הללויה! אהוד ברק אימץ עקרונות ועדת שמגר למו”מ על שבויים!

 

הוועדה, כך נאמר, הציגה בפני שר הביטחון את החלק הארגוני של עבודתה.

 

ברק, איך לא, הודה לחברי הוועדה, בראשה עומד נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, וחברים בה אלוף (מיל’) עמוס ירון ופרופ’ אסא כשר.

 

חברי הוועדה ציינו בפניו כי למרות שהדוח המלא מתעכב, הם מוצאים לנכון להציג את ההסדרים הארגוניים המומלצים על-ידי הוועדה, אשר אינם נוגעים לשאלת השיקולים, העקרונות והתמורות למו”מ לשחרור שבויים.

 

ברק הודיע כי אימץ את העקרונות אשר הוצגו בפניו בחלק זה, ויביא את ההמלצות בפני ראש הממשלה וחברי הקבינט.

 

והרשו לי לשאול שאלת-תם: מהם אותם “הסדרים ארגוניים, אשר אינם נוגעים לשאלת השיקולים, העקרונות והתמורות למו”מ לשחרור שבויים”, ומאימתי עושים פסטיבל תקשורתי מדברים משניים?

 

ושאלה נכבדה עוד יותר: בשביל מה מקימים ועדה כזאת?

 

אתחיל בשאלה הכבדה, אמשיך בשאלה הקלה, ואסיים בשאלה שאיש, מן הסתם, לא ישאל.

 

מאי טעמא

 

הציבור בישראל חלוק, כידוע, בשאלה כמה מחבלים שפוטים יש לתת תמורת חייל אחד משלנו, השבוי בידי האוייב.

 

ממשלת ישראל יודעת כי כל החלטה שתקבל תהיה אהודה על חלק מהציבור, ואילו החלק האחר יסתייג ממנה, ולכן היא גוררת רגליים, בנוסח אנחנו מוכנים לשלם מחיר כבד, אבל … ועם ה”אבל” הזה אפשר, כך היא סבורה, להמשיך “עד דור עשירי, עד עולם”.

 

אבל הציבור בישראל, סבלנותו מוגבלת, והוא מתחיל ללחוץ.

 

וכאשר הציבור לוחץ, צריך להגיד לו רגע-רגע, חושבים …

 

אבל גם את הגימיק הזה אי אפשר למשוך עד אין סוף, אז מקימים ועדה …

 

כאשר הוועדה אשר “הקימונו” ממליצה לטעמו של מי שמינה אותה, הוא נאחז בה בשער בת-רבים: אנחנו מיישמים את המלצות הוועדה ככתבן וכלשונן (בעיקר אם הוועדה היא בראשות שופט, או שופט-בדימוס), אבל אם ההמלצות אינו לרוחו של הממנה את הוועדה, או-אז מתחיל ה“רגע-רגע”: “הוועדה היא רק גוף מייעץ, או ממליץ, וכו’, אבל ההחלטה היא שלנו”, ואם יש לחץ ציבורי כנגד התחמקויות והתחכמויות, יש עוד פטנט: ועדה ליישום המלצותיה של הוועדה שהקימונו.

 

ראו, למשל, את מאמרי המצויין (והצנוע, לא לשכוח!) על השלטון באמצעות ועדות, ועל ועדת וינוגרד כמקרה פרטי.

 

אז ממשלת ישראל הקימה ועדה שתאפשר לה, אם תרצה, לתרץ את גרירת-הרגליים שלה בכך שהיא פועל על פי המלצותיה של ועדה בראשות כבוד נשיא ביהמ”ש העליון בדימוס, מר מ’ שמגר.

 

איך גוררים רגליים

 

מן המקובלות הוא שוועדות כאלה ואחרות קובעות לעצמן את סדרי עבודתן, והן לא נזקקות לשום “אישור” של מי שמינה אותן, אבל גם הוועדה הזאת, ככל ועדה, לא פועלת בחלל הריק, וגם היא צריכה לפזול לכיוון כלשהו – בין אם לכיוון הממשלה שמינתה אותה, בין אם לכיוון דעת-הקהל, החצוייה ומפולגת, כאמור, ולכן גם היא צריכה לגרור את רגליה, אבל יחד עם זאת – גם “להפגין פרפורמנס”.

 

אז מתכנסת לה הוועדה, ומתחילה עם “הסדרים ארגוניים” … האם חברי הוועדה ישתו תה נטול קפאין, או קפה נטול תאין. האם הם יאכלו את הבורקאס בהסיבת יד ימין לצד שמאל, או בהסיבת יד שמאל לצד ימין?

 

נו, ואחרי ת”ק ישיבות “ארגוניות” מהו הצעד הבא?

 

הולכים, ברוב עיתונאים והדר, אל שר הבטחון, ומצייניים כי למרות שהדוח המלא “מתעכב”, הם מוצאים לנכון להציג את ההסדרים הארגוניים המומלצים על-ידי הוועדה. זה האחרון, איך לא, מודיע כי הוא אימץ את העקרונות אשר “הוצגו בפניו בחלק זה” (איכות הקפה, התה והבורקאס, זוכרים?), ויביא את ההמלצות בפני ראש הממשלה וחברי הקבינט.

