לפרטי ול”כללית” – בוז!

כפויית הייקיות שלי, הרגשתי תמיד חובה להתלונן בכל מקרה עקום, כמו אלה שלמטה ואחרים. אבל, זה מעייף. וזו אחת הסיבות (היו לנו גם דאגות גדולות מאלה) שהזנחתי את הטיפול במקרה, המפורט בקצרה, להלן, במשך עשרה חדשים. אלא, מקרה כזה אסור לעבור עליו בשתיקה.

להלן – הפרטי – מכון-מור-מאר

למעטפה הזו חכינו במתח רב במשך למעלה משלושה שבועות, במקום עשרה ימים, מקסימום. היא נמצאה ברחוב, על ידי שכן, נמסרה לבעלי, בשאלה – האם הוא היעד. כן.

כחודש לפני כן הזמנתי תור במכון לבדיקה לבעלי. לדברי הפקידה נתמזל מזלנו, מישהו ביטל את בדיקתו בבקר של אחד מימי השבוע הבא. הגענו באותו בקר לניידת המכון, שהיתה ממוקמת בביה”ח שערי-צדק. שתי הפקידות היו נחמדות מאד, ותהליך הקבלה נעשה בצורה סבירה (בתחילה נוהלו שיחות טלפון אישיות, ואח”כ היו בעיות בתיפעול המחשב).

זמן מה, לאחר שובנו הביתה, התקשרה אחת הפקידות בפאניקה – האם אספנו, בטעות, עם כל הניירת שהוחזרה לנו, גם את הטופס בו חתמנו על הסכמתנו לבדיקה. חיפשתי, קדחתנית, במעטפה שהכילה את הניירת; נאדא.

לאחר זמן נוסף שבה הפקידה והתקשרה,  בדחילו וברחימו, האם נוכל להגיע שוב לניידת, לחתום פעם נוספת על המסמך האבוד, שהושלך, אולי, על ידי פועל הנקיון לפח האשפה. נכמרו רחמיי, נסענו שוב לשערי-צדק וחתמנו על הנייר.

על זה לא התכוונתי להתלונן, למרות שנגרמה לנו טרדה רבה, באחד הימים החמים ביותר בשנה. קורה….

זו היתה המערכה הראשונה

וכאן מתחילה מערכה ב’.

הרופא אינו יכל לתת אבחנה ברורה וגם לא טיפול, במקרה הצורך, בלי תוצאות הבדיקה. אנו מחכים. משתדלים לא לנדנד. את התקליטור, שניתן בידינו, אנו מעבירים לרופא, אך הוא עסוק מכדי להתעסק בפיענוח, דבר שהוא אינו מוסמך לו, בכל מקרה.

כאמור לעיל, נמצאה המעטפה, הרשומה ברישול, ברחוב; במען רשום רק שמו הפרטי של בעלי. מתחת ל”ירושלים” נרשם משהו נוסף, שנמחק בטיפקס.

אם יש למישהו מה להוסיף על הדברים שלעיל, הוא מוזמן, ברצון רב, להביע אותם.

וזו “הכללית” – סניף קופ”ח בגילה

סניף קופ”ח בגילה איננו הסניף שלנו. היה לפני שנים רבות, כאשר גרנו בגילה. איני זוכרת איך התנהל אז, אבל, היום, לפי התרשמותי, הוא מנוהל בצורה גרועה, וגרוע מכך, היחס לבני אדם.

אנו גרים בחומת שמואל (הר חומה) ומקבלים בסניף המקומי את התרופות שלנו, בשיא האדיבות (דפנה…). את רופאת המשפחה שלנו, בקרית משה, לא עזבנו, א. בגלל מצוינותה, ב. היא מכירה אותנו ואת מצבנו הרפואי היטב.

בחומת שמואל הסניף עדיין קטן וכך גם פעילותו. וכאשר בית המרקחת במקום אינו פעיל, אנו קופצים לגילה, לקופ”ח או לסופרפארם, לקבל את התרופות הרשומות.

