוב לוח זמנים החלטי למימושם, כחלק מחובתה היסודית לקיום החוק ואכיפתו”. בייניש דרשה מהמדינה ללא כל מצמוץ להודיע בתוך ארבעה חודשים על לוח זמנים מחייב למימוש הצווים. עם זאת, מכיוון שמדובר במבנים מאוכלסים, בג”ץ קבע כי על המדינה לערוך שימוע לתושבים ורק לאחר מכן להמשיך בהליכי ההריסה. אפילו בקשה לדחייה מצד המדינה בקציבת לוחות הזמנים להריסה עקב המשאבים הנדרשים לאכיפת צו הקפאת הבניה ביהודה ושומרון נדחתה ע”י הנשיאה!!

 

 

מזרעת אל קבליה – בג”צ 2115/06 אנחנו על המפה ואח’ נגד שר הביטחון ואח’

 

רקע

 

חמישה מבני קבע הוקמו ללא היתר מדרום לכפר מזרעת אל קבליה שבנפת רמאללה. השטח שבו נמצאים המבנים הוא שטח C שבאחריות ישראל ובשליטתה. המאחז נמצא במקום החל משנת 1996 ובמרוצת השנים נוספו בו שני מבנים, נפרצו דרכי גישה והבתים אוכלסו. במאחז הפלסטיני נתפס בעבר מחבל שהכין מטעני חבלה.

 

עיקרי העתירה

 

הסתבר כי הוצאו צווי הריסה לשלושה מן המבנים הלא חוקיים, אולם לא נעשו כל פעולות אכיפה לביצועם. בפניית “אנחנו על המפה” למינהל האזרחי, התברר כי יחידת הפיקוח של המנהל האזרחי כלל אינה מודעת להפרת החוק המתמשכת ולא הייתה מודעת לבנייתם של שני מבנים נוספים.

 

עם זאת, תירצו במנהל, שתי עתירות מטעם הפלשתינים המתגוררים בבתים עדיין תלויות ועומדות בבג”ץ. בבדיקה פשוטה של טענה זו נמצא כי עתירה אחת נמחקה ואילו השנייה נמצאת בעיכוב הליכים ללא סיבה הנראית לעין.

 

העותרים ביקשו מבית המשפט להוציא צו עשה להריסת המבנים: “צו זה מתבקש בשל סירוב עקבי ונמשך לאורך חודשים של הרשות השלטונית המוסמכת לאכוף את החוק… זהו אחד המקרים הבודדים בהם ללא התערבות בית המשפט הנכבד לא תהיה תוחלת למאבק האזרחי להשלטת שלטון החוק, והנזק שנגרם לאזרחים בשל אי-האכיפה, ילך ויגדל”[3].

 

תשובת המדינה

 

צווי ההריסה ניתנו עוד בשנת 1996 בעת בניית המבנים ואף לאחר שהוגשו שתי עתירות לבג”ץ נותרו צווי ההריסה בעינם. עם זאת קשיים בירוקראטיים ומחסור בכוח אדם מכתיבים סדר עדיפות לאכיפה ובמסגרתו ניתנת עדיפות למי שמתלונן כי פלשו לאדמותיו, נשקלת מידת החומרה בעבירות על חוקי תכנון ובנייה, באים בחשבון שיקולי ביטחון וכיו”ב. המדינה מודעת לצורך לנקוט הליכים מתאימים כנגד בנייה בלתי חוקית אולם המאחז הבלתי חוקי נשוא העתירה מצוי בסדר עדיפות נמוך מבחינת האכיפה, ועל כן מבקשת לדחות את העתירה.

 

ההליכים בבג”צ

 

“דין העתירות להידחות, וזאת עקב מרחב שיקול הדעת הרחב השמור לרשויות האכיפה בקביעת סדרי עדיפותן בביצוע החוק ויישומו הלכה למעשה… הלכה מושרשת היא כי בית המשפט לא יתערב על נקלה בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת באשר לסדרי העדיפות שהיא קובעת לעצמה באכיפת החוק. התערבות בסדרי העדיפות… עשויה להתרחש מקום בו הוכיחה התנערות מלאה או הימנעות בלתי-סבירה מאכיפת החוק, או כאשר סדרי העדיפויות שגיבשה הרשות לצורך האכיפה נגועים בפגם של אי סבירות קיצוני, או בפגם אחר הפוגם בחוקיותם[4]“.

 

שופטי בג”ץ סבורים, ככל הנראה, כי 13 שנים של צפצוף על החוק וקבירת הצווים מתחת לערימת הניירת במנהל האזרחי אינם בגדר “התנערות מלאה או הימנעות בלתי-סבירה מאכיפת החוק”.

 

 

חלמיש (נווה צוף) בג”צ 3899/09 שלום עכשיו ואח’ נגד שר הביטחון ואח’

 

רקע

 

היישוב חלמיש (נווה צוף) שבחבל בנימין הוקם בשנת 1977 והתפתח ליישוב משגשג ובו מבני ציבור רבים, אתר תיירות, מבני חינוך ועוד.

 

במהלך שנת 2009 החלה בנייתה של שכונה חדשה בתוך תחום היישוב, שנועדה לתת מענה לצרכי הגידול הטבעי של הישוב.

 

עיקרי העתירה

 

העותרים, ובראשם תנועת השמאל הקיצונית ‘שלום עכשיו’, קובלים על בנייתם של כעשרה מבנים ביישוב חלמיש, בצפון מזרח בנימין. המבנים נמצאים על אדמות מדינה (העותרים מגדירים את אדמות המדינה ביהודה ושומרון כאדמות של פלסטינים המסווגות כאדמות ציבוריות[5]), והם נבנו ללא היתר. העותרים דורשים מתן צו ביניים להפסקת העבודות ולמניעת אכלוס הבתים. בלא שיוצא צו ביניים, ובהמשך לכך בלא שייאכף הצו ובלא שיהרסו הבתים, מדינת ישראל אינה ממלאת את חובתה החוקית על פי דיני הכיבוש של המשפט הבינלאומי, התחיקה הצבאית והמשפט המנהלי בישראל.

 

תשובת המדינה

 

בראשית תגובתה, פירטה המדינה את צעדי האכיפה שננקטו ביחס לבתים נשוא העתירה – לאחר הגשת העתירה, ויומיים לפני מועד הגשת תשובת המדינה, נמסרו 11 צווי הפסקת בנייה, ובינתיים בהתאם לצווים נאסרו השימוש והשהייה בהם. בהמשך שבה המדינה על טענתה הקבועה ולפיה ביהמ”ש אינו נוהג להתערב בשיקול דעתן של רשויות האכיפה ובסדרי העדיפויות על פיהם הן פועלות.

