ב”ה                              

בתזכיר מיום 28 בדצמבר, 1940, המכונה בשם – Prospect of repressing illegal immigration to Palestine  (הסיכוי לדכא עלייה בלתי-חוקית לארץ-ישראל), מציע לאתאם הצעות חדשות כמדיניות אלטרנטיבית למדיניות הגירוש. הוא מצביע על הישגים, מחדלים ומגבלות של המדיניות הבריטית, בכל הנוגע לעליה בלתי-ליגאלית, ולדעתו נותרו רק שתי דרכים יעילות להילחם בה: להחזיר את האניות, בליווי משמר בריטי, לנמלי המוצא, לאחר שתיתפסנה בידי הצי, או להטביען….

סטרומה – עשרה שבועות של המתנה באיסטנבול

סטרומה היתה אניה רעועה. המנוע שהורכב בה היה מנוע ישן ופגום, והשירותים לא היה בהם כדי לספק את צרכי הנוסעים. לא היה בה מטבח, והאוכל שהוכן לנסיעה היה מועט. הצפיפות היתה ללא נשוא, והיה רק בית שימוש אחד. מספר הנוסעים הגיע ל-769….

…. כאמור עגנה ‘סטרומה’ באיזור הבידוד. ההקפדה על ניתוק מגע בין האניה לעולם החיצון היתה רבה; אפילו שוחד לא עזר. משמרות הוצבו על האניה ומנעו בתוקף כל מגע עמה. לאחר כעשרה ימים של בדידות מוחלטת הותר לשמעון ברוד, אזרח תורכי יליד פולין, שפעל כבא-כוח הג’וינט בתורכיה, לבוא בקשר עם אנשי ‘סטרומה’. שמעון ברוד, שהקדיש את כל זמנו באותה תקופה לעזרה לפליטים יהודים, קיבל רשות להעביר לאניה כמות מזון מוגבלת, שלא הספיקה לנוסעים. רק פעם בשבוע הותר משלוח כזה, ויום זה היה יום-הקשר היחיד שבין אנשי הספינה עם החוץ, שבו נתאפשר להעביר ולקבל ידיעות על גורלם ועל המתרחש סביבם. שבע מאות אנשי סטרומה, שהיו שותפים לגורל אחד, היו למעשה קבוצה הטרוגנית, ואנשיה לא הכירו זה את זה קודם להפלגה.

בשל הצמצום הרב במזון אכלו האנשים רק פעם ביום. וכיוון שהיה באניה רק מטבח אחד, שאותו התקינו הנוסעים לאחר שעלו עליה, אכלו ארוחה חמה רק פעם בשבוע. הרעב היה אורח קבוע. התנאים הסניטאריים הקשים הלכו והחריפו, ומגיפת דזינטריה פקדה את הספינה. עשרים הרופאים, שהיו בין הנוסעים, עמלו בלא הרף לעצור את המחלה. התרופות ניתנו בצמצום רב. על אף כל התנאים הקשים לא היו מקרי מוות; אשה אחת בלבד קבלה רשות לאישפוז בבית חולים באיסטנבול, ובזכות רשות זו, היא ניצלה מטביעה.

    מעפילים יהודים במחנה המעצר בעתלית    

במשך עשרת השבועות של המתנה ניסו הנוסעים למלא את הימים בפעילות רוחנית; הם אירגנו קבוצות למידה לעברית, להסטוריה יהודית וספרות עברית, וניסו גם לארגן פעולות תרבותיות אחרות, אך האפשרויות היו מצומצמות מאד בין כתלי בית הכלא המיוחד הזה. יחסי האנוש באניה החמירו והלכו. האנשים לא יכלו עוד לעמוד בפני הרעב, הבדידות, הבטלה, ומעל לכל, המתח הנפשי ואי הוודאות באשר לגורלם. השמועות על עתידם היו רבות וסותרות, והחשש מפני חזרה לרומניה מאיים ביותר.

כמה אירועים שאירעו באניה יש בהם כדי להדגים את המצב בלא מוצא שנקלעו אליו אנשים אלה.