עוד לציין, כי במשך כעשר השנים שאנו גרים בחומת-שמואל, אני עונה מדי-פעם לטלפון, מן הסניף בגילה, המיועד לחדווה, כלשהי, גם במשיבון אני מקבלת הודעות לחדווה, למשל, היא נקראת לבוא לקבל את זריקת החיסון. לאחר כל הודעה כזו, אני מתקשרת לסניף, להבהיר להם, שלא חדווה קבלה את ההודעה, וכדאי שיאתרו אותה, ושבה ומבקשת לתקן את הרישום. כאמור, אני מוסיפה לקבל את קריאות הטלפון האלה.

בבית המרקחת הם עובדים “לפי ספר” נוקשה ביותר, שאינו קיים בסניפים אחרים, כי אין לקיומו שום הצדקה. כבר כמה וכמה פעמים חשבנו להתלונן, והתעצלנו. לאחרונה היה מקרה, בו ניתן לבעלי מוצר פגום (שנזל ומילא את השקית), הוא חזר להחליפו והרוקח סירב להחליף, ואז יצאתי אני מן המכונית, נכנסתי בכעס לבית המרקחת וגם הרמתי את קולי, הגיע קצין בטחון… בסופו של דבר, המוצר הוחלף. וזה רק קטע מאותו היום…

בשבוע שעבר שוחרר בעלי לאחר שבועיים במחלקה קרדיולוגית בבית החולים שערי-צדק. מתוך זה שהה שבוע תמים, ממוצאי שבת עד מוצאי שבת, ביחידה לטיפול נמרץ לב, כאשר לי נאמר על-ידי הרופאים, שכדאי לומר תהלים…

בעלי שוחרר ביום חמישי לפנות ערב. בדרכנו הביתה, נכנסתי לסניף קופח בגילה, כשבעלי מחכה במכונית. לא היו פאציינטים בבית המרקחת, דבר נדיר ביותר. מסרתי לרוקחת את המרשם והצבעתי על התרופות החדשות, הדרושות לנו בדחיפות, והסברתי במה הענין. הרוקחת העיפה מבט אדיש במרשם, והודיעה לי שעלי להביא לה מרשם של רופא-משפחה.. איך אטלטל עכשו את בעלי בחיפוש רופאת המשפחה, אם היא בכלל עובדת היום. ומה שאני יודעת בבירור, מחר, יום ששי היא אינה עובדת.

פניתי לפקידה במקום, שאלתי אם אוכל לראות רופא כאן, בסניף. היא אמרה לי לעלות ולעמוד בתור הקצר ביותר. כל אותו זמן בעלי יושב במכונית ואני על סיכות. עליתי. אדם שישב ליד חדר הרופאה אמר לי שכדי להחיש עניינים כדאי לי לפנות לאחות, כי בלי תיווך האחות הרופאה לא תקבל אותי.

פניתי לאחות. היא לקחה את הניירת וביקשה כרטיס מגנטי. נתתי לה את שלי, זה לא סיפק אותה, לא, היא צריכה את הכרטיס של בעלי (בבית). בכל זאת נכנסה לחדר הרופאה, ויצאה עם המידע הבא – הרופאה מוכנה לרשום לי את הכדורים הדרושים רק לאותו הערב, אבל, גם זה, רק עם הכרטיס המגנטי של בעלי…. ומחר אני צריכה להגיע לרופא משפחה…

הייתי חכמה מספיק בבית החולים לבקש כי יתנו לבעלי את הכדור האחרון לאותו הערב, כך שלא הצטרכתי להמשיך ולהיטלטל (לאן) באותו הערב. למחרת נסענו לסניף שלנו בקרית משה, נכנסנו לרופא תורן, הוא עשה את כל התהליך הנדרש, רשם את התרופות, עידכן במחשב את פרטי המחלה וכו’

כך היינו מסודרים לשבת (והלאה), בלי דאגות מיותרות (ביום ראשון בדיקת דם לבדיקת אחוזי הקרישה בדם, וויסות התרופה בהתאם לצורך).

אני יודעת שהכרטיס המגנטי של כל אחד מבני הזוג הוא משפחתי. מעולם לא נתקלנו בבעיה הזו, של עמידה על הצגת הכרטיס האישי של כל אחד מאיתנו בעת קבלת התרופות בקופ”ח.

איני יודעת לפי איזה ספר עובדים בסניף קופ”ח בגילה, אך, מה שברור הוא – זהו ספר מקאברי.