 

אשר לבקשה לצו ביניים הודיעה פרקליטות המדינה כי אין היא מתנגדת למתן הצו, אלא שאין מקום שיהיה זה “צו עשה” שיופנה כלפי המדינה אלא רק צו שיופנה כלפי הבונים ו/או המחזיקים במבנים: “המשיבים אינם מתנגדים לצו ביניים שיורה למשיבות, ולכל אדם מטעמן, להימנע מלהמשיך ולבנות בשטח האמור, לבצע עסקה כלשהי במבנים, או להוסיף לאכלסם, כמבוקש על ידי העותרים. אשר לבקשת העותרים לצו ביניים… יטענו המשיבים כי בהתחשב בכך שהם פועלים במסגרת סמכויותיהם בהתייחס למבנים נשוא העתירה, אין מקום לכך שבית המשפט הנכבד יוציא מלפניו צו ביניים, שהינו במהותו צו עשה, המופנה אליהם, כמבוקש על ידי העותרים”[6].

 

אי אפשר שלא לציין בהקשר לתגובת המדינה את המועד הדחוף בו נדרשה היא להגישה – תוך שבעה ימים ממועד הגשת העתירה!! מה פשר הדחיפות הרבה?! לכב’ הנשיאה הפתרונים.

 

ההליכים בבג”צ

 

עם הגשת התגובה המקדמית של המדינה (אשר ניתנה, כאמור, בתוך שבעה ימים) הוצא צו ביניים!! זאת על אף שמדובר באדמות מדינה (כך שאין נפגע פרטי שעל זכויותיו יש להגן), האדמות מצויות בתוך תחום הישוב והמבנים נבנו בהתאם לתכנית מתאר המצויה בהליכי אישור.

 

דיון ראשון בעתירה עדיין לא התקיים על אף שעברה למעלה משנה (ושוב נזכיר, בעתירה ובה הוצא צו ביניים בסמוך להגשתה ברור מי מרוויח ומי מפסיד מדחיית הדיון…). בראש ההרכב יושבת כב’ הנשיאה, אשר כבמרבית העתירות שהוגשו משמאל כנגד הבניה הישראלית ביו”ש, נטלה את הדיון בתיק לעצמה.

 

 

ביר זית- בג”צ 1161/06 אנחנו על המפה ואח’ נגד שר הביטחון ואח’

 

רקע

 

מצפון מזרח לעיירה ביר-זית בנפת רמאללה נבנו בין השנים 1999-2001 שלושה מבנים בלתי חוקיים ולצידם מחסן ושתי סככות. לכל המבנים הוצאו צווי הריסה אך בעת הגשת העתירה, 8 שנים מיום בניית המבנה הראשון, הם טרם מומשו.

 

עיקרי העתירה

 

תנועת ‘אנחנו על המפה’ עתרה לבג”צ בבקשה שיורה למדינה לאכוף את החוק כנגד המבנים ולממש את צווי ההריסה שהוצאו להם. לטענת העותרים בעת הגשת העתירה חלק מהמבנים טרם אוכלסו ועל כן מבוקש גם צו ביניים למניעת אכלוס: “אכלוס הבתים יביא לכך שכל פעולה של אכיפה… תיהפך למסובכת הרבה יותר שכן אין דינו של מבנה בלתי חוקי אך מחוסר דיירים למבנה בלתי חוקי מאוכלס שיש בו אנשים חיים הגרים בו… לא למותר לציין כי אכלוס הבתים יביא גם לזיהום הסביבה ע”י זרימת הביוב לשטח הפתוח”[7].

 

תשובת המדינה

 

טיעונה המרכזי של המדינה התבסס על סדרי העדיפות של המינהל האזרחי באכיפת צווי ההריסה ועל כך שעל בית המשפט שלא להתערב בשיקול דעתן של רשויות האכיפה.

 

לתשובתה צרפה המדינה תצהיר מטעם בעל הקרקע, פלשתיני בעל אזרחות אמריקאית שרכש את הקרקע על מנת להקים במקום פרויקט תיירות – מרכז נופש וספורט, אולם האינתיפאדה טרפה את הקלפים והוא הפסיק את הפרויקט. לטענת המדינה, כל עוד בעל הקרקע אינו מגיש תלונה על בנייה בלתי חוקית, אין הבנייה נמצאת בסדר עדיפות גבוה: “באשר למבנים נושא העתירה, אין הם נמצאים כיון בראש סדרי העדיפויות להריסה, בהעדר תלונה מטעם בעל הקרקע, באין היותם סמוכים בסמוך ליישוב ישראלי, ובהעדר קיומו של אינטרס ציבורי דחוף במיוחד להריסתם (לבד מהאינטרס הכללי החשוב של אכיפת שלטון החוק”[8].

 

המדינה מצהירה כי מעת לעת “תתבצענה פעולות פיקוח… בהתאם לסדרי העבודה המקובלים[9]“.

 

בנוגע לדרישה למתן צו ביניים, המדינה מתנגדת לצו מכמה טעמים וביניהם: “מתן צו הביניים המבוקש ידרוש הפניית משאבים רבים לצורך ביצועו, על חשבון ביצוע פעולות לאכיפת דיני התכנון והבנייה במקומות בהם קיימת חשיבות גדולה יותר לכך”[10].

 

ההליכים בבג”צ

 

צו ביניים, כמובן, לא ניתן. דיון ראשון ואחרון בעתירה התקיים לאחר יותר משנה מהיום בו הוגשה העתירה במאוחד עם עתירה נוספת שהגישה אותה עותרת (בג”צ 2115/06), ולאחריו הזדרזה כב’ השופטת א. פרוקצ’יה לדחות אותה בשתי ידיים:

 

“דין העתירות להידחות, וזאת עקב מרחב שיקול הדעת הרחב השמור לרשויות האכיפה בקביעת סדרי עדיפותן בביצוע החוק ויישומו הלכה למעשה… הלכה מושרשת היא כי בית המשפט לא יתערב על נקלה בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת באשר לסדרי העדיפות שהיא קובעת לעצמה באכיפת החוק. התערבות בסדרי העדיפות… עשויה להתרחש מקום בו הוכיחה התנערות מלאה או הימנעות בלתי-סבירה מאכיפת החוק, או כאשר סדרי העדיפויות שגיבשה הרשות לצורך האכיפה נגועים בפגם של אי סבירות קיצוני, או בפגם אחר הפוגם בחוקיותם[11]“.

