יעקב חסדאי

פשע או צדק

בעוד רובו המכריע של הציבור מתייצב לימין צה”ל, מצדיק את הפעולה, מפגין, יוצא לשיט מחאה ומגיב בערנות שזמן רב לא נראתה ברחובותינו, כמה מאנשי הרוח הבולטים שלנו הגיבו בביקורת נוקבת וקשה.

מבצע שייטת 13 כנגד המשט לעזה העלה לדיון ציבורי שאלות של יעילות ושל צדק. יש חשיבות רבה לדיון על יעילות המבצע, המודיעין, התכנון והאמצעים שנבחרו אך אין לדיון זה קשר לשאלת צדקתו של הסגר ושל המבצע, ובשאלה נכבדה זו מסתמן קרע עמוק בין אנשי רוח לבין העם.

בעוד רובו המכריע של הציבור מתייצב לימין צה”ל, מצדיק את הפעולה, מפגין, יוצא לשיט מחאה ומגיב בערנות שזמן רב לא נראתה ברחובותינו, כמה מאנשי הרוח הבולטים שלנו הגיבו בביקורת נוקבת וקשה.

לפער בין התגובות יש חשיבות חברתית רבה. אינטלקטואלים ואנשי רוח נחשבים למצפן הלאומי, הם אלה שבלי מורא ובלי משוא פנים אמורים להתוות את דרכו המוסרית של העם, אם דוחה העם את הדרכתם, הם הופכים מנותקים והעם נשאר ללא מורי דרך ראויים.

מי איפוא צודק?

את העם קשה לבחון, תגובתו התבטאה בהפגנות, בשיט נגדי ובטוקבקים. לכן צריך לפנות אל אנשי הרוח. שניים מטובי סופרינו הגיבו מיידית על האירוע. שניהם בעיתון “הארץ”. דוד גרוסמן ב- 1.6 ועמוס עוז ב-2.6 ותגובתם ראויה לבחינה יסודית.

שניהם פוסלים את הפעולה צבאית ואת הרקע המדיני לביצועה במילים קשות ואכזריות אך הניסוחים, העובדות וההיגיון שהם מציגים מעוררים תמיהות ודאגה.

דוד גרוסמן פותח את מאמרו בכינוי הפעולה “פשע”. מהו הפשע? לוחמי השייטת המשתלשלים בודדים בחבלים עם רובי צבע הם בעיניו: “הפעלת כח צבאי אדיר”. הפעולה הפושעת היא בעיני גרוסמן “המשך טבעי של מעשה הנבלה של הסגר המתמשך על עזה… ממשלת ישראל מוכנה למרר את חייהם של מיליון וחצי איש חפים מפשע… כדי להשיג את שחרורו של חייל אחד, יקר ואהוב ככל שיהיה…” אמנם בהמשך נזכר גרוסמן גם בפשעיהם של מנהיגי החמאס שבנוסף לאחזקת גלעד שליט בלי ביקורים גם “ירו אלפי טילים משטח הרצועה” אבל במתינות שמחייבת הסבר הוא מציין שאלה מעשים “שיש לטפל בהם… והטלת מצור על אוכלוסיה אינה אחת מהן”. קשה להתעלם מן הפער העצום בין ההוקעה הבוטה של מעשי ישראל לבין הניסוחים הסלחניים המתארים את מעשי החמאס.

קטע אחר במאמרו ושל גרוסמן מוביל אותנו אל עמוס עוז.

דוד גרוסמן אמנם יודע כי במשט היו מספר נוסעים עם מניעים “זדוניים” והצהרות כמה מהם על חיסול מדינת ישראל הן “נפשעות” אבל “על דעות כאלה אין כידוע עונש מוות”.

גם בעיני עמוס עוז האירוע מול עזה הוא “אסון שהמטנו על עצמנו” אך בעיניו הסגר על עזה הוא “מפירות הבאושים ” של הכוחנות הישראלית. במרכז מאמרו של עמוס עוז עומדת הנחה היסטורית-עקרונית: “החמאס הוא רעיון, רעיון נואש וקנאי שצמח מתוך ייאושם ותסכולם של הרבה פלשתינאים. מעולם לא נוצח רעיון בכוח… כדי לנצח רעיון יש להציע רעיון אחר מושך יותר…”. ובכן, הרעיון של החמאס הוא שיש להשמיד את מדינת ישראל ומשום מה רעיון זה דומה מאד לאידיאולוגיה הנאצית שגם היא צמחה מתוך ייאוש ותסכול של העם הגרמני. מול הרעיון הזה עמד במאה שעברה הרעיון הדמוקרטי של מדינות המערב וגם אז היתה תקווה שהרעיון הטוב ינצח את הרעיון הרע או יגיע איתו להסכם. אלא שלרוע המזל התברר שהרעיון הטוב צריך לצאת למלחמה חסרת פשרות נגד הרעיון הרע ולהביסו תבוסה מוחלטת. נכון, הנאציזם לא הוכרע סופית ואת ניצניו החדשים אנו חשים היום היטב אבל גם היום אין ולא יהיה איתו הסכם, רק מלחמה ללא פשרות.

