נאום תשובה לדורית ביניש: הפתרון לבעיית המחסור בשופטים נמצא במקום אחר!
נאום תשובה לדורית ביניש: הפתרון לבעיית המחסור בשופטים נמצא במקום אחר!
|
למצולמים אין קשר לכתבה
בנאומה האחרון היא אמרה כי “משך שנים קופחה מערכת אכיפת החוק, ובתי המשפט בכלל זה, כיוון שאּיוּשה לא היה בסדרי העדיפויות של כל ממשלות ישראל, ואף לא בתקציבים שהוקצו לה”, אבל לממשלת ישראל אין שום say בנושא הזה, והכתובת היא שר המשפטים, אשר אינו חייב לקבל את הסכמתם של האוצר ושל הממשלה
שמחה ניר, עו”ד
25.8.2010
לכבוד
השופטת דורית ביניש
נשיאת ביהמ”ש העליון
שערי משפט 1
ירושלים
נכבדתי,
הנדון: העומס על בתי המשפט, הסחבת ועצמאות השופטים
אני מבקש ממך לענות למכתבי זה – לפחות מטעמי הנימוס, אבל לא רק מטעמי הנימוס.
בניגוד למה שרבים סבורים – וכך גם מציגים אותי – טובתה של מערכת המשפט לנגד עיני, לא פחות מאשר לנגד עינייך.
אני משוכנע כי מקובל גם עליך כי איכות השופטים אינה אחידה, וכי עקרונות ההתפלגות הגאוסיאנית חלים גם על מערכת המשפט. ההבדל היחיד בינינו הוא, ככל הנראה, שאת נותנת לשופט “הפחות שבאומנין” את הציון טוב מאוד (90% לפי המקובל) ולשאר השופטים – בין אותו הציון לבין הציון מצויין (100%), ואילו אני נותן לאותו השופט ממש את הציון בלתי מספיק (40%), ואולי אפילו פחות, ואילו לכל השאר … נעזוב את זה לפעם אחרת.
ומה זה אומר? זה אומר שלכל אחד משנינו ישנם קריטריונים שונים, ושמבחני-האיכות שלי קפדניים יותר מאלה שלך, אבל גם את, כמוני, היית שמחה להיפטר כל חודש משלושת-ארבעת השופטים אשר בתחתית סולם האיכות של מערכת המשפט, ולהשלים את החסר בבחירה של שופטים חדשים, רעננים יותר, טובים יותר.
כן, ייתכן מאוד שלא נהיה באותה הדיעה לגבי מיהותם של “הפחותים שבאומנין”, אבל בנקודה הזאת אני מוכן לקבל – בעיניים עצומות, ללא הרהור וערעור – את הקביעות שלך, ובלבד שתהיינה לך קביעות שכאלה.
ולמה הבאתי את ההקדמה הזאת? כדי להראות לך שאין בינינו “יריבות” על טובתה של מערכת המשפט – הגם שבעניין הדרך להגשמתה אנחנו חלוקים במידת-מה.
וכעת אקדיש את דברי לנקודה אחת, עליה עמדת בנאומך השבוע, בטקס השבעת השופטים: כמות השופטים הלא-מספקת.
אציין כי אין זו הפעם הראשונה שאת מדברת בפומבי על העומס בו נתונה מערכת המשפט, ועל השלכותיו. לאחרונה עשית זאת כאשר השופט ישגב נקדימון התפטר מהכהונה – לאחר חצי שנת כהונה בלבד – מהטעם ש”העומס והלחץ המוטלים עליו כשופט אינם מאפשרים לו לעשות את מלאכתו נאמנה”. אמרת אז כי העומס על שופט בישראל יוצא דופן בקנה מידה בין לאומי, ובנאומך האחרון אמרת כי:
… דווקא בשלב זה אנו מרגישים יותר מתמיד את משמעות החסר – משך שנים קופחה מערכת אכיפת החוק, ובתי המשפט בכלל זה, כיוון שאּיוּשה לא היה בסדרי העדיפויות של כל ממשלות ישראל, ואף לא בתקציבים שהוקצו לה. התוצאה היא שכיום, בעומדנו כמעט בשיא כוח האדם השיפוטי, עדיין הפער בין מספר התיקים המוגשים לכל הערכאות ומספר התיקים הממתינים לשמיעה בבתי המשפט, לבין מספר השופטים שעליהם מוטל לדון בתיקים, הוא פער עצום ואין יחס הולם בין מספר התיקים למספר השופטים. לצערי, קשה להניח כי בעניין זה יחול שינוי משמעותי בעתיד הקרוב. מספר השופטים ככל הנראה לא יגדל באופן שישפיע על הפחתת הנטל על השופטים, ואשר יוביל – בסופו של יום – לקיצור משך הזמן בו מתנהל תיק ולמתן שירות טוב ויעיל לבאים בשערי בית המשפט (ההדגשה שלי).