 

 

מגרון – בג”צ 8887/06 שלום עכשיו ואח’ נגד שר הביטחון ואח’

 

רקע

 

הישוב מגרון שבחבל בנימין עלה על הקרקע בשנת 2001 ומונה כיום כ-40 משפחות.

 

עיקרי העתירה

 

ביום ה- 30.10.06 הגישו, ארגון השמאל הקיצוני ‘שלום עכשיו’ ומספר פלשתינים המתגוררים בסמוך, עתירה לבג”צ כנגד הישוב מגרון. לטענת העותרים היישוב ממוקם על אדמות פרטיות של פלשתינים מהכפרים עין יברוד ובורקא. הוא מחובר לתשתיות מים וחשמל ומשרד השיכון העביר 4,325,000 ₪ עבור הקמת התשתית ומבני ציבור. הוגשו בקשות ע”י הישוב לרישום קרקעות הסמוכות למגרון אך הן לא קודמו.

 

בדצמבר 2003 הוצאו צווי הריסה למבנים וניתנה הוראה לפינויו של היישוב, אולם לבסוף ההחלטה לא בוצעה.

 

הפלשתינים הם בעלי מעמד של “אזרחים מוגנים” על פי המשפט ההומניטרי הבין-לאומי ועל כן חובתה של המדינה לדאוג לזכויותיהם ולפעול לקיומן.

 

בתשובת המנהל האזרחי נכתב כי “מימושם של צווי ההריסה… יתבצע… בהתאם לאישורי דרג מדיני”. העותרים טוענים כי “הכפפת פעולות אכיפת חוק לאישור דרג פוליטי אינה חוקית ואף מסוכנת לשיטת המשפט שלנו… היעלה על הדעת שבטרם תבצע עיריית תל אביב צו הריסה כנגד מרפסת שנסגרה ללא היתר יבקשו אנשי מחלקת האכיפה של העירייה את אישור ראש העירייה?!”[12].

 

תשובת המדינה

 

שר הביטחון הנחה לנסות ולהגיע להידברות עם גורמי ההתיישבות במטרה להגיע לפתרון מערכתי כולל לפינוי מרצון של המאחזים הבלתי חוקיים באיו”ש, ובכלל זה להביא לפינוי מרצון של מגרון, במועד קרוב[13]“. החיבור לחשמל אושר עבור הקמת אנטנה סלולארית שתאפשר קליטה בקטעי כביש 60 בהתחשב בסיכונים הביטחוניים בנסיעה בציר זה. אולם הצבת האנטנה נעשתה ללא היתר.

 

במשך השנים הועלו טענות רכישה של האדמות אולם הן לא התבססו על מסמכים ועל כן נדחו.

 

עמדת פרקליטות המדינה היא שאין חולק על כך שהיישוב נבנה על קרקע פרטית פלסטינית וכי עליו להיות מפונה, אם ברצון ואם בכוח.

 

יש לציין כי הישוב טוען לזכויות בקרקע ואף הגיש לצורך בירורן תביעה לביהמ”ש המחוזי בירושלים. הישוב ביקש כי הדיון בבג”צ יושהה עד לברור התביעה האזרחית (שכן הדיון בבג”צ אינו מאפשר בירור עובדתי וראייתי). בג”צ אינו מוכן לקבל טענה זו וממשיך בדיוניו בהתבסס על הנחת יסוד לפיה לישוב אין זכויות בקרקע.

 

ההליכים בבג”צ

 

עד כה התקיימו בעתירה ארבעה דיונים!! בממוצע כל חצי שנה דיון!! בכולם, ללא יוצא מן הכלל, ישב הרכב בראשות הנשיאה, אשר דומה כי לקחה את התיק לטיפולה המסור וההדוק.

 

הוצא צו על תנאי כנגד המדינה (צעד שלא בוצע עד היום באף לא אחת מעתירות המזוהות עם ארגוני ימין), וצו מוחלט המחייב את המדינה להרוס את המבנים לא הוצא עד כה רק משום שהמדינה התחייבה לעשות זאת מיוזמתה, במסגרת הסכם עליו חתמה מול הנהגת המתיישבים לבניית שכונה חדשה בישוב אדם הסמוך ובהעתקת המתיישבים ממגרון אליה.

 

 

ג’בע – בג”צ 433/09 התנועה לשמירת אדמות הלאום ואח’ נגד שר הביטחון ואח’

 

רקע

 

שדה התעופה “עטרות” פעל החל משנת 1927 ברציפות עד שנאלץ להיסגר, בין השאר בשל הסיכון הנשקף למטוסים הממריאים ונוחתים בו ממבנים בלתי חוקיים שנבנו בסמוך לו.

 

עיקרי העתירה

 

בסמוך לשדה התעופה עטרות בנו הפלשתינים מבנים בלתי חוקיים רבי ממדים, ובמרוצת השנים הקיפו את מסלול הנחיתה בשדה התעופה, דבר שהיה בין הגורמים לסגירתו של השדה לטיסות סדירות עקב החשש לביטחון התנועה האווירית באזור כולו. “הסיכון הביטחוני והבטיחותי הכרוך בבנייה הבלתי חוקית באזור שדה התעופה “עטרות” הנו קיצוני בחומרתו, וברור לכל בר דעת כי רשויות אכיפה, הפועלות באחריות ובסבירות, ראוי היה כי יתעדפו את פעולות האכיפה כנגד המבנים הבלתי חוקיים באזור בראש סדר העדיפות, וינקטו בצעדים ממשיים להריסת המבנים הבלתי חוקיים, המהווים איום אסטרטגי ומסכנים את ביטחון ובטיחות הטיסה ואת המתקנים הביטחוניים בשטח שדה התעופה”[14].

 

העותרים הציגו בפני בית המשפט שורה של וילות שטרם אוכלסו, ושטרם נפתח ולו תיק בב”ח כנגד אף אחת מהן, על אף פניות קודמות לגורמי האכיפה.

 

מאחר ובמועד הגשת העתירה חלק מהמבנים טרם אוכלסו התבקש בגדרי העתירה גם צו ביניים למניעת אכלוס.

 

תשובת המדינה

 

המדינה בתגובתה הסבירה כי המבנים הוקמו בתחום תוכנית המתאר של הכפר ג’בע ומשום כך מיקומם בסדר העדיפות לאכיפה הוא נמוך (על אף שנבנו בניגוד להוראות התכנית). גם כאן טוענת המדינה כי על בית המשפט להימנע מלהתערב בשיקול הדעת ובקביעת סדרי העדיפויות של רשויות האכיפה.

