עוד על הטיפול של משרד המשפטים בפניות הציבור: מבשרת נבו לא מבשרת שום שינוי!
עוד על הטיפול של משרד המשפטים בפניות הציבור: מבשרת נבו לא מבשרת שום שינוי!
|
שלא ירחיק עדותו
מסורת היא במשרד המשפטים שהפקידים מנהלים את המשרד, הרחק מעיניו של השר *** אנחנו מנסים לשים לכך קץ
מבשרת נבו, יועצת לשר המשפטים, עונה לי ב”מכתב תודה” מנומס – אבל ריק מתוכן על פנייתי לשר המשפטים בעניין אי-תלותו בקביעת מספר השופטים.
בנוסף לכך היא מתחמקת מדרישתי מהשר שכל היחידות במשרד תענינה לי על כל מכתבי.
אני מעמיד אותה במקומה:
שמחה ניר, עורך-דין
8.6.2010
לכבוד
הגב’ מבשרת נבו
יועצת לשר
משרד המשפטים
ירושלים
נכבדתי,
הנדון: טיפול בפניות הציבור למשרד המשפטים
מכתבי זה חורג מטיפול “נקודתי” בעניינים נשוא מכתביך אלי, מיום 18.4.2010 ומיום 22.4.2010, אשר ישמשו לי כ”פלטפורמה” לנושא שבנדון, אבל אני דורש גם התייחסות עניינית לאותם עניינים.
אתחיל מסוף מכתבך הראשון, מיום 18.4.2010, ואתקדם ממנו עד להתחלה ומשם אל מכתבך השני, מיום 22.4.2010, ומשם אל העניינים העקרוניים הנוגעים לאופן הטיפול של גורמי המשרד בפניות הציבור.
א. לסע’ 3 למכתבך הראשון
אני לא מסתפק בהבעת תודה. אני דורש תשובה עניינית.
להזכירך: במכתבי מיום 28.3.2010 הצעתי לשר ליזום חקיקה אשר תעביר לנשיא ביהמ”ש העליון את הסמכות לקביעת מספר השופטים בבתימ”ש השלום ובבתיהמ”ש המחוזיים, וכ”שלב-ביניים” הצעתי שהשר יקבע את מספר השופטים הדרוש להבטחת איכות השפיטה, לפי הבנתו, כולל לשיקום הנזקים וכולל להחזרת המצב לקדמותו, לפני שהתחילה ההזנייה, אשר במסגרתה הורדו עניינים שונים לבתי המשפט נמוכים יותר (לפעמים אפילו ביותר מדרגה אחת), להרכבים מצומצמים יותר, ולשופטים טירונים.
אשר על כן ביקשתי כי השר יפעיל לאלתר את סמכותו בעניין הזה.
אכן, השר יכול לומר כי בלי כל קשר לתקציב הלאומי, וגם אם האוצר ייתן לן “צ’ק בלאנקו”, מספר התקנים הקיים די בו כדי להבטיח את איכות המשפט וקצב השפיטה לעם היושב בציון. זו כמובן זכותו וסמכותו – אבל שיגיד, ולא ירחיק עדותו אל היועצת (שאין לה שום סמכות, מלבד לייעץ), על מנת שזו תסתפק במכתב-תודה, שאין מאחוריו שום דבר זולת הנימוס הדרוש (שאני רחוק מלזלזל בו).
כמובן שאם השר סבור כי אין זה מן הראוי להעביר לנשיא ביהמ”ש העליון את הסמכות האמורה – זה עניין שלו, ולא יכולות להיות לי טענות, אבל שיגיד את זה, ולא ירחיק עדותו.
וכמובן עוד יותר הוא שבמקרה כזה, המצריך חקיקה, מה שאני מכנה כ”שלב ביניים” יהפוך למשהו קבוע: שר המשפטים קובע את מספר השופטים, על פי שיקול דעתו-הוא, בלי לבקש “רשות” או “הסכמה” מאיש.
אציין כי אישורך את “קבלתו ללשכת השר” של מכתבי זה מראה בעליל כי לשכת השר – כדרכה ולא בקודש – יירטה את פנייתי, ולא הניחה אותה על שולחנו של השר.
