על בן אבקולס
על בן אבקולס
|
משום מה, הצבעתו של גפני בעד מימון פעילותם של מלשינים, מוסרים ורודפים בישראל, שלא יכל להיות לה שום תירוץ, מכל כיוון, שיטה ותורה, שתסתכל בה, הזכירה לי את ספור ענוותנותו של זכריה בן אבקולס. אולי, אתם תבינו…
חורבן ירושלים
כולנו מכירים את האגדה המפורסמת על קמצא ובר קמצא. מכל האנשים המעורבים בסיפור זה חז”ל מאשימים דווקא את רבי זכריה בן אבקולס. נראה כי דווקא מן החכמים היה מצופה להתנהגות שונה בתכלית מהתנהגות החברה.
 |
|
קמצא ובר קמצאכאשר חז”ל נתקלו במאורע קשה הם עשו חשבון נפש על מה ולמה הגיע להם אותו האירוע. כך הם עשו בנתחם את הסיבות שהביאו לחורבן הבית: “על קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים, שאותו האיש שאוהבו קמצא ושונאו בר קמצא, עשה סעודה, אמר לשמשו: לך הבא לי קמצא, הלך הביא לו את בר קמצא. בא מצאו שהיה יושב, אמר לו: הרי אותו האיש שונא של אותו האיש, מה אתה רוצה כאן? קום צא! אמר לו: הואיל ובאתי הנח לי, ואביא לך דמי מה שאוכל ואשתה, אמר לו: לא. אמר לו: אביא לך דמי חצי סעודתך! אמר לו: לא. אמר לו: אביא לך דמי כל סעודתך! א”ל: לא. לקחו בידיו הקימו והוציאו. אמר: הואיל והיו יושבים חכמים ולא מחו בו, ש”מ שנוח להם, אלך ואלשין עליהם בבית המלך. הלך אמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים! א”ל: מי יאמר? א”ל: שלח להם קורבן, תראה אם יקריבוהו. הלך שלח בידו עגל משולש. בזמן שבא הטיל בו מום בניב שפתיים ויש אומרים בעפעפיים, מקום שבשבילנו הוא מום ובשבילם אינו מום. חשבו חכמים להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומים קריבים לגבי המזבח! חשבו להורגו, שלא ילך ויאמר, אמר להם רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו” (גיטין נה:-נו. האגדתא מתורגמת לעברית)
מי אשם?הנקודה שהכי בולטת לעין בספור הזה היא שחז”ל לא מפנים אצבע מאשימה כלפי הקיסר. הוא אמנם החריב את הבית אך הבית חרב כי אנו היינו לא בסדר. אם כן, מה היה החטא? מי הוא האשם בחורבן? כדי לענות על זה ננתח את האגדתא מבפנים. אנו מתחילים באיש העורך סעודה. בהמשך נגלה שחכמים ישבו באותה הסעודה, כלומר זו הייתה סעודה של אדם חשוב. אותו האיש יש לו אוהבים ושונאים, שזו מציאות לא נחמדה אך אם לא פועלים בקיצוניות היא לא אמורה להיות מזיקה, לפחות לא בטווח הקצר. חז”ל לא מגלים לנו את שמו של האיש, דבר זה מעיד שהתופעה היא תופעה כללית. אותו האיש הזמין את קמצא באמצעות שמשו אך אותו שמש מבולבל הזמין את בר קמצא שונאו של אותו האיש. נתאר לעצמנו את תגובתו של בר קמצא להזמנה, ברגע הראשון הוא היה כולו מופתע, המום מההזמנה הפתאומית של האיש שהוא בעצם שונאו. לאחר כמה רגעים נרגע והרהר בדעתו, אולי אותו האיש רוצה להתפייס איתי. הוא התכונן לסעודה, לבש את מיטב מחלצותיו, נכנס לאולם והתיישב על יד השולחן כולו מתוח ומחכה לפגישה עם אותו האיש. ברגע ששם לב לאותו האיש פרצופו החל לזרוח והוא התכונן לחבקו חיבוק חם של אהבה. אותו האיש לא הסס לרגע.. והתחיל לצעוק עליו כמו שלא צעק מימיו: ‘מה אתה עושה בסעודה שלי הרי אני שונא אותך, תצא בחוץ!’. אני חושב שלא קשה לתאר את הרגשתו של בר קמצא, כולו המום (בפעם השנית) ומושפל. בשקט לחש לאותו האיש: ‘בסדר אל תצעק אני רק אוכל אשתה ובסוף אשלם, רק אל תבייש אותי’. אותו האיש שוב לא הסס לרגע.. וסרב! גם כאשר בר קמצא הציע לשלם חצי מדמי הסעודה ואפילו את כולה אותו האיש לא היה מוכן לקבלו, השנאה בערה בעצמותיו. הוא לקחו בידיו וזרקו החוצה, לעיני כולם. בר קמצא חש בעלבון צורם בכל גופו במיוחד לנוכח חוסר התגובה של הקהל שכלל את חכמי ירושלים שנדמו בעיניו כנהנים מהמאורע. כאן הסיפור מתהפך, כעת תורו של בר קמצא לא למחול. הוא מחליט שאם האחד חטא ראוי לקצוף על כל העדה. הוא רץ לקיסר ומודיע לו שמרדו בו היהודים. הקיסר לעומת כולם דווקא כן מהסס. בר קמצא מציע לו אינדיקציה, תשלח ליהודים קרבן ואם לא יקריבוהו סימן שמרדו בך. הקיסר שולח ביד בר קמצא קורבן והוא מטיל בו מום בסתר. כאן הסיפור עובר לזירה של חכמים, חכמים מנסים להציל את המצב אבל ר’ זכריה בן אבקולס מונע מהם בתואנות של חששות למינהן. הסיפור מסתיים בקביעה המפתיעה: “אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו”. דווקא ר’ זכריה בן אבקולס הוא האשם הגדול בחורבן הבית לעומת כל הרעות החולניות של שאר הדמויות? ועוד, מדוע האשמה נטפלת דווקא למדת הענוותנות שזו בין המידות המוערכות בעולמם של חז”ל?! מה היה קורה אילו…לפני שנענה על זה ננסה לתאר רגע מה היה קורה אם הסיפור היה מתרחש אחרת, אם אותו האיש היה מסכים למרות הכל לקבל את בר קמצא לסעודתו. אני משער שבר קמצא היה רואה את זה בהערכה למרות הצוננות של מארחו. אולי בהמשך הוא היה מזמינו לסעודה משלו והקרח בכלל היה נשבר. אולם בגלל אותו סרוב אומלל הוחמצה ההזדמנות. ואם חכמים לא היו יושבים בשקט ומוחים על הפגיעה בבר קמצא ואולי אפילו היו עוזבים את הסעודה שמתנהגים בה ככה לבני אדם, האם גם אז בר קמצא היה נפגע עד עמקי נשמתו? סביר להניח שהמארח היה יוצא כאן הצד הנפגע, אולי אפילו הוא היה מהרהר בלבו על חומרת מעשיו. מה היה קורה לו בר קמצא היה מוחל על עלבונו ולא מנסה להתנקם בכל היהודים, תגובה שבכל קנה מידה היא חסרת פרופורציה. לבר קמצא היו הרבה נקודות זמן לחזור בו, במהלך היסוסו של הקיסר ובמהלך הדרך, אך הוא נשאר עומד על תקפו. ואחרון אחרון חביב, לו ר’ זכריה בן אבקולס היה פחות חושש לכל מיני חששות והיה מתיר להקריב את הקרבן או להמית את בר קמצא (שיש לו דין רודף כי הוא עומד לגרום למותם של ישראל) מחמת “פקוח נפש” שדוחה הכל, אולי הכל היה נמנע. החורבן בעצם נוצר משילוב מעשיהם של כל הדמויות בסיפור, דבר זה בא להדגיש שלו כל אחד מהם היה בוחר בדרך אחרת החורבן היה נמנע אך מכיון שלא עשו כן לכל אחד מהם יש אחריות לחורבן. מדוע אם כן רבי יוחנן מתמקד בר’ זכריה ותולה את האשמה דווקא בו ולא בשאר הדמויות שקשורות בצורה ישירה לסכסוך? דמותו של רבי זכריה בן אבקולסר’ זכריה בן אבקולס מוזכר בקשר למחלוקת אחרת בתוספתא: “בית הלל אומרים: מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין, בית שמיי אומרים: מסלק את הטבלה כולה ומנערה. זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה. אמר ר’ יוסה ענותנותו של ר’ זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל ” (תוספתא שבת (ליברמן) פרק טז הלכה ז). לדידנו לא חשוב כעת על מה הייתה המחלוקת, יותר מעניינת היא העובדה שר’ זכריה בן אבקולס לא היה נוהג לא כבית הלל ולא כבית שמאי אלא מחמיר משניהם. ושוב אנו פוגשים כאן מימרא שתולה את שריפת ההיכל בענוותנותו. על פי זה אנו רואים שלר’ זכריה בן אבקולס הייתה שיטה, הוא היה ראש קטן, או ליתר דיוק ענוותן, וכאשר הוא נתקל במחלוקת הוא היה מחמיר, בדיוק כמו אצלנו באגדתא. אולם הבעיה היא שחומרה זו מתעלמת מהמציאות שדורשת להקל מחמת פיקוח נפש. עמדתו של ר’ זכריה בן אבקולס מנעה ממנו לקחת אחריות בעת הצורך וזה גרם לחורבן הבית. אשמתו מועצמת בעיקר לאור העובדה שהאחריות הייתה מוטלת דווקא על כתפיו, כפי שאנו רואים שחכמים נשמעו לדבריו. אולם עדיין קשה להבין, הרי כל שאר הדמויות חטאו בחטאים מוסריים חברתיים של פגיעה באחר, מדוע אשמתו של ר’ זכריה גוברת על אשמת כולם? באיכה רבה קיימת הוספה מעניינת לסיפור ששופכת אור חדש על דמותו של ר’ זכריה בן אבקולס: “…אמר לו (המארח לבר קמצא) קום לך, לקחו בידו והוציאו, והיה שם ר’ זכריה בן אבקולס, והיה סיפק בידו למחות ולא מיחה…” (איכה רבה (בובר) ד”ה מעשה באדם אחד). אמנם ר’ זכריה היה מחמיר גדול אך דווקא על רקע זה בולטת האדישות שלו לדברים שבין אדם לחבירו. מדוע באמת ר’ זכריה לא מחה, מדוע דווקא בסיטואציה הזאת הוא עמד דום ולשונו נאלמה? אנו רואים בהמשך בסצנה של הדיון בהקרבת הקורבן שר’ זכריה חושש מכל מיני חששות של: “יאמרו..” כלומר מה שמפריע לו היא דעת הציבור. נראה שזה מה שהפריע לו גם לקום באמצע הסעודה בפני כולם ולהוכיח את המארח על התנהוגותו הקשה, שכן מה יאמרו אנשים על התנהגותו שלו. בהמשך, כאשר אנו מגיעים למקדש, לר’ זכריה בן אבקולס אין בעיה להגיד בפני כולם את חששותיו. קיים כאן עולם ערכים מעוות שבו בעולם שבין אדם למקום ר’ זכריה נוקט בחומרות מנותקות מהמציאות שבעצם גורמות לכל החורבן ולפגיעה בעם ישראל ובעולם שבין אדם לחברו ר’ זכריה מצטנף בפינתו, אינו משמיע קול הברה ונותן לכבודו של אדם להירמס אל מול פניו. ענוותנות כזאת שבאה על חשבונם של אנשים אחרים היא ענוותנות פסולה ונוראה. מכיון שר’ זכריה היה מחכמי ירושלים וממנהיגי הציבור דווקא מממנו מצופה שימחה ויתריע בשער העיר בפני עוולה. נראה שאת זה בא לבטא המום שבר קמצא הטיל בקורבן. הוא הטיל מום בעפעפיים ויש אומרים בשפתיים, כלומר הפגם התבטא בראייה ובדיבור. חכמים נמנעו מלראות את הרעה הציבורית וגם אם ראו לא הוציאו קולם עליה. קיימת כאן ביקורת נוקבת כלפי הנהגה דתית שמתעסקת רק ביחס בין אדם למקום ומזניחה את התחום של בין אדם לחבירו. וכבדבריו של בר קמצא: “הואיל והיו יושבים חכמים ולא מחו בו, שמע מינה שנוח להם“. אחריותה של החברהדמות נוספת שכדאי לתת לה תשומת לב היא קמצא. ע”פ הכותרת הוא חלק מסיפור האשמה של החורבן: “על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים…”, אך אין לו שום תפקיד בפועל בסיפור. יכול להיות שחז”ל מנסים להגיד שאותו המארח לא היה יכול לנהוג בדרכו לולי היו אנשים שמתחברים עמו. אותו קמצא לא בחל להיות אוהב של אדם כזה ובכך נתן לו לגיטימציה למעשיו. כך נוצרו מעמדות חברתיים סגורים הגוררים שנאה, שנאת חינם. לעיתים גם תמיכה פאסיבית בעוולה גורמת לחורבן. בהמשך הגמרא מובאת מימרא נוספת שמאפיינת את החורבן: “תניא, אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקב”ה את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף את היכלו” עולם של קדושה לא יכול להבנות על גבי חברה שהיחסים הבין-אישיים בתוכה הם עכורים כדברי ישעיה (פ”א, פס’ יא-יז): “למה לי רב זבחיכם יאמר ה’ שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי: כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי: לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה: חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא: ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו: רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע: למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה”. אין ספק לצערנו שעדיין לא נס לחו של חשבון הנפש של חז”ל.
|