 

ההליכים בבג”צ

 

צו ביניים, כמובן, לא ניתן, וכך גם לא צו על תנאי.

 

עד כה לא מצא לנכון בג”צ אפילו לקיים דיון בעתירה, ק”ו שלא לקבלה ולתת את הסעד שהתבקש בה. דיון ראשון בעתירה שאמור היה להתקיים ב- 1.1.09 נדחה ל- 27.1.10, ושוב ל- 19.7.10 – במצטבר, יותר משנה וחצי ללא דיון כלל!!

 

 

רחלים – בג”צ 2295/09 יש דין ואח’ נגד שר הביטחון ואח’

 

רקע

 

היישוב רחלים הוקם על אדמות מדינה בסמוך לעיר אריאל, לזכרם של רחלה דרוק ויצחק רופא הי”ד שנרצחו בפיגוע טרור על ציר סמוך.

 

עיקרי העתירה

 

ארגון השמאל הקיצוני “יש דין” עתר לבג”ץ בשם ראש הכפר א-סאוויה, כנגד בנייה של תשעה מבנים ביישוב. לטענת העותרים הבתים הוקמו שלא כחוק והיישוב רחלים כולו “…מונע מתושבי הכפר הסמוך א-סאוויה לממש את זיקת ההנאה הטבעית שקיימת בין הכפר והאדמות הסמוכות לו”[15].

 

בדו”ח טליה ששון, שעליו מסתמכים העותרים, נקבע כי משרד השיכון מימן 980,000 ₪ עבור הקמת התשתיות לישוב, אושר חיבור לחשמל ובשנת 1999 אישר עוזר שר הביטחון להתיישבות שינוע בית כנסת למקום. כמו כן ידוע לעותרים כי נחתם הסכם הרשאה בין ההסתדרות הציונית למתיישבים בדבר העלייה לקרקע, אולם לטענתם ההרשאה היתה רק עבור התכנון ולא עבור הבנייה.

 

לטענת העותרים, המדינה, שהתרשלה באכיפת דיני התכנון והבנייה על המבנים ברחלים, פגעה בזכויות הפלשתינים, שעל רכושם עליה לשמור בהתאם לדיני הכיבוש של המשפט הבינלאומי.

 

בגדרי העתירה בקשו העותרים צו ביניים שיאסור את המשך העבודות במקום.

 

תשובת המדינה

 

“רשויות האזור מנהלות פעילות כוללת ורחבה של אכיפה תכנונית באזור יהודה ושומרון, בהתאם לשיקול דעתן, על פי סדרי העדיפות המקובלים, אשר לא קיימת עילה להתערבות בהם על ידי בית המשפט הנכבד”[16]. במקרה רחלים, הוצאו צווי הריסה כנגד המבנים אולם מכיוון שמדובר בבנייה על אדמות מדינה, ביצוע הצווים ממוקם נמוך בסדר העדיפות. המדינה אינה מתנגדת להוצאת צווי ביניים שיאסרו על המשך העבודות ומניעת איכלוס הבתים.

 

ההליכים בבג”צ

 

גם הפעם הבטיחה הנשיאה טיפול מסור בתיק ונטלה לידיה את הדיון בעתירה. צו ביניים הוצא, כמובן!! וכבר למעלה משנה שהעתירה תלויה ועומדת וכך גם צו הביניים!!

 

 

יתמא 5377/09 – רגבים ואח’ נגד שר הביטחון ואח’

 

רקע

 

הכפרים יתמא וא-סוויה שוכנים בסמוך ליישוב רחלים, בחבל בנימין. בסמוך להם נבנה מאחז בלתי חוקי גדול ובו בתי פאר גדולים בני שתי קומות ויותר. בעת הגשת העתירה הבתים טרם אוכלסו.

 

עיקרי העתירה

 

בתי המידות שנבנים באין מפריע בתחומי הכפרים יתמא וא-סוויה, נבנים ללא היתר ובלא שגורמי האכיפה יעשו דבר על מנת למנוע את הפרת החוק. על אף פניות העותרים, גורמי האכיפה במנהל האזרחי “נמנעו מלנקוט אפילו מראית עין של אכיפה באמצעות פתיחת תיקי פיקוח והוצאת צווי הפסקת עבודה וצווי הריסה למבנים”[17] (אפילו לא הוצאו צווים כך שאין מה לדבר על מימושם).

 

ביישוב היהודי הסמוך, רחלים, הוכרז שטח כשטח צבאי סגור על מנת למנוע המשך בנייה של מבנים טרומיים ביישוב, ואילו כאן, לא ננקטו כל הליכי פיקוח ואכיפה והבנייה של בתי הפאר ממשיכה באין מפריע.

 

ביחס לטענת המדינה הקבועה, לפיה סדרי העדיפויות נתונים לשיקול דעתו של הגורם המוסמך בשטח, משיבים העותרים: “היות ולא ניתן לחלוק על כך שהריסת המבנים הבלתי חוקיים בשטח המאחזים בטלה בשישים ביחס לקצב הבנייה החדשה, הרי שמדובר הלכה למעשה בטענת שווא שנועדה לחפות על החלטה מודעת שלא לאכוף את חוקי הבנייה במאחזים…”[18].

 

העותרים מצטטית את דו”ח היחידה המרכזית לפיקוח של המנהל האזרחי לשנת 2008 ובו נכתב: “שנת 2008 התאפיינה בהקפאה כמעט מוחלטת של מימוש אכיפה בכל הקשור לבנייה הבלתי חוקית הפלשתינית… משדרת מסר שלילי לאוכלוסיה ומאפשרת קביעת עובדות שיקשה עלינו להתמודד מולן”.

 

עוד טוענים העותרים כי בתגובותיה הרבות לבג”צ טוענת המדינה כי עדיפות גבוהה ניתנת לביצוע פעולות אכיפה כנגד מבנים שטרם אוכלסו, וזהו בדיוק המצב ביחס למבנים נשואי העתירה.

 

תשובת המדינה

 

באשר לבניה הבלתי חוקית בכפר א-סוויה, נפתחו 50 תיקי בב”ח מאז שנת 1996, ומומשו שלושה צווי הריסה. חלק מהתיקים תלויים ועומדים בעקבות עתירות לבג”ץ והוצאת צווי ביניים להפסקת פעולות האכיפה. באופן דומה זהו המצב גם בכפר יתמא.

 

באשר למבנים המופיעים בעתירה – מאז הגשת העתירה נפתחו תיקי בב”ח לשניים מתוכם, בהתאם לסדר העדיפות שנקבע מראש.