אשר על כן חוזר ומבקש – הפעם אפילו דורש – כי השר יפעיל לאלתר את סמכותו בעניין הזה – לטוב או לרע – ושיגיד זאת במפורש, ולא ירחיק עדותו אל היועצת, אשר אינה מבשרת שום דבר, כי אינה מוסמכת לכך.
ב. לסע’ 2 למכתבך הראשון, יחד עם מכתבו של עו”ד ברק לייזר, היועץ למנהל בתי משפט
עם כל הכבוד, תשובתך אינה עונה על תלונתי בעניין מינויו של השופט דוד חשין כנשיא שני בביהמ”ש המחוזי, נצרת.
לפני שאמשיך אני מבקש להקדים תרופה למכה, וזאת כדי שלא תתריסי כנגדי את הבאיזה סגנון אדוני מדבר המקובל – תשובה ידועה-לשמצה של מי שאין לו תשובה עניינית – אני אשתמש באמירה הלקוחה מאוצר-המקורות של הנמען עצמו, השר יעקב נאמן.
וזאת האימרה: הרוצה לשקר, ירחיק עדותו.
אכן, בדרך כלל, ככל הידוע לי, האימרה הזאת מתייחסת להרחקת-העדות במישור הזמן, אבל היא יפה גם להרחקתה במישור המקום.
מהתכתבות מאוחרת יותר בעניין הזה עם משרד המשפטים אני למד כי התשובה אינה תשובתו של השר, אלא של הנהלת בתי המשפט, ופנייתי כלל לא הונחה על שולחנו של השר.
ולפני שהם עונים לך כי תשובתו של עו”ד לייזר היא “על דעת השר” – דבר אשר אפילו לא נאמר בה – אני מפנה אותך אל ה”סיפור” הזה:
ממנו עולה הודאה, “מפי הגבורה”, כי במשרד המשפטים האמירה “על דעת השר” ערכה כקליפת-השום (ודוקי: זה לא מה על סמך תחושות-הבטן שלי, אלא על סמך מה שאתם אומרים על עצמכם!).
גם לגופו של עניין, תשובתו של עו”ד לייזר אינה “לגופו של עניין”, ואינה לעניין.
ראשית – שופט (ומקל וחומר גם נשיא) הנמצא בשבתון, בחופשה, במחלה, בשליחות וכו’, הוא שופט (או נשיא) לכל דבר ועניין, ואם יש צורך במילוי מקומו של נשיא, ממנים “נשיא בפועל” (ומטבע הדברים ממנים כך את אחד מסגני-הנשיא שבאותו בית המשפט, אשר מכיר את השופטים ואת העבודה, ולא “מייבאים” מרחוק נשיא-בפועל).
במקרה הזה אנחנו יודעים, על פי מה שפורסם ברבים, כי לאחר מינויו של השופט דוד חשין כנשיא בביהמ”ש המחוזי בנצרת, היה באותו בית משפט שופט אחד מעל התקן (וממילא גם נשיא אחד מעל התקן).
תקני אותי אם אני טועה.
שאלי בבקשה את כל מי שאת רוצה – היועץ המשפטי לממשלה, מנהל מחלקת בג”ץ בפרקליטות, חשב משרד המשפטים וכו’ – אם אכן מותר לחרוג מתקנים במקרים כאלה, ואם אכן מותר הדבר, אני רוצה לראות את זה עם חתימותיהם של היועץ המשפטי לממשלה ושל החשב הכללי, כי אחרת אני לא אאמין למקרא עיני.
ושנית – פנייתי אל שר המשפטים התייחסה גם לשיקולים הזרים שבמינוי הזה: פתרון בעיה פרסונלית של “מקורב למלכות”, והנה, כמה מפתיע, לנקודה הזאת עו”ד לייזר כלל לא התייחס (והוא גם לא יכול היה להתייחס, כי לשכת השר, אשר גלגלה אליו את תפוח-האדמה הלוהט הזה, לא ציידה אותו בשום הסבר לעניין הזה).
אני דורש, איפוא, תשובה עניינית מלאה, בחתימתו של השר.
ודוק: אני לא שולל את זכותו של השר להתייעץ עם מי שיחפוץ, ואפילו לבקש ממנו לנסח את התשובה, אבל הוא לא יכול “להרחיק את אחריותו”, ולכן אני רוצה את זה בחתימתו האישית.
