ב”ה

“טוהר הנשק”

זוכרים את “שיח לוחמים”? ומה היה נושא שיח הלוחמים? “טוהר הנשק”, כמובן. והמסקנה של העם היושב בציון? אני מעדיף להיהרג ולא להרוג… איפה המוסר פה? מי אמר שיש פה מוסר? זה הדבר האחרון שיש פה. לא לחינם מבהירה מורשת ישראל לעם ישראל את זכותו לחיים, נוסח – “לא ירד בני עמכם”, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. רק העם היהודי מתלבט בשאלה שאיננה שאלה – האם לקיחת חייו של רוצח, כדי למנוע את הרצח, או כדי להבהיר שהעם היהודי איננו הפקר לבהמיות הגויים, היא מוסרית, “מדינת ישראל” החליטה שלא. ועל כן נוצרו הוראות – אי פתיחה באש… והמדינה נשמעה להוראותיה, שלה, שאותן העלתה לדרגת קדושה, כזו של ה”שלום”, עד כדי דחיית כל הבטחות הפושעים, מנהיגיה, להגיב באש אם ישתמשו המרצחים ברובים שנתנה להם המדינה, כדי לירות ביהודים….

רק אם יצליח יהודי להוכיח, כי אכן היה בסכנת חיים, הוא יצא נקי מאשמת רצח הרוצח. אך דא עקא – רק במותו יוכל היהודי להוכיח, שאכן היה בסכנת חיים, ע”ע צ’רלי שלוש, ואז יהיה פטור מעינוי הדין בבית דין של מטה, תרתי משמע, אבל, דמו יידרש מידיו בבית דין של מעלה, אולי בנסיבות מקלות, שכן, בסדום, קשה מאד להיזהר ב”ונשמרתם מאד לנפשתיכם”.

כשאני לומדת את פרשת פנחס, איני יכולה שלא להיזכר באירוע בו היו שמעון ולוי  כאיש אחד בלב אחד – סיפור דינה.

שמעון ולוי השכיבו את כל אנשי שכם כואבים בכאב המילה, ואז חיסלו את כולם (הבדיחה אומרת, שכל העולם שתק, כי שמעון ולוי הרגו יהודים…) כשאביהם מטיף להם מוסר “ריאלי”: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי: בראשית פרק לד

שמעון ולוי עונים תשובה שלא ממין השאלה: הכזונה יעשה את אחותנו? בראשית פרק לד

מוכר לנו, לא? אנחנו קטנים, אנחנו מעטים, אנחנו צריכים למצוא חן בעיני כל הגויים, כי בנפשנו הדבר. בלי ארה”ב לא נוכל להתקיים. אסור להתגרות בגויים. ובקיצור, אם לא ניתן להם להתעלל בנו, הם נורא יכעסו ויתעללו בנו…

ולא היא, שמעון ולוי הם שהבינו את המציאות, את הריאליה, והגיבו לענין, מילולית ומעשית. אם נשתוק היום, הם ימשיכו ואף יעצימו את התעללותם. משמעות שתיקה-עכשו, היא מלחמה בתנאים קשים יותר, מחר, כי לא לאורך ימים נוכל להשלים עם מציאות, בה בנותינו נאנסות על ידי כל גוי זב ומצורע, או אפילו בן מלך, היינו הך, כי הם “חזקים” מאיתנו. אז, מה הטעם לחיינו?

התורה מצדיקה את מעשה שמעון ולוי חד-משמעית:  (ה) וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב: בראשית פרק לה

הגויים סביב ראו כיצד משפחה אחת, למעשה, שני אנשים בלבד, מוחקים עיר ואם בכנען, מעל פני האדמה, והם מבינים כי האלוקים עם האנשים האלה. שמעון ולוי עשו חישוב נכון – לקחו “סיכונים למען השלום”, שלום ובטחון לישראל, והוכיחו את נכונות חישוביהם.

לא רק יושבי הארץ האחרים רואים את יד ה’, אלא, רואה אותה גם מחנהו של יעקב, שהיה פרוץ בעבודה זרה. ועל כן, לפני שיעקב יוצא לדרכו, הוא דורש מכל מחנהו, על פי מצוות ה’ אליו, לטהר את המחנה מכל עבודה זרה, וזה נעשה, ורק אז, כשהמחנה טהור וקדוש – ויהי חתת אלקים…