 

המדינה דורשת לדחות את העתירה בהתבסס על הטיעון המרכזי ולפיו בית המשפט לא  מתערב בשיקול דעתן ובסדרי עדיפויותיהן של רשויות האכיפה וכן בשל כך שהעתירה כוללנית ומציינת שלושה מבנים קונקרטיים ועוד אחרים שאינם מפורטים.

 

ההליכים בבג”צ

 

בראשית הדרך נדמה היה לפתע כי בג”צ החל להתייחס ברצינות גם לעתירות כנגד בניה בלתי חוקית פלשתינית. בסיומו של הדיון הראשון בעתירה הורה כב’ השופט ח. מלצר למדינה, בדומה למה שהורתה הנשיאה בבג”צ חרשה, לקצוב בתוך ארבעים וחמישה יום לוחות זמנים למימוש צווי ההריסה במאחז:

 

“מעמדתה של המדינה כפי שהוצגה לבית המשפט בתגובותיה לעתירה ובדיון בפנינו עולה בברור כי המבנים נשוא העתירה נבנו שלא כדין, כמו-גם עשרות מבנים נוספים מעבר לכך, לגביהם מתקיימים הליכי פיקוח ולגבי חלק מהם תלויים ועומדים צווי הריסה. בנסיבות אלה ובהתאם לעמדתה של המדינה, עליה לממש את הצווים הקיימים ולקצוב לוח זמנים למימושם של הצווים האחרים, במסגרת חובתה היסודית לקיום החוק ואכיפתו”[19].

 

אלא שמהר מאו הסתבר שהייתה זו שמחה מוקדמת.

 

כעבור שלושה חודשים (פי שניים מהמועד המקורי שקצב לה ביהמ”ש) ביקשה המדינה דחייה במימוש החלטתו של כב’ השופט מלצר לקצוב לו”ז להריסה, וזאת בנימוק שאכיפת “צו ההקפאה” (הקפאת הבניה בישובי הישראליים ביו”ש) “מחייב דחייה של משימות אכיפה אחרות[20]“. המדינה מבטיחה לשוב ולעדכן את בית המשפט בתוך 90 יום.

 

בלא שתועבר אפילו הבקשה לתגובת העותרים, כפי שקורה בד”כ בבקשות מעין אלו, נענתה כב’ השופטת א. ארבל לבקשת המדינה, ובלא ראשיתו של נימוק החליטה: “כמבוקש”[21].

 

בקשה לעיון מחודש בהחלטה שהגישה רגבים לא עזרה וארבל התבצרה בעמדתה: “לא מצאתי כי יש לשנות מהחלטתי”[22].

 

את הבקשה לעיון חוזר בהחלטה ביססה ‘רגבים’, ראשית, על שבקשת הדחייה של המדינה לא הועברה להתייחסותה, כמתבקש, בטרם החליט ביהמ”ש להיענות לה. שנית, טענה ‘רגבים’, באותו יום כן מצא לנכון כב’ השופט א. לוי להעביר לעיון העותרים בקשה זהה של המדינה לדחייה בקציבת לו”ז להריסת בניה בלתי חוקית ביו”ש, אלא שבמקרה ההוא, איך לא, מדובר היה בעתירת ארגון השמאל הקיצוני ‘שלום עכשיו’ כנגד הבניה בנתיב האבות. גם בתיק זה הגישה המדינה בקשה זהה לדחייה בשל אכיפת צו ההקפאה ומשמעויותיו לסדרי העדיפויות באזור כולו. אלא ששם, כאמור, הועברה הבקשה לתגובת העותרים בטרם התקבלה. האם יתכן, תמהו ברגבים בבקשה לעיון נוסף, ש’שלום עכשיו’ זוכה ליחס מועדף בבג”צ מזה שלו זוכה ‘רגבים’?!.

 

ארבל, כאמור, לא מצאה לנכון לשנות את החלטתה.

 

אולם בזה לא תמה תחושת האפליה הקשה בתיק זה. שבועות מספר מאוחר יותר, בבג”צ חרשה (9051/05), הגישה המדינה בקשה כמעט זהה לדחייה בקציבת לו”ז להריסה בהתבסס, בין היתר, על אכיפת צו ההקפאה ועל משמעויותיו לסדרי העדיפויות באזור כולו. פרקליטות המדינה טרחה אפילו לציין שבקשה ברוח זו הוגשה גם בעתירות אחרות ושביהמ”ש אף קיבל אותן בכל המקרים[23]. אולם אעפ”כ ביחס לחרשה דחתה הנשיאה את בקשת המדינה והורתה לה לקצוב בתוך חודשיים לוחות זמנים להריסה[24].

 

 

עמונה – בג”צ 6357/05 תנועת ‘שלום עכשיו’ ואח’ נגד שר הביטחון ואח’

 

רקע

 

עמונה הוא יישוב שהוקם בסמוך לישוב עפרה לפני כ- 14 שנה ומתגוררות בו נכון להיום היום כ- 40 משפחות.

 

עיקרי העתירה

 

לטענת ארגון השמאל הקיצוני ‘שלום עכשיו’, שעתר למתן צווי הריסה לתשעה מבני קבע ספציפיים בישוב עמונה, הבתים הוקמו על אדמה פרטית של פלשתינים. לעתירה שני ראשים: האחד- פינוי “הפולשים” והשני- אכיפת דיני התכנון והבנייה ביחס למבנים הבלתי חוקיים.

 

בדו”ח טליה ששון, שאותו מצטטים העותרים, מצויין כי היישוב עמונה נבנה על קרקעות פרטיות של פלשתינים, והגם שנטענה טענת רכישה לגבי מספר חלקות בישוב, הרי שלא ברור למדינה היכן הן וכן לא הוגשה בקשה לרישומן[25].

 

משרד הבינוי והשיכון שילם עבור הקמת התשתיות סכום של 2,160,000 ₪ וכן אושר חיבור חשמל ליישוב.

 

בעת שהוגשה העתירה המבנים טרם אוכלסו ועל כן ביקשה ‘שלום עכשיו’ בגדרי העתירה גם את הוצאתו של צו ביניים למניעת אכלוס.

 

ההליכים בבג”צ

 

צו ביניים, כמובן, התקבל גם התקבל.

 

דיון בעתירה התקיים תוך פחות מחצי שנה ובמהלכו, בדינאמיקה המוכרת לכל מי שמצוי במסדרונותיו של בג”צ, הצליח הנשיא ברק להבהיר למדינה שבכוונתו להורות על הריסת המבנים ולגרום לה להתחייב לעשות זאת בעצמה בלוח זמנים מוגדר.