אני רוצה לומר מילה גם על מכתבי מיום 15.3.2010, אשר, בתחילת סע’ 2, את אומרת כי הוא “נענה לגופו של עניין ע”י עו”ד ברק לייזר … ביום 18.3.2010”, ועם כל הכבוד – זה לא נכון.
זה לא נכון, משום שעו”ד לייזר כלל לא מזכיר אותו, וככל הנראה אף לא ראה אותו.
וזה לא נכון, כי במכתבי מיום 15.3.2010 אין דבר זולת השאלה אם תשובתה של דפנה סעד, מיום 9.3.2010, שעה 1153, היתה על דעתו של השר.
ועל השאלה הזאת לא קיבלתי תשובה, עד עצם היום הזה.
ג. לסעיף 1 למכתבך הראשון, המפנה אותי למכתבים אשר צורפו למכתבך השני
1. מכתבה של הגב’ שיר בן-גיגי, מיום 16.3.2009, אינו לעניין, ואינו נכון, אבל בתור תשובה ראשונית – גם לה מותר לטעות.
הוא אינו לעניין, משום שסמכותו של נציב תלונות הציבור על שופטים (להלן – נתל”ש) הינה סמכות מייעצת בלבד, ומשום שחוק נציב תלונות הציבור על שופטים (להלן – חנתל”ש) לא גרע כהוא-זה מסמכותו של שר המשפטים. בוודאי שהחנתל”ש לא גרע דבר מסמכותו של השר כיו”ר הוועדה לבחירת שופטים (להלן -–וולב”ש).
הוא אינו נכון משום שבפנייתי אל השר היו עניינים אשר בשום מקרה אינם בסמכותו של הנתל”ש (כשירותם של שופטים, קידומם או הדחתם מטעמים של אי התאמתם לכהונה).
2. מכתבה של הנ”ל מיום 1.4.2009, עם כל הכבוד, אינו אלא העלאת-גרה על תשובתה הקודמת, במקום תשובה עניינית להשגתי מיום 18.3.2009, בה דרשתי מלשכת השר “למשוך את מכתבכם שבנדון, תוך 24 שעות, ולא יאוחר ממחר, ה-19.3.2009, בשעה 2200, ועד לאותו מועד גם להודיעני על המועד האחרון למתן תשובתו העניינית של השר”.
המכתב לא נמשך, ואת תשובתו העניינית של השר לא קיבלתי עד עצם היום הזה.
אוסיף ואציין כי למרות שלא הייתי חייב לעשות כ”עצתה” של הגב’ בן-גיגי, פניתי את הנתל”ש – וזה לא היה מוכן לברר את התלונה. הוא רצה שאני אגיש תלונה חדשה, אבל כאשר אני מתלונן, אפשר לקבל את תלונתי ואפשר לדחות אותה, אבל לא להגיד לי מה לכתוב בה.
ואני, על פי ה”עצה” הנ”ל, הגשתי לנתל”ש בדיוק את אותה התלונה שהגשתי לשר, בלי לשנות פסיק, ואפילו עם שגיאות-הכתיב שבה, אם היו כאלה.
3. מכתבה מיום 30.4.2009 של הגב’ תמר שטיינר, ראש מטה השר, אינו אלא תשובת “אין לנו מה להוסיף” למכתבי המנומק מיום 16.4.2009 אל השר החדש, עם “הבטחה” מצידה כי “פניות נוספות בנושא לא תיענינה”, ול”ז’אנר” הזה אני אקדיש את פרק הסיום למכתבי זה.
4. ביום 10.5.2009 פניתי אל השר בהבעת משאלה לדחות את ההמלצה למנות את דבורה ברלינר כנשיאת ביהמ”ש המחוזי, תל-אביב-יפו, ולפעול עפ”י סע’ 7(4) לחוק יסוד: השפיטה על מנת להעיפה כליל מכהונתה השיפוטית.
מכתב-התודה של הגב’ שטיינר, מיום 12.5.2009, הוא לכל היותר אישור-קבלה מנומס, אבל לא תשובה עניינית ומנומקת של השר עצמו (וכבר התייחסתי לעיל למכתבי-תודה כאלה).