והרי סיפורו של אדם בגיל העמידה, מהנדס במקצועו. האיש הרעב רצה להשיג אוכל ויהי מה. הוא תכנן גניבת מזון ממחסן המזונות. כל הלילה עקב אחר חילופי המשמרות, כדי לדעת כיצד לכלכל את מעשיו. ואמנם, באחד הלילות הצליח לגנוב תפוז. הוא נתפס ונשפט בחומרה.

אדם אחר לקח את תפוזו של ילד שישן והתפוז לידו. גם הוא נתפס כשהוא מלוּוה צעקות היסטריות: “יש לתלות את האיש”! שוב הוקם בית דין. והאדם נענש בכך שלא יזכה עוד בתפוזים עד שיגיעו לארץ ישראל.

ילד ניסה לגנוב דג מלוח בזמן העברת המזון מן הספינה התורכית אל סטרומה. גם הפעם הורכב בית דין, והילד נשפט ונענש בחומרה.

יום אחד היה נסיון ל’מרד’ נגד חברי הוועד. אחד מהם נאשם בניצול מעמדו על ידי אכילת דג מלוח שלם.

אירועים אלה ממחישים לנו, המתבוננים בסטרומה היום, את גודל היאוש והתהום שנפערה לפני נוסעי האניה.

                                                                                                       קטע מן האנדרטה לזכר טבועי סטרומה, אשדוד.

באותם ימים הכריזו בריטניה ובולגריה מלחמה ביניהן, ופנמה הצטרפה לבעלות-הברית. רב-החובל, שהיה אזרח בולגרי, סירב להפליג עם הספינה דרומה לדרדאנלים. הוא חשש להיעצר בידי הבריטים, כנתין מדינת אויב. תיקון המנוע השתהה, ואף נעשה מתוך רשלנות ואי-יעילות….

ועדיין פיעמה התקווה בלב הנוסעים שבכל זאת יורשו לרדת אל חוף איסטנבול ולהמשיך דרכם ברכבת לארץ ישראל. המכתבים והסיפורים, שנשלחו מן האניה באותה תקופה, מראים הלוך-רוח אפייני לאנשים השרויים במצב של מתח וחרדה קיצוניים. הם ייחסו את היעדר הפתרון להבנה בלתי נכונה של מצבם, והאמינו שלו הסבירו את הדברים הסבר ברור, או לו חזרו שוב ושוב על הסברם, היה מצבם משתנה לטובה. ….

…. בתום עשרת השבועות, אור ליום 23 בפברואר, 1942, באה ספינת משמר-חופים תורכית ופקדה על רב-החובל, שלא הוחלף עדיין, לצאת את הנמל לעבר הים השחור. רב החובל סירב, והאנשים ששהו על סיפון האניה החלו מוחים בכעס. הם כתבו על סדינים לבנים את האותיותS.O.S  , וקראו לעזרת התושבים ואנשי הנמל, ועל דפנות האניה הם תלו כתובות בצרפתית ‘מהגרים יהודים’, ‘הצילו אותנו’. לנוכח התנגדות הנוסעים, נסוגה ספינת המשטרה, אך חזרה עם תגבורת שוטרים חמושים. הללו עלו על הסיפון והחלו להכות בנוסעים. האנשים נאבקו עמהם, אך 150 השוטרים התגברו על הנוסעים, שהוברחו מן הסיפון לבטן האניה. האויר נתמלא צעקות המוכים, אולם איש לא עזר להם. האניה נגררה מן הנמל, ולא צוידה להמשך הנסיעה, לא במזון, לא במים, לא בדלק ולא בשמן מכונות.

לפנות בקר נשמע קול פיצוץ אדיר, ו’סטרומה’ ירדה למצולות. היה זה במרחק של 10 ק”מ מן החוף. האנשים על סיפון האניה ראו את החוף, אך איש לא ראה אותם משם, ואיש לא יצא לעזרתם. רק כעבור 24 שעות באו ספינות תורכיות לעזרה. הם משו מן הים אדם חי אחד. באותו לילה כבר הגיעו השמועות הראשונות על טביעת ‘סטרומה‘, אך נמסר, כי הממשלה מעוניינת להשתיק את הענין. דוד בן יעקב סטוליאר (הניצול היחיד מן הסטרומה) הועבר לבית חולים צבאי ונשמר בבידוד. לאחר ששוחרר הועבר למעצר, ומנציגי הקהילה היהודית נמנע לבוא עמו במגע. כעבור חודשיים קבל היתר עליה לארץ-ישראל.