 

בג”צ אף דחה ניסיונות פשרה של הרגע האחרון שבכוחם היה אולי למנוע את האלימות ואת המחזות הקשים שנאלצה החברה בישראל לראות בפינוי האלים והכפוי שבצעה המדינה תחת אילוצו של בג”צ.

 

 

חרבתא – בג”צ 9533/06 התנועה לשמירת אדמות הלאום ואח’ נגד שר הביטחון ואח’

 

רקע

 

בסמוך לכפר חרבתא, מצפון לעיר מודיעין-עילית, נבנתה שכונה ובה עשרה בתי קבע ומבנים נוספים. השכונה הבלתי חוקית חוברה לתשתיות ואף נסלל אליה כביש גישה, והכול בניגוד לחוק.

 

עיקרי העתירה

 

חרף העובדה שהוצאו צווי הריסה למבנים ועל אף פניות העותרים הרבות אל המנהא”ז בדרישה לאכוף את הצווים, הבניה ממשיכה באין מפריע. העותרים מבקשים מבית המשפט להוציא צו על תנאי שיורה על הריסת המבנים וכן צו ביניים להפסקת העבודות ולמניעת איכלוס המבנים.

 

“עוד ניתן לראות בבירור כי במקום בוצעו עבודות תשתיות נרחבות, ולמעשה כלל המבנים בשכונה מחוברים כיום לתשתיות חשמל ומים. הביוב כמובן זורם באין מפריע בשטח הפתוח וגורם לנזקים אקולוגיים חמורים ובכלל זה פגיעה במי התהום של אקוויפר ההר המהווה את מקור המים העיקרי של תושבי המרכז[26]… “עקב סירובם המתמשך של המשיבים להעביר לידי העותרים את המידע על שכונה בלתי חוקית זו אין העותרים יודעים מי אישר, מי מימן ומי ביצע את עבודות התשתית באזור, אולם כפי שניתן לראות מצילומי השטח אין מדובר בחיבורים פיראטיים אלא בחיבורי קבע מסודרים וניתן להניח כי בתוקף תפקידו באזור ידע המשיב 3 [ראש המינהל האזרחי] על העבודות ויתכן כי אף אישר את ביצוען”[27].

 

העותרים נתלים אף בנימוק ביטחוני לנחיצות ההריסה – מיקומה של השכונה בסמוך לגדר ההפרדה באזור העיר מודיעין עילית: “השכונה הבלתי חוקית… מצמצמת… את השטח הסטרילי האמור לשמש מרחב ביטחון ולאפשר זמן תגובה סביר במקרה של אירוע פח”ע”[28].

 

תשובת המדינה

 

המדינה  מודה כי המבנים אינם חוקיים וכי הוצאו כנגדם צווי הריסה שטרם נאכפו. ביחס לחלק מהמבנים הרי שבוצעו בהם עבודות גם לאחר מתן הצווים וחלקם אף אוכלסו.

 

טענתה המהותית של המדינה נסמכת על עצמאות שיקול הדעת של רשויות האכיפה ועל כך שבג”צ אינו נוהג להתערב בהן[29].

 

עוד טענה המדינה כי בטענה בדבר הסיכון הביטחוני הנשקף ממבנים אלו לעיר מודיעין עילית אין ממש וכי המרחק בין בתי העיר למבנים הוא כ- 850 מטר בקו אווירי. עוד טענה המדינה כי הוגשו על ידי תושבי השכונה תוכניות ובקשות להיתרי בניה הנדונות בימים אלו על ידי רשויות התכנון. סיכומו של דבר, טענה המדינה, אין האכיפה במקום מצויה גבוה בסדר העדיפות.

 

ההליכים בבג”צ

 

צו ביניים, כמובן, לא ניתן.

 

דיון ראשון ואחרון בעתירה התקיים לאחר למעלה משנה וחצי ולאחריו נמחקה העתירה בהתבסס על העובדה כי הוגשו בקשות להיתר: “בנסיבות אלה, כאשר הבקשות תלויות ועומדות בפני גורמי התכנון ובפרט בהתחשב בכך שתפקיד האכיפה מוטל על רשויות האכיפה ולא על בית המשפט, אנו סבורים שהעתירה מיצתה את עצמה והיא נמחקת”[30].

 

 

נתיב האבות – בג”צ 8255/08

 

רקע

 

שכונה הסמוכה לישוב אלעזר שבגוש עציון. השכונה הוקמה על קרקעות שבעבר הוכרזו כאדמות מדינה אולם בעקבות עתירה לבג”צ נפתח הליך הסקר מחדש. עד היום לא הסתיים הליך הסקר, כך ששאלת הבעלות טרם הובררה סופית.

 

עיקרי העתירה

 

בגדרי העתירה דורשת תנועת השמאל הקיצוני ‘שלום עכשיו’ לפנות את הפולשים ולאפשר לעותרים גישה לעבד את אדמותיהם. עוד בשנת 2002 עתרו הפלשתינים כנגד הקביעה כי האדמות הן אדמות מדינה. תשובת המדינה היתה שהנושא נדון במערכת הביטחון אולם גם בחלוף שש שנים לא התקבלה תשובה סופית לגבי מעמד הקרקע. העותרים טוענים לפגיעה בזכויות הקניין, בחופש העיסוק ובפרנסתם.

 

תשובת המדינה

 

האדמות לא עברו הסדר רישום מקרקעין ולכן עדיין לא ברור האם הזכויות בקרקע אכן נתונות לעותר או שמדובר באדמות מדינה: “עמדת המשיבים היא כי המאחז מצוי בתחום מקרקעין שמעמדם טרם הובהר באופן סופי, ולמעשה, לא ניתן לקבוע נחרצות ביחס לנקודה כלשהי במאחז, האם תהא בסופו של יום אדמות מדינה או שמדובר באדמה פרטית”[31].

 

בכל מקרה המדינה לא חולקת על כך שהמאחז הוא בלתי חוקי, ואף הוציאה נגדו צווי הריסה, אולם, נסמכת על טענתה הקבועה בעתירות כגון אלו, טענה המדינה כי בית המשפט אינו נוהג להתערב בשיקולי רשויות האכיפה.

