ב”ה

רצח עם בדארפור – (2006)

בשנים האחרונות הופיעו בתקשורת הישראלית ידיעות אחדות על עשרות סודאנים שנכנסו לישראל שלא כדין דרך הגבול עם מצרים. מספר הסודאנים השוהים בישראל שלא כחוק אינו ידוע במדויק, אך בידי משטרת ישראל עצורים כ-50 סודאנים שדינם צריך להיות מוכרע בזמן הקרוב. שאלה זו הופנתה לבג”צ, שצריך להכריע האם להשאירם בישראל ולתת להם מעמד של פליט, או לשלוח אותם לכל מדינה המוכנה  לקלוט אותם. ככל הידוע ישנם עוד עשרות סודאנים השוהים במעצר מנהלי במחנות צבאיים מתוקף צו של אלוף בצה”ל שהורה גם לגרשם – מספרים אחרונים מדברים על כ-180 סודאנים השוהים בישראל שלא כחוק.

בפרוטוקול הישיבה של ועדת הפנים ואיכות הסביבה שנערכה ב-21 בנובמבר 2005, שדנה ב”הצעות לסדר היום (דיון מהיר): קבלת מעמד פליט לשוהים בלתי חוקיים”, נאמר על-ידי מיכאל בבלי מנציבות האו”ם לפליטים שרק ב- 2005 עברו כ-62 סודאנים את הגבול ממצרים לישראל. לדברי בבלי אף סודאני לא קיבל מעמד של פליט בישראל, כי לפי “החוק למניעת הסתננות” הם אזרחי אויב ובשל כך הם לא קיבלו מעמד של פליט. סנ”צ ארנה נחמני, יועצת משפטית במנהלת ההגירה ציינה כי “יש לנו כרגע 49 סודנים שאין לנו מה לעשות אתם. כלומר: הם לא מוכרים על ידי האו”ם, אי-אפשר להחזיר אותם למצרים, יש בעיה אתם והם כל הזמן מסתננים מהגבול”. בהמשך לדבריה מסרה נחמני כי רוב הסודנים מוחזקים ב”משמורת” – רובם מוחזקים בכלא מעשיהו וחלקם שוהים בקיבוצים.  

הבעיה עם הפליטים הסודנים מסובכת שכן ישראל חתומה על אמנה שאין להחזיר פליט למדינתו אם יש סכנה לחייו או חירותו. כל אדם כזה, חובה לשמוע אותו ולברר את העניין לאשורו. על כן, למרות שהם הגיעו דרך מצרים לא ניתן להחזירם למצרים, שכן אם זו תעבירם לסודאן הם צפויים לסכנת חיים וזאת משום שחלקם הגיעו מחבל דארפור שמערב-סודאן הנתון במלחמה עקובה מדם.  עניין זה קיבל משנה-תוקף בסוף דצמבר 2005 בעת שפליטים סודאנים הפגינו במחנה פליטים ארעי, שקם על אדמת מצרים, מול משרדי נציבות האו”ם לענייני פליטים שהוקמו לצורך הטיפול בהם. המפגינים דרשו מהאו”ם מעמד של פליטים שיאפשר להם לקבל ביתר קלות מקלט במערב. במהלך ההפגנה, המשטרה המצרית התעמתה עם המפגינים ובסופה נהרגו 25 סודאנים. נציבות האו”ם והמשטרה המצרית התנצחו ביניהן בשאלה מי אשם בהידרדרות שהביאה למותם של חפים-מפשע. האו”ם הודה לבסוף שאכן ביקש מהמשטרה המצרית לפנות את המפגינים, אך הוא ציפה שהדבר יעשה ברגישות המתבקשת לנוכח מצבם המיוחד של הפליטים הסודאנים שברחו מאימי המלחמה בארצם. 

סביר להניח שלא רבים בעולם שמעו על רצח-העם בדארפור או על אזור דארפור שמערב-סודאן. סביר להניח שמעט מאוד אנשים בעולם התעניינו בנעשה בדארפור בהשוואה, למשל, להתעניינות העולמית בפלסטינים וביחסיהם עם מדינת-ישראל. מעטים עקבו אחרי הטרגדיה האנושית שהתחוללה במערב סודאן – טרגדיה שהיתה רחוקה מהתקשורת ורחוקה מההתעניינות העולמית בדומה לטרגדיות אחרות המתרחשות ברחבי העולם, אך הן לא זוכות לסיקור בשל בעיית “תדמית” ויחסי-ציבור “לקויים”. 

