ט”ז תמוז תש”ע

28 יוני 2010

לכבוד

כב’ השופט מיכה לינדנשטראוס

בתפקידו כנציב תלונות הציבור

במשרד מבקר המדינה

ירושלים

 

א.נ.

הנדון: תלונה על רשות האכיפה והגבייה ועל שר המשפטים

1) הגוף הנילון 

רשות האכיפה והגבייה (להלן – הרשות) מאחדת שני גופים: המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, מחד, ו“מערכת ההוצאה לפועל”, מאידך.

מערכת ההוצאה לפועל אינה יישות סטאטוטורית, אלא יחידה ארגונית במסגרת משרד המשפטים, והיא כפופה לשר. האיזכור היחיד של “מערכת ההוצאה לפועל” בחקיקה הוא, ככל הנראה, רק בסע’ 4(ב) לחוק ההוצאה לפועל, בו נאמר:

“שר המשפטים ימנה את מנהל מערכת ההוצאה לפועל שיהיה אחראי בפניו על מערך ההוצאה לפועל ועל ביצועם של סדרי המינהל בלשכות ההוצאה לפועל”.

מהאמור למדים כי אותו “מנהל”, יחד עם ה”מערכת” אשר בניהולו, אינם אלא יחידה ארגונית, כאמור.

מערכת ההוצאה לפועל חילקה את עצמה לשני “מדורים”, הממודרים זה מזה: הגוף המינהלי, מחד, ומערך לשכות ההוצל”פ, מאידך – הכל כפי שיפורט להלן.

תלונתי היא על הגוף המנהלי, ועל כל המערכת הממונה עליו – עד לשר המשפטים, בכבודו ובעצמו – כולם “גופים מבוקרים”, לפי חוק מבקר המדינה, וממילא הם כפופים, מכוח אותו החוק, גם לביקורתו של נציב תלונות הציבור.

כבר כאן יודגש, כי רישומים מינהליים אלו שנעשו בתיק ע”י הגוף המינהלי, חלקם נעשו ללא שום מסמכים (הושמדו) וחלקם נעשו כנגד הקבוע במסמכים, הם מעולם לא אושרו או נבדקו ע”י המוסמכים לכך. רישומים מינהליים כפי שיפורטו בנספחים, גרמו לפעולות קשות כנגדי.

• ראה למשל לעניין זה, נספח א.4 (תוצאה של רישום מינהלי, ללא מסמך, אשר בו הוצמדה לחשבוני, טבלה 101 של בנק המזרחי) ועוד יפורט.

2) ייחודו של הגוף המנהלי

הגוף המנהלי מנהל את רישומי החובה שבכל תיק הוצל”פ, בנפרד מלשכת ההוצל”פ, בממודר ממנה, ועל סמך מסמכים המוגשים על ידי הצדדים בלבד.

• ראה לעניין זה את נספח ב’, בו ידובר עוד, להלן.

הרישומים האלה הוגדרו ע”י היועצת המשפטית של רשות האכיפה והגבייה כפעולות מנהליות ש”אינן בתחום אחריותם של הרשמים”, והם, לשיטתה, בבחינת “מעשה רשות“, אשר חלה עליהם “חזקת התקינות”, וממילא כאשר הם “מוזרמים” לתיק ההוצל”פ הממוחשב, רשם ההוצל”פ רשאי להסתמך עליהם ללא בדיקה, בבחינת כזה ראה וקדש.

• ראה לעניין זה את נספח ג’, אשר גם בו ידובר עוד, להלן.

אין לי שום בעייה עם החלוקה הזאת, אבל כאשר יוצרים גוף מנהלי, חייבים לפעול על פי כללי המשפט המנהלי, ולהיות כפופים לביקורת ככל גוף מנהלי.

אוסיף כאן, בחוק ההוצל”פ מוסדרים ערר וערעור על החלטות ופעולות של רשם ההוצאה לפועל, ושל מנהל לשכת ההוצאה לפועל, אבל אין בו שום הוראה המאפשרת לערער או לערור על פעולות של הגוף המנהלי, אשר ממילא נשאר כפוף לביקורת החיצונית – כולל זו של נציב תלונות הציבור.