מי הטביע את ‘סטרומה’ וכיצד? שאלה זו נדונה במחקר מפורט ומסקנתו של החוקר היא, שהאניה נפגעה בטעות על ידי צוללת רוסית. ואולם השאלה העולה היא, מדוע נאלצה האניה, במצבה, להמשיך בדרכה, ולאנשיה לא נמצא מקלט?

עד כאן פרשיית סטרומה בספר “דרך בים”, ד”ר דליה עופר.

כלום לא השתנה! ומדינת הדמים והזדון שלנו, משליכה את יהבנו על חסדי “נדיבים”, מטיפה לנו מוסר, מה נכון ומה לא נכון, לאור דעת “הקהילייה הבינלאומית”, שגם היום אין לה שום עכבות להטביע את סטרומה “שהשמאל בנה….”

וחובה להזכיר, שוב ושוב, הנאצית הגדולה מכולן, היתה בריטניה. זו קיימה את מצוות השמדת היהודים בדבקות ראויה לציון. לא היו לה שום עכבות להשיג גבולות ולהיכנס למים הטריטוריאליים של מדינות אחרות, כדי לצוד את היהודים. ימח שמה וזכרה של בריטניה, וכמובן, כל כל מנהיגי “הישוב” ששיתפו אתה פעולה, הם, כמותה, אחראים להצלחת “השואה”.

שר הבטחון של מדינת הדמים והזדון הזו, בטכס הצדעה לנכי צה”ל, אומר, בין שאר השטויות שהוא משפריץ ללא הפוגה: “…. לא היינו מוצאים כוחות להיאבק על הקמתה ולא היינו יודעים להגן עליה – יום-יום ושעה-שעה – מול מי שלא מוכנים עדיין להשלים עם קיומנו” אז מה הוא עושה?

וכי מה יעשה שר בטחון שהוא פושע מלחמה? את זה –

צה”ל ממשיך להקל על תנועת הפלשתינים

מעבר גשר חלחול נפתח היום לתנועה גם לכלי רכב פלשתינים פרטיים, זאת לאחר שבשבוע שעבר המעבר נפתח למעבר חופשי של משאיות פלשתיניות.

צה”ל לבג”ץ: המג”ד מנעלין הודח למעשה

צה”ל הגיש תשובה לעתירות נגד כתב האישום המקל שהוגש נגד סגן-אלוף עומרי בורברג. בה נטען כי המג”ד התכוון רק להפחיד את הפלסטיני.

1,000  רובים עברו לרש”פ – למה?

צה”ל ממשיך להסיר מחסומים ביו”ש

בימים האחרונים הסיר צה”ל 10 מחסומים באיזור חברון ודרום הר חברון, אלו מצטרפים ל-10 מחסומים נוספים שהוסרו בשבועות האחרונים.

הוא מעניק להם נשק, הוא פותח מחסומים ומצהיר כי – “נפעל בתקיפות נגד מי שיטול החוק לידיו“… גם השוטרים התורכים היכו מכות רצח את היהודים החפים מפשע, המעונים והאומללים, ב’סטרומה’, שניסו להציל את חייהם….

וכוווולם ישלמו; כל מהרסינו ומחריבינו, מבית ומחוץ!

רד”ק תהלים פרק כב

אבל יש מן הגוים שאפילו יכרעו לפניו לא יקבלם, אותם שהרגו ישראל, שהם יורדי עפר, כלומר שיהיו בגיהנם, ולא יְחַיֶּה האל נפש אחד מהם, כמו שאמר הנביא (יואל ד, כא): ונקיתי דמם לא נקיתי, כי כל הרעות שעשו לישראל יוכלו לתת תשלומים, כמו שאמר (ישעיה ס, יז): תחת הנחשת אביא זהב, אבל דם האדם לא יוכלו לשלם, לפיכך תהיה נפשם תחת נפשם.