הרקע לאירועים בדארפור והעמדה של מדינות-ערב 

העימות בדארפור, שהחל ב-2003, מתחולל בין השבטים הערבים הנתמכים על-ידי הממשלה הסודאנית לבין אפריקאים שחורים תושבי האזור מזה אלפי שנים. היחסים המתוחים בין שתי הקבוצות האלה החלו עם הפלישה של שבטים ערבים לאזור במאה ה-13. דארפור גם שימשה מרכז לסחר-עבדים, מה שתרם למתח נוסף ולפרץ של אלימות בין הקבוצות השונות לאורך שנים רבות. במהלך השנים האחרונות, שבטים ערבים פלשו לאזור בתמיכת הממשלה הסודאנית שגרמו דחיקתם של האפריקאים השחורים מהאזור. בעקבות כך, פרצו עימותים אלימים שלוו במעשי רצח, חטיפת ילדים ונשים והפיכתם לשפחות מין. מדו”חות שונים שחוברו בתקופה האחרונה עולה תמונה קודרת: במהלך השנים האחרונות כ-2 מיליון איש נעקרו מבתיהם, ומאות-אלפים אחרים נרצחו או גוועו ברעב וממחלות. הפליטים האפריקאים שמצאו מפלט בצ’אד השכנה, גם שם הם לא מוצאו מנוח; המליציות הערביות, המכונות הג’נג’אוויד (Janjaweed), רדפו אחריהם גם מעבר לגבול והן לא היססו להתעמת עם כוחות הצבא של צ’אד כדי לטבוח בפליטים ולאותת להם על הצפוי להם אם רק ישובו לחבל דארפור.

ועדת חקירה של האו”ם שהוקמה במטרה לבדוק את הנעשה בחבל דארפור המליצה על העמדת לדין של כ-50 חשודים בגין “פשעים נגד האנושות”, אך ממשלת סודאן הודיעה כי היא לא תסגיר את החשודים. העמדה של ממשלת סודאן השתלבה יפה בשתיקה שגזר על עצמו העולם, ובראשן אירופה, וכך סודאן יכלה להצהיר באפריל 2005 – בעידודו של העיתון המצרי “אל-אהראם” – כי “מי שעומד מאחורי האירועים האלה בדארפור היא ישראל”. וכרגיל במקרים כאלה, די באזכור המילה “ישראל” בתקשורת הערבית בהקשרים פנימיים או בינלאומיים כדי להסיט את תשומת-הלב הציבורית מבעיות פנימיות ואזוריות הנוגעות למדינות-ערב ויחסיהן עם מדינות אחרות.

המאמצים של סודאן להסוות את מעשיה בדארפור הגיעו לשיאם בעת כינוס הליגה הערבית שנערך בחרטום בירת סודאן במרס 2006. סודאן ביקשה תמיכה מצד מדינות-ערב האחרות לנוכח הביקורת שהוטחה בה על מעשיה בחבל דארפור. אולם, רק 12 מנהיגים ממדינות ערב השתתפו בכינוס האחרון מתוך 22 מדינות ערביות החברות בליגה-הערבית. ויחד עם זאת, הליגה הערבית והתקשורת הערבית העניקו תמיכה לסודאן – אם בשתיקה ואם בהדיפת הביקורת על מעשי הזוועה שנעשו כנגד התושבים האפריקאים של חבל דארפור. כך למשל, ב-2004 פורסם בביירות הדו”ח הקשה של ארגון אמנסטי על הנעשה בדארפור;  שגריר סודאן בלבנון טען, בעת פרסום הדו”ח, כי “רק שני מעשי אונס נרשמו באזור” וכי שאר המעשים המתוארים בדו”ח הם “המצאה של המערב”. העיתונאים הערביים שהיו נוכחים במקום פרצו במחיאות כפיים לשמע הדברים האלה. העמדה של מדינות-ערב בנוגע לאירועים בדארפור מראה בעליל כי כל מעשי-זוועה שנעשים בשם “הערביות” או בשם האיסלאם מקבלים הצדקה מוסרית מצד רוב הממשלות הערביות והתקשורת הערבית. גם עדויות על אונס כנשק פוליטי, חטיפת ילדים ונשים והפיכתם לשפחות-מין ורצח של עשרות אלפים חפים-מפשע לא הצליחו לזעזע את העיתונאים הערביים שנכחו במקום ואף לא את ממשלותיהם.