3) עילת התלונה

הגוף המנהלי קיים ומקיים “הסתודדויות” עם הזוכה ובאי-כוחו בתיק ההוצל”פ שנפתח כנגדי ע”י הזוכה (בנק דיסקונט למשכנתאות), הזין ומזין למערכת הממוחשבת את כל מה שהזוכה וב”כ מזרימים אליו, אבל כאשר אני דורש שיציגו בפני את החומר האמור (המסמכים)  – אני נתקל בקירות אטומים, אפילו כאשר אני מביא להם, צו של רשם ההוצל”פ המורה להמציא לי את אשר אבקש.

אני מתלונן, איפוא, על כך שהגוף המנהלי מסרב להמציא לי את המידע והמסמכים, אשר על פיהם אני מחוייב, או כל מסמך אחר הקשור לתיק ההוצל”פ.

כמו כן, אני מתלונן על כך, שכל הנמצאים מעל הגוף המנהלי – עד לשר המשפטים, האחראי עליו – מסרבים להתערב בנושא הזה, ומשאירים אותי להתמודד לבדי עם הגוף המנהלי, אשר “מתוזמר” עם הזוכה ובאי כוחו.

4) פרטי התלונה

ביום 16/5/2000 נפתח נגדי תיק הוצל”פ מס’ 013887XXXX בלשכת ההוצל”פ בתל אביב.

זה מספר חודשים, שאני דורש מהגוף המנהלי, וכן משר המשפטים, בתור הממונה מיניסטריאלית עליו, את המסמכים אשר שימשו כבסיס לפתיחת התיק, לרישום החוב ההתחלתי, וכן לכל רישום לרבות רישום של הגדלת חוב, יהא שמו או תיאורו אשר יהא, אך הנילונים מסרבים מלהציגם.

אני מצרף לתלונה, רק חלק מיזערי מדרישותיי אלו, כדלקמן:

נספח א(1) מכתבי מיום 3/1/10 ליועה”מ של רשות האכיפה והגבייה

נספח א(2),  מכתב תשובתו של נציב תלונות הציבור מיום 4/1/10

נספח א.(3) מכתבי מיום 27/1/10 לשר המשפטים הממונה מינהלית על רשות האכיפה

נספח א (4) דף חשבון ההוצל”פ ברשות האכיפה, הממחיש את ה”תוצאה” של הרישומים המינהליים.

נספח א.(5) מכתבי מיום 1/2/10 (ללא מענה כלשהו.. כמו רבים אחרים) ליועה”מ של הרשות.

נספח א.(6) מכתבי לשר המשפטים הקובע בפניו כי מדובר ברישומים מינהליים.

נספח א.(7) מכתבי לשר המשפטים המתריע שוב בפניו כי מדובר ברישומים מינהליים

נספח א.(8) מכתבי לעו”ד מיכל טנא שכותרתו ועניינו הרישומים המינהליים

נספח א. (9) מכתבי המסכם לשר המשפטים בעניין הרישומים המינהליים

נספח א.(10) מכתבו של עו”ד דב אבן אור בעניין הרישומים ועוולות ההוצלפ

כאמור לעיל, הנספחים המצורפים, הם רק חלק מיזערי מפניותיי לגורמים המינהליים

הסירוב הזה יוצר מצב בלתי נסבל וכבר כאן אציין, כי בתיק דנן, יש יותר מבסיס חזק, לקבוע שהזוכה הגיש מסמכים מזוייפים, אבל כל דרישותי להציג בפני את החומר כולו נתקלו באזניים ערלות, של כל הנילונים.  קרי, “הסתודדות סמוייה” בין גורמי הוצל”פ לבין הזוכים ובאי כוחם. לא צריך להיות גאון כדי להבין אילו פתחים יש כאן לשחיתות מכל הסוגים.

מחר ינהיגו את ה”הסדר” הזה בתיקים של בתי המשפט, תחילה באזרחיים, ואחרי שהוא ישתרש גם שם, ינהיגו אותו גם בתיקים פליליים, ו”אנה אנו באים”.

כפי שכבר אמרתי לעיל, עמדתה של רשות האכיפה והגבייה, המנהלת את הגוף המנהלי, היא שכל הרישומים בתיק הן פעולות מינהליות, ולא שיפוטיות, היועצת המשפטית של הרשות אף הבהירה ביום 10/5/2010 בכתב, כי רישומי התיק אינם נעשים על דעת המוציא לפועל אלא נסמכים על מסמכים המוגשים על ידי הצדדים,

• עותק ממכתבה של היועה”מ לרשות האכיפה והגבייה מצורף ומסומן נספח ב’.