ועם כל הכבוד, לממשלת ישראל אין שום say בנושא הזה.
לפי חוק בתי המשפט, שר המשפטים לבדו קובע את מספר השופטים שיכהנו בבתימ”ש השלום, ובבתיהמ”ש המחוזיים. הוא לא חייב לקבל את אישורה של הממשלה, ולא של משרד האוצר, והוא אפילו לא חייב להתייעץ איתם.
המחוקק ראה את שר המשפטים המשפטים כמי שמייצג את מערכת המשפט ואת “צרכני” המשפט גם-יחד, וכדי להבטיח את עצמאותה של מערכת המשפט, הוא קבע ששר המשפטים לא יהיה תלוי ברשות המבצעת, בבואו לקבוע את מספר השופטים (ומכאן גם את העומס עליהם, אשר יש לו השלכות ישירות על איכות השירות שהשופטים נותנים לציבור).
ביום 28.3.2010, לפני ה’ ירחים, פניתי אל שר המשפטים, יעקב נאמן, בהצעה “גאונית בפשטותה”, אשר נועדה להבטיח עוד יותר את עצמאותה של מערכת המשפט, ע”י חקיקה אשר תעביר לנשיא ביהמ”ש העליון את הסמכות הנתונה כיום לשר עצמו לקבוע את מספר השופטים.
כיוון שחקיקה כאמור מצריכה זמן – ואולי עשוייה להיתקל גם בהתנגדות פוליטית, הצעתי לשר המשפטים, כשלב-ביניים, שהוא יקבע את מספר השופטים הדרוש להבטחת איכות השפיטה, לפי הבנתו-הוא. הרחקתי-לכת והוספתי כי הבטחתה של איכות השפיטה כוללת גם את החזרת המצב לקדמותו, לפני שהתחילה הורדת-הרמה, אשר במסגרתה הורדו עניינים שונים לבתי המשפט נמוכים יותר (לפעמים אפילו ביותר מדרגה אחת), להרכבים מצומצמים יותר, ולשופטים אשר ויתקם ונסיונם פחותים מאלה אשר דנו בעבר בתיקים דומים.
מלשכת שר המשפטים לא קיבלתי אלא מכתב תודה מנומס, ומשחזרתי וביקשתי תשובה לגופו של עניין – לא זכיתי לשום התייחסות.
אציין כי אם שר המשפטים היה עונה לי כי לדעתו מספר השופטים הנוכחי די בו לצרכיו של העם היושב בציון, לא היה לי שום פתחון-פה, משום שדעתו של השר היא הקובעת, אבל את זה הוא לא יכול היה להרשות לעצמו, כמובן.
העתק ממכתבי אל השר שלתח גם אליך, בתקווה שתקפצי על המציאה, אבל את לא התייחסת כלל-ועיקר.
אציין כי הצעתי בעניין מספר השופטים הייתה צעד נוסף למען עצמאותה של מערכת המשפט, בהשוואה למה שהצעתי שלוש שנים קודם לכן, תחת הכותרת לדורית ביניש: מי שרוצה עצמאות – בבקשה!
באותה הצעה אימצתי את קריאתך להפיכתה של מערכת בתי המשפט לרשות עצמאית נפרדת, שלא תהיה תלויה מבחינה ניהולית ותקציבית במשרד המשפטים ובשר המשפטים, אלא שסייגתי אותה כך שבתמורה לעצמאות הזאת, מערכת המשפט תכפיף את עצמה למידה מסויימת של פיקוח ציבורי חיצונית למערכת המשפט.
הפעם אף הרחקתי לכת, והצעתי את מה שהצעתי בלי שמערכת המשפט תצטרך לתת תמורה כלשהי בעבור מה שהיא מקבלת.
אני ממש מתפלא על כך שאת לא מאמצת את הרעיון הזה, והולכת איתו לשר (בלווית הודעת-דובר מתאימה, כמובן), ובו בזמן את שולחת “רמזים” רפים של ביקורת על כך ש“משך שנים קופחה מערכת אכיפת החוק, ובתי המשפט בכלל זה, כיוון שאּיוּשה לא היה בסדרי העדיפויות של כל ממשלות ישראל, ואף לא בתקציבים שהוקצו לה”.
אני מזמין אותך, גברתי הנשיאה, לגלות מנהיגות, “להכות על השולחן” של שר המשפטים, או, לחלופין, להשלים עם מה שנותנים לך, ולהידום.
כנימוק-מחזק את יכולה “לרמוז” לשר נאמן על מצב בו עותרים נגדו לבג”ץ, מנת לחייבו להפעיל את שיקול דעתו. זה אפשרי, אבל זה יהיה מביך מאוד – גם לשר וגם למערכת המשפט – אם יהיה צורך “לאנוס” אותו לעשתו את מה שהוא יכול לעשות מרצונו, ובהנאה מלאה.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
“מתחייב שינוי בסדר העדיפות הלאומי”