ד. למכתבך מיום 22.4.2010
1. כאשר אני פונה אל יחידות של המשרד, והן אינן עונות לי, הכתובת המיידית להלין על כך, ולדרוש שיענו לי היא שר המשפטים עצמו, שהוא המנהל האדמיניסטרטיבי העליון של כל יחידות המשרד, ועליו האחריות המיניסטריאלית לתיפקודן.
2. משרד המשפטים קיים מאז פרוץ המדינה, ולמעשה אף מראשית המנדט הבריטי על פלשתינה (א”י), וכנראה גם מהתקופה העותומנית. חילופי יועצים בלשכת השר אינם מבטלים את החובה לענות לפונים אל המשרד.
3. באשר למכתבי מיום 28.3.2010, כבר שמעתי דברים משונים רבים בחיי, אבל שאישור קבלה, בתוספת מילת-תודה, הוא “תשובה מקיפה” – עם כל הכבוד, עדיין לא שמעתי בכל ימי שני חיי.
אני תוהה אם הקרדיט שלך לאינטליגנציה שלי מועט כל כך.
על תשובות מסוגת “אין לנו מה להוסיף”, ו”כל פנייה נוספת בעניין לא תיענה”, אענה לך מיד, אבל תמהני על השימוש ב”תשובות” האלה שלך במקרה הזה.
תשובות כאמור מקובלות, לצערנו, לפניות חוזרות, כאשר הפנייה המקורית לא זכתה לתשובה עניינית או מספקת, אבל אני רק ביקשתי ממך לקרוא בעיון רב את שתי הפקסאות האחרונות במכתבי מיום 28.3.2010. את אכן קראת, וגם הוספת, אבל הוספת רק באופן חלקי, ומתוך הרגל אמרת גם ש”אין לך מה להוסיף”, וגם הבטחת שלא תעני לי עוד, וכו’ …
אז בואי נקרא יחד את שתי הפסקאות האלה, במכתבי אל השר:
נ”ב: בלשכת שר המשפטים, בלשכת היועץ המשפטי לממשלה ובלשכת פרקליט המדינה עשו מנהג שלא לענות למכתבים, וישנם מכתבים שלי הממתינים כבר כמה שנים לתשובה. אבקש לשלוף מהמחשבים את כל הפניות שלי, ולענות עליהן אחת-אחת. אם תהיינה פניות שלי מהתקופה שלפני הרישום הממוחשב שעדיין אקטואליות, לטעמי, אתייחס לכך בנפרד.
כמובן שאני לא מבקש ממך להתערב בעבודתם ובסמכויותיהם של היוהמ”ש ופרקליט המדינה, אבל אתה הוא המנהל האדמיניסטרטיבי שלהם, ועליך האחריות לכך שהם יפעלו עפ”י חובתם.
ראי את המודגש (במקור): השר מתבקש, בתור המנהל האדמיניסטרטיבי של לשכתו-הוא, של לשכת היוהמ”ש ושל לשכת פרקליט המדינה, ושל כל העובדים בהן, לדאוג שכולם יענו לי על כל המכתבים שלא נענו, ככל שאפשר לדלות אותם מהמחשבים של המשרד.
ומה את עונה לי? שאת לא יכולה יכולה להתייחס למכתבים מלפני זמנך במשרד.
אבל מי דיבר על יכולתך האישית? ומי מנע ממך להעביר את פנייתי למי שיכול להתייחס אליהם?
לפני שאבהיר מה אני דורש כעת, את מוזמנת לקרוא את שני הפרקים הבאים.
ה. על תשובות מסוגת “אין לנו מה להוסיף”, וכו’
התשובות האלה הפכו למכת-מדינה. אל תקחי את זה באופן אישי, כי את לא המצאת אותן, אבל אני הכרזתי מלחמה עליהן.
קראי, בבקשה, את מכתבי אל חה”כ אורי מקלב, יו”ר הוועדה לפניות הציבור של הכנסת, תחת הכותרת חה”כ אורי מקלב, יו”ר הוועדה לפניות הציבור: על הרעה החולה “אין לנו מה להוסיף”, ועל מגבלותיה השכליות של עו”ד קרן לזימי.
קראי שם, בבקשה, גם את המקרה הפרטי של קרן לזימי – כמה אופייני למשרד המשפטים.
אני מקווה שהפעם תתייחסי עניינית לכל טענותי, ואם יש משהו שאינו ביכולתך – שתעבירי למי שיכול.