הנהלת בתי המשפט והרשות טוענות כי רשמי ההוצל”פ רשאים להסתמך על הרישומים שבתיק, ללא בדיקתם, וזאת על סמך “חזקת התקינות” של מעשי הרשות וכי, כאמור, הן “אינן בתחום אחריותם של הרשמים”.

• עותק ממכתבה של הנהלת בתי המשפט מצורף ומסומן נספח ג’.

חזקת התקינות, כידוע, היא “לכאורית” בלבד, וניתנת להפרכה.

במיוחד אמורים הדברים כאשר הרשות הנאחזת בחוזקה ב”חזקה” הזאת מעידה על עצמה שהיא עושה “העתק-הדבק” למידע המוזרם אליה על ידי מי שאינם “רשות”, דבר המעמיד בספק רב את עצם תחולתה של החזקה הזאת על פעולתה של הרשות.

ואכן, וכלא-יאומן, הרשות עצמה מודה במכתבה מיום 18/5/09, כי חזקת התקינות, איננה חלה על הרשות, שהרי הם עצמם מודים בו, שתקנה 17.א.א, לא מקויימת ! (חובת דיווח תוך 7 ימים על תקבולים ששולמו ישירות לזוכה) ובעצמם מודים, שאם קורה וזוכה דיווח באיחור, אזי שיעור הריבית הרטרואקטיבי על הזיכוי  לטובת החייב, הוא רק לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, שעה, שלפני כן (בשל אי הדיווח) חוייב החשבון בעשרות אחוזים, תלוי בטבלה שהוגדרה לאותו חשבון.

• עותק ממכתבה של הרשות המאשר האמור, מצורף ומסומן נספח ד’.

לעיל כבר צורף נספח ב’ המדבר בעד עצמו.

ומה “מציעה” לי הרשות?

היא “מציעה” לי להפנות אל רשם ההוצל”פ את בקשותי להצגת המסמכים (ראה נספח ב’).

עם כל הכבוד, ה”הצעות” האלה אינן נראות לי, ואינן מקובלות עלי.

כאמור לעיל, אין לי שום בעייה עם זה שהרשות מחלקת את יחידותיה למדורים “מנהליים” ולמדורים “שיפוטיים“, ואני מוכן לראות בכך עניין של Indoor Management, בתנאי שאלו לא יהיו “מדורי גהינום”, ושאלו ה”מינהליים” יהיו כפופים לכללי המינהל הציבורי ולאפשרויות הביקורת הקיימות במינהל הציבורי, כולל ביקורתו של נציב תלונות הציבור.

אבל, עם כל הכבוד:

א.      הרשות אינה יכולה לאחוז את החבל בשני קצותיו: בקצה ה”מינהלי” כאשר נוח לה הדבר, ובקצה ה”שיפוטי” כאשר הדבר ההפוך נוח לה.

ב.      הניסיון מוכיח כי רשמי ההוצל”פ אינם מחייבים את המדורים ה”מינהליים” לחשוף את ההסתודדויות האלה (עיין בפסה”ד רצ”פ 1298/08 שניתן לאחרונה, שם התברר כי המבקש/המערער הגיש לרשם ההוצל”פ כשלושים (!) בקשות, וכולן נדחו בקש, עד שערכאת הערעור החזירה את התיק לרשם ההוצל”פ, על מנת שזה ידון בהן לגופן).

·         עותק מפסק הדין מצורף ומסומן נספח ה’

אוסיף כי באותו התיק אך כפסע היה בין התוצאה אליה הגיע בית המשפט לבין דחיית הערעור, וזאת משום שהמערער שם “לא הוכיח” את נזקו, אבל איך יוכיחנו, כאשר נחסמת בפניו הגישה אל הראיות?

ג.             גם הערעור, כידוע, הוא “דרך חתחתים” – לרוב מסורבלת ויקרה, וגוזלת בהכרח ולריק לבזבוז זמן שיפוטי רב.