שינוי הדרגתי בדעת-הקהל העולמית

באפריל 2006, ממשלת צ’אד איימה לגרש את 200 אלף הפליטים שברחו לתחומה מחבל דארפור. איום זה בא בעקבות התקפה של מורדים שנערכה על עיר הבירה נג’אמנה, שלטענת ממשלת צ’אד המורדים הגיעו מסודאן השכנה ובשליחותה. צ’אד, הסובלת מבעיות פנימיות רבות, ניצלה את המשבר בדארפור כדי להסיט את תשומת-הלב הבינלאומית מבעיותיה היא שנבעו, בין היתר, מההפיכה הצבאית שהתחוללה ב-1990 בידי אידריס דבי – שנהפך לאחר מכן לנשיא צ’אד. התקפת המורדים על עיר הבירה והאיום על גירוש הפליטים אם לא ימצא פתרון למשבר בדארפור עד יוני 2006, עוררו את האו”ם, את ארה”ב ואת הארגון לאחדות אפריקה למצוא פתרון מהיר למשבר ההומניטרי שאיים לגלוש למדינות נוספות. במקביל לכך, ארגונים בינלאומיים, גופי תקשורת וסלבריטאים הוליוודיים החלו לפעול למען הפליטים ולמען הבאת הטרגדיה הזו לתודעה הבינלאומית.

סיום הסכסוך?

בסבב שיחות אינטנסיבי שנערך באבוג’ה, בירת ניגריה, במהלך החודשים אפריל-מאי 2006, הגיעו ממשלת סודאן ומרבית המורדים בחבל דארפור ל”הסכם שלום היסטורי” – לטענתם. כאשר ממשלת סודאן הודיעה על נכונותה להסכים לנוכחותם של כוחות או”ם כדי לסייע לחיילי האיחוד-האפריקאי בהשלטת השלום בדארפור, צץ לו לפתע אוסמה בן לאדן והורה למאמיניו להגיע לסודאן כדי להילחם ולמנוע את הגעתם של חיילי האו”ם לאזור. לבן לאדן יש זיכרונות נעימים מסודאן, שכן, שם הוא החל את פעילותו הטרוריסטית בתמיכת המשטר הסודאני מ-1991 והוא זה שהביא את ההפצצה האמריקאית המוטעית על סודאן ב-1998.

האם יש סיכוי לשלום בדארפור? השאלה הזו תישאר פתוחה, בשלב זה. אך, השאלה החשובה יותר היא מדוע העולם שותק כאשר מתבצע רצח-עם כמו במקרה של רואנדה או במקרה הנוכחי בחבל דארפור? או, במילים אחרות, האם שיקולים של רייטינג הם אלה שלמעשה שמשפיעים על ההתנהלות המוסרית או הפעילות ההומניטרית הבינלאומית? בתקשורת הישראלית וגם זו העולמית מרבים לציין את עולמנו כ”כפר גלובלי” אחד גדול, אך מסתבר, לעיתים קרובות מידי, שהמציאות הרבה יותר מורכבת מסתם מונח אופנתי חסר כיסוי. רק לשם השוואה, בישראל יש כ-350 משרדים של מערכות תקשורת זרות המעסיקות כ-800 עיתונאים המוצבים בישראל באופן קבוע. מערכות אלה מעסיקות עוד כ-1,000 עובדים מקומיים – ישראלים ופלסטינים. בנוסף לכך, מידי שנה מגיעים לישראל עוד כ-2,500 עיתונאים למשימות סיקור שונות על-בסיס זמני. מרבית העיתונאים האלה מסקרים כל אירוע שבו מעורבים פלסטינים וישראלים ללא שום פרופורציה לאירועים אחרים המתרחשים ברחבי-העולם, ובוודאי ללא שום פרופורציה לרצח-העם שהתרחש בדארפור שבמערב-סודאן.