 

ההליכים בבג”צ

 

בסיומו של הדיון הראשון בעתירה, וככל הנראה נאמן ל’רוח המפקד’ של הנשיאה שנתנה החלטה דומה מספר ימים קודם לכן בבג”צ חרשה (בג”צ 9051/05), פסק כב’ השופט א. לוי כי על המדינה לקצוב לוחות זמנים לביצוע צווי ההריסה במקום: “לא נוכל להסתפק בתגובה מעורפלת בדבר ביצוע צווי הריסה במועד לא מוגדר, שייקבע על פי “סדר עדיפות” שטיבו לא הובהר. לפיכך מתבקשים המשיבים להציג בפנינו, בתוך 90 ימים, מסגרת זמנים ברורה לעניין ביצוע הצווים…”[32].

 

 

חוסן – בג”צ 11113/08 התנועה לשמירת אדמות הלאום ואח’ נגד שר הביטחון ואח’

 

רקע

 

בחרבת אל-קציר שבגוש עציון, לא רחוק משכונת נתיב האבות שבאלעזר, נבנים בתי פאר בלתי חוקיים. צווי הריסה שהוצאו כנגד חלק מהם טרם מומשו.

 

עיקרי העתירה

 

“לפי הנתונים הקיימים בידי העותרים – ביחס לכל אחד מבתי המידות המפורטים לעיל לא נקטו המשיבים בצעדי אכיפה כלשהם”[33], על אף שמדובר בבתים שבנויים על צירי תנועה מרכזיים (כביש 60 וכביש 375) ועל אף שלא פעם צירים אלו הפכו למוקדי אירוע חבלני.

 

בחלוף שנה מפנייתם, משלא השיבו הרשויות ומשלא נעשה דבר לאכיפת החוק, פנו העותרים לבג”ץ. “רשויות האכיפה… נוקטות במדיניות ברורה ומוצהרת של אי אכיפת חוקי התכנון והבניה. מדיניות זו נקלטה היטב בקרב תושבי המאחזים ואלו אינם נרתעים עוד מלהשקיע מיליוני דולרים בניית וילות ענק ובתי פאר שנראים כלקוחים מהאגדות”[34].

 

בעת שהוגשה העתירה היו המבנים עדיין בשלבי בניה ועל כן בקשו העותרים גם צו ביניים למניעת המשך הבניה ולמניעת איכלוס.

 

תשובת המדינה

 

בראשית תגובתה פירטה המדינה את פעולות האכיפה שננקטו כנגד המבנים נשוא העתירה – נפתחו עשרות תיקי בב”ח ומומשו שלושים וארבעה צווי הריסה. שבעה תיקים נוספים ממתינים לפסיקת בג”ץ. טענתה המהותית של המדינה נסמכה גם כאן על עצמאות שיקול הדעת של רשויות האכיפה: “הפניית משאבי אכיפה ממוקדים דווקא לטיפול במבנים העומדים במרכזה של עתירה זו, ולא לטובת טיפול במבנים אחרים שנבנו שלא כדין, הינה בבחינת התערבות בשיקול דעתם של רשויות האכיפה”[35].

 

ההליכים בבג”צ

 

צו ביניים, כמובן, לא ניתן.

 

לגופם של דברים לא מצא בג”צ לנכון אפילו לקיים דיון בעתירה, וכך נדחתה העתירה ללא דיון: “תגובת המשיבים מלמדת כי אכן מתקיימים מאמצים לאכיפת דיני התכנון והבנייה במרחב הרלוונטי… בנסיבות אלה לא הוצגה בפנינו עילה להתערבות באופן הקצאתם של משאבי האכיפה…. אין באמור כדי לשלול תחושת אי נחת מהמציאות המפורטת בעתירה – ובפרט מבתי מידות ההולכים ונבנים, מתוך אמונת בעליהם שחרב האכיפה אינה מונפת. לכך על הרשויות ליתן דעתן תדיר”.

 

 

קריית נטפים – בג”צ 6821/09 שלום עכשיו ואח’ נגד שר הביטחון ואח’

 

רקע

 

15 מבני מגורים בתוך תחום תכנית המתאר של היישוב קריית-נטפים הסמוך לברקן שבשומרון.

 

עיקרי העתירה

 

לטענת העותרים, ובראשם תנועת השמאל הקיצוני ‘שלום עכשיו’, הבנייה במקום נעשית ללא היתרי בנייה, סותרת את תוכנית המתאר, ושניים מהמבנים אף בנויים על אדמות פרטיות של פלשתינים.

 

תוכנית המתאר של היישוב כולו פורסמה אך מעולם לא אושרה. ורשויות האכיפה מתעלמות מתפקידן להגן על זכויות הקניין של הפלשתינים מתוקף החוק הבינ”ל.

 

מכיוון שקצב הבנייה מהיר ויש חשש שהבתים יאוכלסו, העותרים מבקשים מבית המשפט להוציא צו ביניים וצו ארעי שמורה לעצור כל פעולה עד להתקדמות ההליך המשפטי.

 

תשובת המדינה

 

הבנייה נכללת בתחום תוכנית המתאר שהוגשה עוד בשנת 2000 אך טרם אושרה. בהתאם לחוק הירדני, הגיש מהנדס המועצה האזורית בקשה להיתרי בנייה עבור תוכנית שהופקדה וטרם אושרה, ועל כן יש חובה לדון בבקשה זו לפני החלטה האם להוציא צו הריסה. “בנסיבות אלה טרם בשלה העת לדון בסעדים המבוקשים על ידי העותרים בעתירה, וודאי שטרם בשלה העת לפעול לשם הריסת המבנים[36]“.

 

ההליכים בבג”צ

 

על אף האמור בתגובת המדינה הורה כב’ השופט א. רובינשטיין על הוצאת צו ביניים המורה להימנע מעבודות בנייה במבנים ומאכלוסם.

 

לגופם של דברים הורה רובינשטיין למדינה לעדכן בתוך 60 יום לגבי התקדמות הדיונים באשר להיתרי הבנייה.

 

 

ששת האתרים – בג”צ 6243/08 התנועה לשמירת אדמות הלאום ואח’ נגד שר הביטחון ואח’

 

רקע

 

ששה אתרים שונים בהם מתקיימת בניה בלתי חוקית – טייבה (בניה חוצת קו-ירוק בסמוך לקו התפר), אזור נווה דניאל (אדמות מדינה בשטח התב”ע של הישוב נווה דניאל), סמוך לצומת יקיר בשומרון (בניה על תוואי גדר ההפרדה שאילצה את שינוי התוואי לרעה), ציר 60 סמוך לבית אומר (על ציר ראשי תוך סיכון ביטחוני ובטיחותי), חירבת א-דיראת (על ציר ראשי במקום בו בוצע פיגוע ירי ונרצחו 3 ישראלים), צומת יו”ש הסמוכה לבית אל (בניין רב-קומות על צומת ראשית, עקב ירי שבוצע בין היתר ממבנה זה נאסר הציר לתנועת ישראלים ונסגרה הכניסה הראשית לישוב בית-אל).