ד.            כאשר מוגשת ע”י החייב בקשה – אפילו כזאת – רשם ההוצל”פ, כדבר-בשיגרה, דורש את תגובת הזוכה (אם לא דחה את הבקשה על-אתר), וכאשר המילה האחרונה היא של הזוכה (לרוב בלי העתק לחייב, שגם זה חלק מה”הסתודדות” הנ”ל), וכאשר החייב, לאחר שלפעמים הוא מצליח לקבל את תגובת הזוכה וההחלטה הדוחה את בקשתו, מבקש עיון-מחדש בהחלטה או אפילו מבקש לתקנה/לבטלה/לשנותה מכוח  תקנה 126.א (וחוזר חלילה), בסוף הדבר נמאס לו לרשם, והוא מחייב את החייב בהוצאות-לדוגמה (לי ידוע על מקרה בו החייב חוייב בהוצאות בסך 5,000 ש”ח).

בכלל, לא ברור לי מדוע החייב צריך להגיש בקשה לדרג השיפוטי, כדי לקבל את מה שמגיע לו ללא בקשה מכוח עקרונות הצדק הטבעי. גם לא ברור לי איזה SAY יש לו לזוכה, להתנגד לגילוי “ההסתודדויות” שבינו לבין מערכת ההוצל”פ.

ה.           מעמדו של “מבקש” הוא לעולם נחות מזה של ה”משיב”, ריבוי הבקשות המגולגלות אל המסלול השיפוטי רק מעמיס על המערכת, “מעצבן” את הרשמים ומקצר את רוחם (אפילו הם לא יודו בכך, אנחנו הרי מכירים את הטבע האנושי), והתוצאה היא שמתייחסים אל החייבים כאל “נודניקים” אשר יש “לרסן” אותם – כולל, כאמור, בהוצאות-לדוגמה – רק משום שהם דורשים את המגיע להם בזכות ולא בחסד או בשיקול-דעת.

ובערעור, כידוע, מעמדו של המערער נחות שבעתיים, במיוחד כאשר הוא נדרש לקבל רשות על מנת לערער (ועל עניינים כגון דא אין ערעור-בזכות).

ו.              כאשר החייב מתדיין מול הזוכה, העובדה שהחייב מתמודד “עם עיניים קשורות מאחור” מול ראש הלשכה וב”כ הזוכה שיודעים הכל ! מעמידה אותו במצב. בו הוא צריך להוכיח כי “אין לו אחות” (כאשר אין לו שום מידע על מה שאביו עשה בלילות).

ז.             חוק ההוצל”פ מסדיר את אפשרות הערעור על פעולות של המוציא-לפועל (היום: “מנהל לשכת ההוצל”פ”) אבל בשום מקום בחוק ההוצל”פ, לא מוסדרת אפשרות הערעור על פעולות מינהליות שנעשות “ללא מגע ידו” של “מנהל לשכה”, כפי שהבאתי מדבריה של היועצת המשפטית של הרשות, הרישומים האלה נעשים ב”חצר” אחרת, מהחצר בה פועלים מנהל הלשכה ורשם ההוצל”פ !!. 

אוסיף כי, למרות הקונוטציה הלא-נעימה, הסבריה של עו”ד הר-אבן הופכים את ה”חצר” האחרת הזאת ל”חצר אחורית” לכל דבר ועניין. 

ח.           גם אם לראש ההוצל”פ יש סמכות לפקח מינהלית על העולות אשר מתבצעות בתוך “החצר האחורית” הנ”ל, אין שום דבר המונע בעדי להיזקק למסלול המקביל – פנייה אל הגורמים המנהליים הממונים על אותה “חצר אחורית”, ומשם אל נציב תלונות הציבור – בדיוק כשם שלנפגע מכל פעולה מינהלית אחרת עומדת הברירה אם לפנות לבג”ץ (גדול או קטן), או אל נציב תלונות הציבור. 

אכן, מים רבים זרמו בירקון ובקישון מאז בג”ץ הלל דודאי, ואין מחייבים אדם לפנות קודם אל נציב התלונות, אבל גם אין שוללים זאת.

לכן אני פונה אליך, על מנת לאכוף על הרשות להעמיד לרשותי את כל המידע הנמצא בידיה באשר לתיק שלי. 