בעל פעור                          

לוי המשיך בדרך זו, דרך האמת והצדק המוסר והרחמים על בני עמו. לשמעון היו מעידות, והגדולה בהן, מצעד הגאווה של צאצאו, זמרי בן סלוא, עם המדיינית אל הקובה, במסגרת פולחן אלילי של המדיינים. נשיא בית אב לשמעוני, דווקא בזמן שנראה שהעם הולך כל הדרך חזרה אל מ”ט שערי טומאה, זונה אחרי בנות מדין, גאולתו עומדת לרדת לטמיון, ונשיא בית אב לשבט משבטי ישראל, האמור להדריך, בדוגמא אישית, ולהוביל את צאן מרעיתו, אל דרך המלך, “יורד אל העם”, פני הנשיא כפני הכלב, מן העם הוא רואה וכן עושה…

משה ואהרון, שחירפו שוב ושוב את נפשם למען העם הזה, רואים כיצד כל קרבנותיהם למען העם הופכים לאל, הם בוכים. הם אינם יודעים איך לקדם את פני הרעה. הם כבר חשים בזעמו של הקב”ה, הם יודעים שהעם מתחייב בדקות אלה במיתה; אם אינו ראוי להיות עם-ה’, אין לו זכות קיום. אם הוא הולך בדרכי האמורי, מה זכותו לרשת את האמורי? ארבעים שנה הם מהלכים במדבר הקטן הזה, מרחק של כלום מארץ ישראל, כי לא שלם עוון האמורי עד הנה, והנה הם הולכים בדרכי האמורי…

לפנחס אין שום ספקות, אשר למעשה המחוייב. הוא חייב לעצור את האורגיה, להבהיר לעם שהאיש הפתוח הזה, הנשיא הנאור והמתקדם, הוא בן תמותה, שפל ובן-בליעל, עובד אלילים פרימיטיבי. והוא חייב למות. כך יחזור העם לעשתונותיו, יבין את עצמת חטאו בחינגה הזו. ככה ייעשה לאיש המחטיא את עם ישראל ומוביל אותו אל עברי פי פחת.

פנחס עוצר את המפולת. הוא, כסבו, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. אדם כזה, שקיום עמו חשוב לו, חייב לקיים את – הבא להרגך השכם להרגו. אשר על כן, לקח את הרומח בידו והרג את שניהם, את הזונה המדיינית ואת הנשיא העברי, השותפים לעבודת פעור המתועבת. זו היתה אחת מדרכי האמורי לעבוד את אליליהם. “ותיעצר המגפה”. שוב היו אלה המדיינים שאיימו על עצם טהרתם ועצם קיומם של בני ישראל. פנחס איחר ב-24 אלף יהודים. זה היה מספר הנספים במגיפה.

והדברים הבאים פשוטים בתכלית:

 (י) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:

(יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:

(יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יד) וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי:

(טו) וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא: פ במדבר פרק כה

דווקא האיש שלקח רומח בידו, ואף שפך דמים, דמי רשעים גמורים, זכה בכהונת עולם, לו ולבניו – דווקא הברזל, אשר לא יונף על המזבח, בהיותו משמש לעשיית נשק, הביא את בני פנחס, להיות הכוהנים המשרתים בקודש, לפני המזבח. כי אותו רומח היה טהור מכל טהור. אותו רומח שפנחס לא הצליח להוריש לדורות ישראל שאחריו. ואלה מטמאים את נישקם בנצירתו מול מרצחים גרועים מכל המדיינים.

כי נשיא לבית שימון, התחבר לפרוצה כוזבת, והביא, כמעט, לכליונו של עם ישראל.

הנשק ששמו צוררי ישראל בידי החיילים התמימים המשרתים אותם בתמימותם, כאשר הורידו אותם על חרבות מרצחים, היה נשק טמא. נשק שלא יכל היה להציל את חייהם של יהודים, עולמות שלמים, שהורדו אל מדמנת “תהליך השלום”. איזו בדיחה. “מדינת ישראל” היא השער הנ’ בטומאה, והיא מאמינה שתקבל שלום? טוב, לא ניתן לה אשראי לתמימות. הוא מאמינה ב”שלום”, כפי שהאמין בו אותו נבל, ששכב עם המדיינית. הכל להכעיס, הכל מתוך מרידה בה’, הכל, מתוך שחצנות ורוע מוחלט. חסרים לנו היום פנחס ואליהו, יעל ומתתיהו. לא היה עוד בדברי ימי ישראל דור שכולו חייב, כמו הדור הנשבע בשם “מדינת ישראל”. דור המושיט  שוב את צווארו לשחיטה, הפעם ל”אחים יקרים”, בשם “אחדות ישראל”.

במדבר פרק כה

 (טז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם:

(יח) כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר:

שמעון והמדיינים “גבורי” סיפור מכירת יוסף, אך זה, לא כאן…