 

עיקרי העתירה

 

בעתירה זו כללו העותרים ששה אתרים שונים בהם מתקיימת בניה בלתי חוקית. לבניה בכל אחד מששת האתרים משמעות חמורה אחרת, שאמורה, בהתאם לסדרי העדיפויות עליהם הצהירה המדינה בתשובותיה השונות לבג”צ, למקם אתה במקום גבוה בסולם העדיפויות של גורמי האכיפה, אולם אעפ”כ באף לא אחד מהאתרים נאכפו צווי ההריסה.

 

לטענת העותרים, התשובה הכללית של המדינה באשר לקביעת סדר עדיפות על פי קריטריונים קבועים אינה יכולה לעמוד עוד, נוכח העובדה שששת האתרים הללו עונים על אותם הקריטריונים שהוצהרו אך עם זאת דיני התכנון והבנייה אינם נאכפים בהם. “טענת העותרים היא כי מתן לגיטימציה גורפת למונח “סדר עדיפויות” בהקשר של אכיפת החוק על ידי המשיבה 3 [המנהל האזרחי] מעקרת מתוכן את הביקורת המנהלית על פעולותיה”[37].

 

תשובת המדינה

 

גם כיום, בחלוף כשנתיים ממועד הגשת העתירה, טרם הוגשה תגובת המדינה לעתירה, זאת מאחר והיא נדרשה לעשות זאת עד 7 ימים לפני הדיון והדיון המיוחל טרם התקיים…

 

ההליכים בבג”צ

 

עד היום, כמעט שנתיים ממועד הגשת העתירה, לא התקיים ולו דיון אחד בעתירה!! הבניה הבלתי חוקית בכל ששת האתרים יכולה להימשך באין מפריע, דיון שאמור היה להתקיים בעתירה נדחה כבר 3 פעמים ברציפות. בג”צ, כך נראה, אינו מייחס חשיבות רבה לעתירה. לא יתכן, כמובן, שיש לכך קשר לזיהוי הפוליטי של מגישיה… שפטו בעצמכם!

 

 

סוף דבר

 

במהלך דיון שהתקיים בבג”צ רחלים (בג”צ 2295/09), ביום ה- 26 באפריל, הביע עורך הדין המייצג את המשיבים, תושבי הישוב הישראליים והמועצה האזורית שומרון, את תמיהתו בפני הנשיאה בקול רם, באומרו כי אין הוא מצליח להסביר ללקוחותיו מדוע כשמדובר בבנייה בלתי חוקית של פלסטינים העתירות נדחות בשל סדר העדיפויות של המדינה בעוד שכשמדובר בנייה יהודית הן נשארות תלויות ועומדות.

 

תגובתה של הנשיאה לדברים הייתה “אני מאמינה שאדוני יודע מדוע….”.

 

ובכן, האם עורך הדין יודע או לא, אין אנו יודעים. מה שבטוח הוא שאנו, וכמונו הציבור כולו, לא  יודעים מדוע.

 

ממצאי הדו”ח מעידים שאכן מגיע לנו הסבר בכדי שטיפת האמון האחרונה שעוד נותרה לנו במוסד החשוב הזה לא תתאדה.

 

“השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם...”                                      

 

                     בג”צ 953/87 פורז נ’ עיריית תל-אביב, פ”ד מב(2) 309, עמ’ 332

 

פסק הדין הזה, שפתח את הדו”ח וגם מסיים אותו, מהדהד באוזנינו ואסור לו לתת לנו מנוח.

 

“השוויון שומר על השלטון מפני שרירות” – וכשהוא מופר משתלטת השרירות על רשויות האכיפה, ושלטון החוק הופך מערך עליון לכלי ניגוח פוליטי, מאבן יסוד בשיטת משטר מתוקנת וחפצת חיים למושג חלול וחסר ערך, קרדום לחפור בו לקידום אג’נדה פוליטית.

 

“אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה” – אם ממצאי הדו”ח הזה אינם עולים כדי ‘איפה ואיפה’, לא נדע ‘איפה ואיפה’ מה היא. ואם אכן כך הוא, מה לנו כי נלין על קריסת מעמדו של בית המשפט העליון ועל אובדן אמון הציבור בו. בניה ובנותיה של החברה הישראלית, אלו המשתייכים לצד האחד של המפה הפוליטית, חשים מופלים פעם אחר פעם, ואכן, אין לך גורם הרסני מזה.

 

“תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות” – והיא קשה שבעתיים שעה שנוספת לה תחושת חוסר אונים, היות ומדובר בבית המשפט העליון, שעל פסיקותיו לא ניתן לערער ואת החלטותיו השרירותיות לא ניתן להעמיד לביקורת בפני גורם אחר.

 

“היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה” – משום שהיא כבר מזמן אינה בעיה ‘רק’ של הצד המופלה. הפיכתו של בית המשפט העליון למוסד פוליטי שנוי במחלוקת ציבורית הסבה ומסבה פגיעה אנושה לחברה הישראלית ולמדינת ישראל כולה. היא שומטת את הקרקע מתחת למוסד השפיטה כולו ומתחת למעמדו של בית המשפט העליון בחברה דמוקרטית כצלע הכרחית לשמירה על הדמוקרטיה ועל ערכיה.

 

“היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם…” – ומכיוון שכאן לא באדם פרטי עסקינן, הרי שהיא פוגעת בזהותה של החברה הישראלית כולה, כחברה דמוקרטית ושוויונית בה לכל אדם הזכות להתמודד על דעותיו במגרש הדעות הציבורי מבלי שהוא יופלה בשל כך לרעה בבקשו את יומו בבית המשפט.

 

הדו”ח שקראתם הוא כתב אישום חמור כנגד בית המשפט העליון וכנגד הקו שמובילה בו הנשיאה, דורית בייניש, בעניינים אידיאולוגיים ופוליטיים השנויים במחלוקת ציבורית.

 

בחוסר יכולתה של הנשיאה להפריד בין דעותיה האישיות לתפקידה כנשיאת בית המשפט העליון, מדרדרת השופטת בייניש את המוסד שבראשו היא עומדת אל פי תהום, פוגעת אנושות במעמדו ובתפקידו ושומטת את הקרקע מתחת לסמכותו העליונה.

 

האם תשכיל החברה בישראל להתעורר ולהציל את בית המשפט בטרם יהיה מאוחר?

 

ימים יגידו.