אציין כי בדיון בטענת פרעתי, ביום 20.6.2010, ניסה בא כוחי להעלות את הטענה הזאת, אבל הדבר לא הסתייע בידו, ורשם ההוצל”פ אמר שמה שקובע הוא רישומי הבנק, ולא רישומי ההוצל”פ … אבל כאשר מוציאים נגד החייב, (בלי לתת לו את יומו,) צוי עיקול, צווי מאסר, כינוסי נכסים – עושים זאת על סמך רישומי ההוצל”פ, לא מסתמכים על רישומי הבנק, הבנק אינו מדווח בכל רגע נתון על היתרה אצלו ולרשם ההוצל”פ אין גישה למידע במחשבי הבנק, כך שהמצב פראדוקסלי לחלוטין.

ובמלים אחרות: מתייחסים אל החייב כאל בובת-סמרטוטים, ומתייחסים למה שרוצים, מתי שרוצים, בלי לאפשר לו לדעת מה מבשלים מאחורי גבו – ועל כך אני מלין.

ט.      אני יותר ממשוכנע כי מתן הוראה כמבוקש על ידי יפחית באבחת-חרב מידית את מספר הבקשות המיותרות, ויחסוך זמן שיפוטי רב בחצר ה”קדמית” של מערכת ההוצל”פ.

5)  פנייתי המסכמת אל היועצת המשפטית של רשות האכיפה והגבייה

ביום 2.6.2010 פניתי פעם נוספת אל היועצת המשפטית של הרשות, עו”ד ענת הר-אבן, בדרישה להמציא לי את כל החומר הקשור לתיק .

את פנייתי פתחתי בדרישה לכבד צו-עשה, שנתן רשם ההוצל”פ, המחייב את המוציא לפועל, להמציא את המסמכים במקור, אשר על פיהם נעשו הרישומים המינהליים.

בהזדמנות זאת, דרשתי כי תורה להמציא לי כל תיעוד – וגם זאת אני דורש תקופה ארוכה, ולשווא – אשר קיים בתיק, לרבות כל מסמך אשר על פיו התבצעו הגדלות החוב בתיק הזה.

סיימתי את מכתבי בדרישה לתת לי תשובה תוך 7 ימים, “הן משום הדחיפות, והן משום שמניין 45 הימים לפי חוק ההנמקות כבר חלף מזמן”. (ראה נספח א.1)

עותק ממכתבי ליועה”מ של הרשות, הדורש לקיים צו-עשה מצורף ומסומן נספח ו’

מאז דרישתי האמורה לא קיבלתי שום תגובה, למרות שעברו 26 ימים, וזה בניגוד לתשובות השדופות של הגב’ הר-אבן, אשר בדרך כלל יצאו ממנה עוד באותו היום, (ראה למשל מלוא התכתובת בנספח ב’) דבר המלמד שאין בכונתה לענות לי – דבר המהווה סירוב בלתי-מנומק, על כל ההשלכות הידועות.

נוכח האמור, ונוכח סירובם של הנילונים להמציא מסמכים אלו, מוגשת תלונה זו כנגד האנשים הבאים:

·         שר המשפטים, בתור מי שממונה על רשות האכיפה והגבייה

·         רשות האכיפה והגבייה

·         מר דוד מדיוני מנהל הרשות

·         עו”ד ענת הר אבן, בתור מי שמנחה את הרשות, ואמונה על כך שזו תפעל על פי הדין.

·         דבורה אמיר [פקידה] מרכזת בכירה ביחידה לפניות הציבור של משרד המשפטים, אשר “יירטה” את פנייתי אל שר המשפטים (אבל בתור האחראי עליה הוא מוחזק, לצורך תלונתי זו, כמי שיודע עליה, ומסרב להתערב, ולכן הוא נמצא כאן בראש רשימת הנילונים).

·         עו”ד מיכל טנא, מנהלת היחידה לפניות הציבור של משרד המשפטים, אשר מחפה על הגב’ אמיר הנ”ל, ולא מוכנה להעביר את פנייתי אל השר.

כבודו מתבקש לשלוח אישור על קבלת תלונה זו במשרדו ומבוקש כי כבודו, יקיים בירור מהיר בתלונתי זו, משום שכל יום נוסף גורם לי נזק חומרי ונפשי רב.

 

בברכה

לוטה-הנספחים