מנין הפער העמוק בין תגובת אנשי הרוח לזו של רוב העם?

בשורש המחלוקת עומדת ההתמודדות עם שנאת ישראל. אבות הציונות האמינו כי האנטישמיות ושנאת היהודים קשורים לגלות וכי עם שיבת העם היהודי לארצו ישוב להיות ככל העמים והשנאה כלפיו תעלם. הנחה זו לא התאמתה. ככל שרבו ימיה והישגיה של מדינת ישראל התברר כי שנאת היהודי התחלפה בשנאת מדינת ישראל. תוצאה בלתי צפויה זו חייבה התמודדות רעיונית ורוחנית עמוקה אך אנשי הרוח מצאו לה פתרון נוח: “הכיבוש”. שונאים אותנו כי אנו כובשים ואם רק נסתלק מן השטחים הכבושים נשוב להיות אהובים ואהודים. היו כמה ספקות ביחס לתשובה זו. היה כיבוש כבר ב-1948 כשבן גוריון חרג מגבולות ה”חלוקה” ואש”ף כארגון הרוצה בהשמדת ישראל הוקם עוד לפני 1967 ועד ספקות נוספים אך התאוריה צברה תאוצה והיתה הסבר נוח וקליט לבעיה היסטורית קשה ועמוקה.

אולם בשני העשורים האחרונים הלך הסבר זה והתערער. נחתמו הסכמי אוסלו, ישראל החלה בנסיגה מהשטחים, בוצעה התנתקות שהיתה בדיוק תחילת הפתרון הרצוי, והתוצאה היתה ברורה וחד משמעית – שנאת ישראל הלכה והעמיקה.

המסקנה הלכה ונכתבה בדם על הקיר – מדינת ישראל לא שינתה את הגורל היהודי ושנאת ישראל רק החליפה כתובת. במקום היהודי הנודד – מדינת היהודים.

לפני למעלה ממאה שנים כתב הסופר והוגה הדעות הציוני “אחד העם” מאמר בעקבות עלילת דם בשם “חצי נחמה” ובו מצא צד חיובי אחד לעלילה הנוראה: “וכי אפשר שכל העולם חייבים והיהודים זכאים? אפשר ואפשר ועלילת הדם תוכיח”.

השנאה לישראל הולכת ומתפשטת וגל השנאה בעקבות “משט השלום” הוא עלילת הדם של דורנו. הסגר על עזה ועצירת המשט הם מעשה צודק וגם אם כל שונאינו צועקים: הם חייבים, אנו יודעים את האמת ונגן על זכויותינו וקיומנו.

את המסקנה הזו יש אנשי רוח שמתקשים להסיק. הם שייכים לאצולת הרוח הנאורה והליברלית של העולם המערבי אולם מסתבר כי אצולה זו נגועה בחיידק האנטישמי מהזן החדש, האנטי ישראלי. קשה כנראה לקום כנגד אצולה נכבדה זו ולכן אנשי הרוח שלנו דבקים בכל ניסיון לתלות את האשם בנו ואם ה”כיבוש” לא מספיק בעיניהם הם נאחזים בפשע חדש, “המצור”. עיניהם כהו מלראות את האמת וליבם אטום למצוקות העם.

והעם חש באמת אך עדיין לא במלוא חומרתה. מדינת ישראל נתונה היום במצבו של העם היהודי בשנים 1933-1938. השנאה כלפינו הולכת וגוברת והמצור עלינו הולך ומתהדק. רק צה”ל על לוחמיו, טייסיו ושייטיו, מבדיל בין אותן שנים אפלות לבין מצבנו היום.

העם, שזיכרון השואה מלווה אותו, מתלכד. אך לרוע המזל אין לו מנהיגות ראויה לשמה ולא אנשי רוח שיחזקו את רוחו. ואלה הנושאים האמיתיים בהם צריך לדון.

________________

מותר הסופר על הבסטיונר – אין

משט האיוולת – היכן תחקיר התקשורת?

הרקע המדיני והפעולה הצבאית נגד משט עזה: פשע או צדק?

המדיניות התורכית במזרח התיכון – לעומתית לישראל

עוד על ניסיון הפריצה לעזה – פעולת צה”ל מוצדקת, הפתרונות והטקטיקה היו צריכים להיות שונים

משט עזה: לקראת ועדת גולדסטון 2?

תקשורת עוינת מתנצלת והיסטרית בשירות אויבי ישראל