ו. על רעה חולה נוספת בשירות הציבורי
לא פעם אנחנו נתקלים בפקידים בשירות הציבורי, שאינם משפטנים, אשר מתווכחים עם משפטנים הפונים אליהם, על עניינים משפטיים – במקום להיזקק לייעוץ המשפטי העומדת לרשותם בחינם.
אולי תסבירי לי איך שיר בן-גיגי מרהיבה עוז להתווכח עם משפטנים על עניינים שבמקצועם? כאשר היא נתקלת במילה “סמכות” – מונח משפטי טהור – מדוע היא לא מעבירה את הטיפול בנושא למשפטן כלשהו (גונב לאזני כי ישנם כמה כאלה במשרד המשפטים)?
ומה עם תמר שטיינר? האם היא משפטנית?
אני מקווה שאת לא תלכי בדרכיהן.
ז. מה אני מבקש היום
1. כיוון שפעלתי על פי עצתה של שיר בן-גיגי, והפניתי אל הנתל”ש את תלונתי אל השר מיום 6.3.2009, בעניין השופטים סלים ג’ובראן וגיליה רביד, אבל זה סירב לברר אותה – לא “ברר ודחה”, אלא סירב לברר – אני מחזיר את הכדור למגרשו של השר.
2. אני דורש כי השר יפעיל לאלתר את סמכותו ויקבע את מספר השופטים בבתימ”ש השלום ובבתיהמ”ש המחוזיים על פי שיקול דעתו הבלעדי, בלי לפזול אל משרד האוצר, או אל כל גורם אחר, להסכמתם;
3. אני דורש את תשובתו של השר עצמו על פנייתי בעניין מינויו של השופט דוד חשין כנשיא שני בביהמ”ש המחוזי, נצרת. אני מבקש התייחסות עניינית לא רק לעניין חוקיות המינוי הזה, אלא גם לטענה שהוא נעשה לא מטעמים ענייניים, אלא כדי לפתור בעייה פרסונאלית של חבר של דורית ביניש.
4. אני דורש תשובה נפרדת לשאלה אם תשובתה של דפנה סעד, מיום 9.3.2010, שעה 1153, היתה על דעתו של השר.
5. אני דורש תשובה מדוע לא הייתה התייחסות של השר לפנייתי מיום 10.5.2009, לדחות את ההמלצה למנות את דבורה ברלינר כנשיאת ביהמ”ש המחוזי, תל-אביב-יפו, ולפעול עפ”י סע’ 7(4) לחוק יסוד: השפיטה על מנת להעיפה כליל מכהונתה השיפוטית.
אציין כי בהיות המינוי שלה כנשיאה כבר עובדה קיימת אין כדי למנוע הליכים עפ”י סע’ 7(4), ודרישתי זו עומדת בעינה, על נימוקיה.
6. אני דורש תשובה עניינית לכל אחת מפניותי אל כל היחידות במשרד המשפטים, בעבר ועד היום, ככל שאפשר לדלותן מהמחשבים של המשרד.
7. אני דורש להפסיק את תשובות “אין לנו מה להוסיף” על פניות חוזרות אשר יש בהן תוספת למה שנאמר בפניות קודמות.
8. אני דורש בכל מקום שמתעוררת שאלה משפטית בפנייה אל גורמי המשרד, הדבר יועבר לטיפולו של משפטן, אשר יחתום אישית על התשובה לפונה.
9. אני דורש לקבוע כי היחידה לפניות הציבור במשרד המשפטים תשמש רק גורם מקשר בין הפונה לבין גורמי המשרד הרלוואנטיים, לא תטפל במהותם של הדברים ולא תפנה את הפונים למשרד המשפטים אל גורמים אשר מחוץ למשרד.
10. אני דורש שהשר יוציא הנחייה לכל יחידות המשרד לפיה כל פנייה אל בעל סמכות סטאטוטורית תיענה בחתימתו, ותוך המועד שנקבע בדין.
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד
העתקים:
הפרופ’ יעקב נאמן, שר המשפטים
חה”כ מיכאל איתן, השר הממונה על פניות הציבור
חה”כ יואל חסון, יו”ר הוועדה לביקורת המדינה, הכנסת
חה”כ אורי מקלב, יו”ר הוועדה לפניות הציבור, הכנסת
חה”כ דוד רותם, יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת