בכתבה במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות (בתאריך 16 באפריל 2010) ראיין צדוק יחזקאלי את אלוף (מיל’) יצחק מרדכי בנושאים שונים. האלוף הזכיר בצמצום את השתתפות גדוד 890 בפיקודו בקרבות באזור החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים.

הסיבה לצמצום המיוחד בהתפארויותיו של איציק מרדכי נובעת מכך שהוא, “גיבור” החווה הסינית, התגלה מאוחר יותר כאחראי הישיר לאבדן 43 מחייליו ולפציעת יותר ממאה מהם.

ומעניין, כשנשאל מרדכי בראיון מה הדבר, שהכי קשה לו בהיסטוריה של חייו, לא אבדן חייהם של עשרות מחייליו ב”טרטור” 42 (ה”חווה הסינית”) הייתה תשובתו, אלא מה שהוא מכנה – “קו 302”. מרדכי בא חשבון בראיון עם שתיים, שהטריד מינית, על-ידי צירוף מספרן למספר האוטובוס בקו 300 ובתעלול חשבונאי של קופירייטר זריז חושב להפוך הכל לעלילה נגדו.

הגיע הזמן לעשות עם איציק מרדכי את החשבון הנכון, ולספר את האמת על חלקו במותם של עשרות מחייליו ובפציעתם של עשרות חיילים נוספים. כן, אסון מותם של חיילי גדוד 890 – במה שהיה קרוי אז ה”חווה הסינית” (התברר מאוחר יותר כמתג 42 בציר “טרטור”) – רשום על שמו של מרדכי, שחושב, כנראה, שבתעלול נוסף יצליח לנכס אותו לעצמו כהצלחה מסחררת וכמהלך לפתיחת חסימת הציר לתעלה.

נכשל לחלוטין במשימתו

ציר “עכביש” לכיוון תעלת סואץ – המרוחק מאזור הקרב יותר משני קילומטרים! – ש”נפתח” בהבל פיו של אלוף (מיל’) מרדכי, היה פתוח עוד לפני תחילת הקרב.

כניסת חיילי גדוד 890 של הצנחנים לקרב האומלל הזה תוארה בהרחבה בספריו של ד”ר אורי מילשטיין ובספרים נוספים שנכתבו על המלחמה. הכניסה הפגומה ונוהל הקרב הכושל היו באחריותו של סא”ל איציק מרדכי, המג”ד דאז. הוא והמח”ט אל”ם עוזי יאירי שלחו את חייליהם לקרב המיותר ביותר בהיסטוריה של מלחמת יום הכיפורים מבלי להציץ אפילו בתצלומי אוויר מעודכנים, שהיו זמינים באום חשיבה (“דבלה” – מפקדת המלחמה של פיקוד הדרום), אילו רק טרחו לקחתם.

משימתם המפורשת של הצנחנים הייתה לפתוח את ציר “טרטור” – הציר היחיד, שעליו ניתן היה להוביל את גשר הגלילים לתעלת סואץ.

התוצאה, שאיציק מרדכי חתום עליה בשתי ידיו, הייתה: גדוד 890 נכשל לחלוטין במשימתו.

לא רק שמרדכי לא הצליח לפתוח את הציר, אלא שמיד לאחר שנוצר המגע הראשון עם המצרים בשעה 0200 לערך, נפגע גדוד 890 אנושות. יותר מ-35 לוחמים נהרגו כמעט מיד, עשרות נפצעו (בסופו של דבר המניין היה 43 הרוגים ומאה פצועים); וכמה דקות לאחר שנפתחה אש התופת המצרית חדל הגדוד להיות כוח לוחם. האש, שהצליחו להפיק שרידי הגדוד מנשקם האישי ומכמה מקלעי מא”ג וממרגמות 52 מ”מ, לא הטרידה את המצרים יותר מדי.

במהלך אסוני נוסף, שלח איציק מרדכי את מחלקתו של חזי דחבש לאגף מימין. המהלך עלה בחיי חיילים נוספים. מתברר, שהאיגוף לקח את הניצולים לשום-מקום, והסתיים בבור גדול של פגז, או של פצצת מרגמה. בבור הזה שהה הכוח צמוד-צמוד למצרים, שישבו בגבעה ממש מעליהם, ואיימו לחסל את שרידיו.

מיד עם מכת-האש הראשונה חדל גדוד 890 מהניסיון לפתוח את ציר “טרטור”, והחל במלחמה קשה על חייו. התאג”ד, הסיוע הרפואי, התמקם לא הרחק מקו הלוחמים, טיפל בכמה פצועים שהגיעו אליו, ונאלץ להתקפל לאחור, כיוון שמיקומו לא התאים לטיפול בפצועים.

הגדוד התארגן, ופלוגת הרב”טים התחילה לפנות את הפצועים, שהיו פזורים בשטח, למקום שבחר אלי שורק, המ”פ – מקום שנקרא מאז ועד היום, “גבעת הפצועים”. במקום ריכזו חיילי הגדוד וקציניו כארבעים פצועים והרוגים. לא-מעט מהם נפצעו תוך כדי הפינוי עצמו. אגב, גם בחירת המיקום לריכוז הפצועים הייתה אומללה ביותר. ה”גבעה” הייתה ממוקמת בשטח פתוח, ולא הגנה על הפצועים. כתוצאה מכך, הרופא של גדוד שריון 100, שטיפל בפצועים, נהרג במקום.

כשעלה הבוקר, לאחר ניסיון התקיפה והחילוץ של גדוד טנקים 100 של אהוד ברק, שרק הוסיף לסאגה הרוגים ופצועים, שחלקם מצאו עצמם גם הם ב”גבעת הפצועים”, התפוצץ טנק מגדוד 100 ליד הפצועים ששכבו שם, ופצע שנית רבים מהפצועים.

החל משעה 0730 בבוקר, נדם שדה הקטל. פלוגת הסיור “במבה” חדלה מניסיונותיה, שלוו במעשי גבורה לרוב, לחלץ את חיילי הגדוד פצועים כבריאים, ולא נעשה שום מאמץ לחלץ את הרוגי הגדוד. מאותו הרגע, ויתר למעשה מרדכי על חילוץ הפצועים ועל חילוץ חזי דחבש וחבריו, שנותרו בבור ההוא עד אחרי 1500, כאשר כפסע בינם ובין מותם. ניסיונו של אחד מחיילי מחלקת דחבש לחבור לכוחותינו בכוחות עצמו, הסתיים במותו של החייל.

יש לזכור, כל אוגדה 162 עמדה לא הרחק משם – שלוש חטיבות שריון, שכבר הספיקו להשתקם אחרי הקרבות בשמונה בחודש; לא-מעט גדודי ארטילריה; וכמה פלוגות מנוגמ”שות, שיכלו להיכנס פנימה בחיפוי ארטילריה, שתרד על ראשי המצרים, כבר בשבע בבוקר (ולא כפי שנעשה הרבה שעות לאחר מכן, כשכבר היה מאוחר מדי לרבים מהפצועים ב”גבעת הפצועים”).

מרדכי וקציניו לא הצליחו להוריד ארטילריה בנוהל “קצין חי”ר מטווח” – דבר שדווקא חזי דחבש ויקי חץ (מפקד מחלקת צנחנים מנוגמ”שת מגדוד מילואי חרמ”ש 142 בחטיבה 217) הצליחו ללא הרבה בעיות, אבל העובדות חזקות מהסיפורים שסופרו מאז.

ב-0730 לערך לא נכנס כמעט שום כלי ישראלי לשטח, שבו שכבו מתי הגדוד ופצועיו; קבוצה של חיילים מגדוד 890; עוזי יאירי, מח”ט 35; אמנון ליפקין שחק, סמח”ט 35; קציני מטה חטיבה 35; איציק מרדכי, מג”ד 890; ועדה שלמה של סמג”דים מסביבו – יהודה דובדבני, למשל – ולא עשו דבר. הם חולצו לאחור מתעלת ההשקיה, שבה היו, על-ידי לוחמי “במבה”, והשאירו עלה תאנה בדמות שני קציני תצפית, בן-ציון עציון וגיורא איילנד. זה כל שעשה גדוד 890 לחילוץ פצועיו והרוגיו מהשטח.

שלוש כניסות לגיא ההריגה

בשעות הצהריים, לאחר ששמענו את קולו של חזי דחבש ברשת “ארד” – היא רשת חטיבה 35 – ובערוץ חירום חש”ן, יצא יקי חץ, המ”מ שלנו, רגלית לתעלה, העולה מ”טרטור” לכיוון “גבעת הפצועים”. חשבנו, שהקולות מגיעים משם. יקי וחבורת לוחמים הגיעו לקצה התעלה, והמרחק ממנה ל”גבעת הפצועים” היה גדול מדי, והשטח חשוף לחלוטין.

הם צפו במשקפת, ולא זיהו תנועה באזור הגבעה. לאחר שהיו כשעה שם, התרומם מישהו ממש שם, ועשה את דרכו לכיוון כוחותינו. מאיר לוי הגיע בשלום, וטוביה, החובש שלנו, טיפל בו. לוי סיפר, שיש שם לפחות עוד חייל אחד, בחיים, והוא דיבר עמו. בשעה זו מרדכי וכל סגל הגדוד נמצאו כבר באזור “עכביש” 55, וניסו להחזיר את הגדוד לכשירות. ומה עם הפצועים ועם ההרוגים? עד כמה שזה יישמע מוזר, הם פשוט ויתרו עליהם, ובמיוחד על חזי דחבש ועל חבורתו, שהיו חיים לגמרי.

דחבש חוזק בשחקן חיזוק פצוע, סגן אשר טל, סמ”פ מגדוד 100, שעמד בקשר תמידי עם גדודו. זה שלח נגמ”ש בפיקודו של סגן גדעון דבורצקי (מ”פ החרמ”ש שלו), ששלף את החבורה לאחר שעה 1500, והחזיר את הבנים האובדים של 890 לגדודם.

בשעה 1530 קרא יקי חץ לנגמ”ש שלו. הוריד את כול החיילים, והשאיר עליו שני מקלענים ואת סמל המחלקה, הנגמ”ש יצא בהנחיה ישירה של יקי לנהג (אני), והגענו לטנק השרוף. יצאנו לבדוק את הפצועים, והגענו למסקנה, שאין עוד חיים. חזרנו לאחור, כשבכל כניסה כזו, אנחנו ממלמלים את ה”קדיש” של עצמנו. נגמ”ש בודד בשטח השטוח והענק הזה.

יקי התעקש, שנותר שם מישהו חי, ועלינו להיכנס שוב. הפעם האש המצרית כל כך חזקה, עד שלא הצלחנו להגיע. יקי קרא אותנו אליו, ועלה לנגמ”ש לכניסה השלישית לשטח. ארטילריה ירדה בינינו לבין המצרים, והצלחנו לחבור לחייל הפצוע (גור-אריה-יהודה ששון, הידוע כ”גורי”) לא לפני שהסתערנו באש מקלעים על המצרים שעל הגבעה. אספנו את הפצוע, שחי עמנו עד היום למרות פציעתו הקשה. אחרון פצועי 890 פונה, ולא, ממש ללא יוזמה כל של מרדכי, או של מי מקציניו. הכל ביוזמה מקומית של יקי חץ.

חילוץ הצנחנים

תשאלו – מי פינה את הרוגי 890, ששכבו שם ב”גבעת הפצועים”, שהפכה לגבעת המתים? הם שכבו שם דוממים חלקם משעות הבוקר ב-17 באוקטובר, הביטו בעיניים ריקות מחיים לשמים הכחולים. האם הייתה זו יוזמה של מח”ט 35? של הסמח”ט? של מג”ד 890? של סמג”דיו?

לא, ממש לא: דוד גלזר, מפקד פלוגת חרמ”ש מחטיבת השריון 600, הגיע לאזור בשעות אחר-הצהריים המאוחרות למחרת (18 בחודש), ומצא לתדהמתו מצבור של יותר מארבעים צנחנים ושריונאים הרוגים. הדובדבן בקצפת היה סגן ישראל פרטוש מגדוד 100, שחולץ משם בחיים, יותר מ-36 שעות לאחר שעף מהנגמ”ש שלו.

כל החילוצים של גדוד 890 ושל מפקדת חטיבה 35, בוצעו על-ידי כוחות מחטיבות השריון 460, 217 ו-600. סיפור החילוצים הועלם מההיסטוריה. מג”ד 890 קיבל את עיטור העוז על “תפקודו בקרב”. כנ”ל – הסמג”ד יהודה דובדבני, שמתגאה בסרט של ניר טויב, רשומון החווה הסינית, שלא עזב את השטח עד שאחרוני הפצועים וההרוגים מהגדוד פונו.

נטישת החיים, הפצועים והמתים לנפשם על-ידי גדוד 890 ועל-ידי המג”ד מרדכי הייתה צריכה להירשם לדיראון עולם על לוחות השיש של מצבות המתים, אבל המג”ד לקח לעצמו את עיטור העוז, ועשה מהמקרה קרדום לחפור בו – קרדום כל כך מוצלח, עד שהאיש היה לאלוף שלושת הפיקודים, לשר הביטחון וכמעט לראש ממשלה בישראל.

סילוקים

אגב, את גור-אריה-יהודה ששון סילקו מגדוד 890. גורי עבר לפיקוד העורף אחרי שהבריא, והגיע לדרגת סא”ל. גם חזי דחבש, שפרסם את סיפור נטישתו בשדה הקרב, סולק מהגדוד.
אנחנו והמחלצים מ”במבה” לא זכינו מעולם להערכה, ואיש לא טרח להמליץ עלינו לצל”ש. לעומת זאת, הדרג הפיקודי של גדוד 890 המליץ על עצמו לעיטורים ולצל”שים למכביר.

וכאילו לא די בכך, מיד עם מינויו לסמח”ט 35, סילק מרדכי את ד”ר אורי מילשטיין מתפקידו כהיסטוריון הצנחנים. בדרכו מעלה וכדי להסתיר את הפקרת פצועיו, חייליו ומתיו, העדיף מרדכי, שלא יהיו היסטוריונים בסביבה …

איציק מרדכי מרבה להשתמש במשפחות השכולות כחומת מגן למחדליו. הגיע הזמן, שתדע כל אם עבריה, ששלחה את ילדיה לגדוד 890, את האמת.

אנחנו לעולם לא נשכח.

____________

הכותב, עוזי בן-צבי, היה שם.