 

וזה, כמובן, לא יהיה סוף הפסטיבל, כי הקבינט אינו “ממשלה”, אלא רק “ועדת שרים”, או משהו דומה, ולכן יש להביא את ענייני הקפה והתה גם אל הממשלה, בהרכבה המלא. הללויה.

 

ומה הלאה?

 

או קיי, עברנו את השלב הזה, ואנחנו יודעים את הכל על התה והקפה, ועד שנוציא המלצות לעניין “השיקולים, העקרונות והתמורות למו”מ לשחרור שבויים”, גלעד שליט כבר ישוחרר בדרך אחרת, או שהוא, חו”ח, ייעלם כרון ארד, או שתקום ממשלה חדשה, והמנדט של הוועדה יתפוגג לתהום הנשייה. הללויה.

 

אבל נניח שלא. נניח שהוועדה תוציא המלצה לפיה אין לשחרר יותר מאסיר אחד כנגד כל חייל צה”ל השבוי בידי האוייב, וכמובן שכמות הדם על ידיו של האסיר המשוחרר לא תעלה על כמות הדם אשר על ידיו של החייל השבוי.

 

ונניח את ההיפך: שהוועדה תקבע תקרת-גג אין-סופית (נניח 10,000:1), ותציין כי “אין זה רצוי לכבול את ידיה של הממשלה, ולכן אנחנו משאירים בידיה מרחב-תימרון מסויים”…

 

וכמובן שלא שכחנו גם את אפשרות-הביניים שבין 1:1 לבין 10,000:1. נניח 341 אסירים + 73 גופות מחבלים כנגד כל חייל שלנו.

 

ומה עם החמאס או החיזבאללה ידרשו לשחרר 342 אסירים, ויספקו ב-72 גופות בלבד? נגיד להם רגע-רגע, ונלך להקים ועדה חדשה?

 

כן, זה בהחלט אפשרי, אבל כאשר נחזור אליהם עם הסכמה לדרישה שלהם, הם גם כן יגידו רגע-רגע, אנחנו רוצים 343 אסירים, ו-73 גופות.

 

כן, אין לכך סוף, אבל זה עוד לא הכל.

 

ניחוש פרוע

 

אם ועדת שמגר תזכה לאריכות ימים, ותזכה להגיש המלצות גם לגופו של עניין, קרי: לדברים אשר “נוגעים לשאלת השיקולים, העקרונות והתמורות למו”מ לשחרור שבויים”, אני מנחש שהיא תשאיר בידי הממשלה מירווח אדיר לשיקול-דעת, כאשר בתמהיל של “השיקולים, העקרונות והתמורות”, התמורות הן הנושא העיקרי, וכל השאר – טפל וחסר-חשיבות.

 

ומה בדבר ה”עקרונות”? הנה כמה אפשרויות תיאורטיות:

 

עיקרון א’: לא מנהלים מו”מ עם טרוריסטים;

 

עיקרון ב’: לא משחררים אסירים עם דם על הידיים;

 

עיקרון ג’: לא משחררים יותר מאסיר אחד תמורת כל חייל משלנו;

 

עיקרון ד’, לא מנהלים מו”מ לחילופי אסירים/שבויים כל עוד לא מוצו האפשרויות הצבאיות לשחרור חיילינו אשר בידי האוייב.

 

ואחרון-אחרון חביב, עיקרון ה’, הוא העיקרון המנצח: בטרם … על הממשלה לעשות כל מאמץ אפשרי ל… (ובמקומות הריקים אפשר להכניס כל מה שהדמיון החולני יעלה על הדעת).

 

ולא לשכוח: להמלצות הוועדה תהיה הקדמה ענקית, המציגה את הבעייה, הדילמות, הקשיים וכו’, וההקדמה הזאת תהייה עמוסה עד כדי כך שאיש כבר לא יזכור בשביל מה הוועדה הזאת הוקמה.

 

לרקוד טאנגו עם עצמנו

 

לבד מכל מה שיש לי על השלטון באמצעות ועדות, ישנה כאן בעייה נוספת, הנובעת מכך שאין איש היכול לעשות עיסקאות עם עצמו, ולכל עיסקה ישנם שני צדדים לפחות.

 

וזה מביא אותי אל ההבטחה לסיים בשאלה שאיש, מן הסתם, לא ישאל: ומה אם החמאס או החיזבאללה יגידו שהם לא מינו את ועדת שמגר, והמלצותיה אינן מחייבות אותם?

 

כאו קבור הכלב.

 

______________

 

עוד על שחרור אסירים: תודה לרן כהן ולכרמי גילון

 

שחרור אסירים: נתק מוחלט ממקבלי ההחלטות

 

גלעד שליט וביטחון המדינה – גישה שונה ל”בכל מחיר”

 

גלעד שליט יצא להגן על בטחון המדינה, לא על האגו שלה

 

חה”כ דני דנון: לא זו הדרך לשחרור אסירים!

 

עיסקת הקלטת – מידע על גלעד שליט כנגד שחרור אסירות: מבט בזמן-אמת ומבט-בדיעבד

 

על פרשת גלעד שליט: מה הלאה?

 

על שחרור אסירים במסגרת הסדרים מדיניים – סדרת מאמרים