ב”ה

 

 

 

אסור לעמוד בצפירות!

 

 

קריעה

 

אצלינו, היהודים, אומרים “קדיש”

 

אצלינו, היהודים, אומרים “קדיש”, לומדים משניות, לעילוי נשמת המת, צמים בימי אבל לאומיים ואין מציגים הצגות רחוב. האבל, אבל, ולא הקפאת זומבים על עמדם במחזה גרוטסקי.

 

המורדים בה’ לא יכתיבו לנו את ארחות חייהם בארצנו.

 

לידיעת כל שוחרי “אחדות ישראל”, כל הצלחה בכפיית מנהגיה הזרים והמוזרים של “המדינה” על הציבור, היא, מבחינתם, נצחון על מורשת-ישראל. והם גם צודקים! זה, אכן, נצחונם על היהודים. אין לזה שום קשר לאחדות-ישראל, לא לאהבת-חינם ולא לשום ערך חיובי אחר – זה הפיחות הזוחל ביהדות. הנכנעים לקפריזות השמאלניות מוותרים על עיקרים יהודיים לטובת אורח חיים מעוות ולגמרי לא יהודי, בתירוץ “אחדות ישראל”!

 

יום הקדיש הכללי אצל היהודים הוא עשרה בטבת, אין נוהגים בחודש ניסן מנהגי אבלות. וכאן קבעו המורדים את “יום השואה”, דווקא, בחודש ניסן, בתירוץ שהוא יום פריצת מרד גיטו-ורשה ומועד מתאים להאדרת מיתוס מרדכי אנילביץ, איש שמאל, כאשר, באמת, הוא ואנשיו הקימו את המחתרת שלהם בימיו האחרונים של הגיטו, שנים לאחר שמחתרת בית”ר פעלה בו.

כרגיל, שמו פס על מורשת ישראל, בהתאם ל – המדינה קודמת להלכה – אך שומרי המורשת, כדי להפגין אחדות ישראל, “חוגגים” עם “המדינה” את יום ציון “השואה”, ההצדקה היחידה לטענתם לישיבתנו כאן במקלט ב”פלסטין”.

 

האם חשבתם פעם על עומק טירוף משיחי ה”ממלכתיות” ו”אחדות ישראל”? מוכנים לקרוע את העם לגזרים, נותנים יד לחינוך הצבא לשנאת העם המרכיב אותו, שהוא גם שלוחו, מבצעים כאן, בארץ ישראל, בה צריך היה לקיים “לעולם לא עוד”, מדיניות נאצית למהדרין מן המהדרין, להכחדת כל סיכוי לקיום יהודי בארץ ישראל, וכל זה תחת מטריית “אחדות-ישראל” ל”מניעת קרע בעם..”. יש רק דרך אחת, אליבא חולי-הנפש, לשמר את “אחדות- ישראל”, והיא להתאחד עם הפושעים בפשעיהם!

 

קורעים את לב העם, קורעים את ארצו, קורעים את חייו, מהרסים ומחריבים כל חלקה טובה, בלי שום עכבות. ומפני שלחלאה הזו אין עכבות, נכנעים לה… זה, בדיוק, מה שקורה. לא קידוש ה’, לא צה”ל קדוש, לא אחדות-ישראל, לא שום דבר חיובי, יפה וטוב, רק כיעור ורוע, פשעים וחטאים, כשכל אלה מוצגים על ידי מאחיזי עינים כ”כס אלוק’ ממעל”. עושים כל דבר שהוא נגד רצון האלוקים, הכל, הכל נגד רצון האלוקים, וקוראים את כל הרוע הזה על שמו!

 

מחריבים, משמידים, מפחידים, משמדים את עם ישראל, למען אחדות עם חלאת-המין-האנושי. לא רק חלאת היהודים, אלא, כאמור, חלאת המין האנושי.

 

אבל בקאזינו

 

 

בלילות תשעה-באב, נהגו הם לרדת, בדרך יריחו, לקאזינו

 

הם אינם אומרים “קדיש”. רבים מהם קוברים את שלהם בקבורה חילונית, כדי שלא יצטרכו לנהל “טכס דתי”. לתשעה-באב, אבי אבות כל שואות ישראל, אין שום משמעות בעיניהם. יהודים יושבים על הקרקע, קוראים קינות, צמים בחירוף נפש, ערב ויום, ואילו הם יושבים בבתי קפה. ואז, הם, הם, מטיפים מוסר על אי עמידה בת שתי דקות לחילול זכר הקדושים – שהושמדו ב”שואה” ושנפלו ב”מערכות ישראל”, וליתר דיוק, במלחמות “ישראל” הסיזיפיות, כי זה רצונה של מדינת הדמים והזדון הזו. לנצח תאכל חרב, כי רק כך נוכל לשלוט לנצח בעם היהודי, שאץ רץ להציל, לנקות אחרינו את זוהמתנו.

 

בלילות תשעה-באב, נהגו הם לרדת, בדרך יריחו, לקאזינו, והציפו אותו, כשהם צובאים על שולחנות משחקי הקוביה…. כל הכיעור שבעולם היה בהתנהגות היהודונית הזו – זלזול עצמי, זלזול לאומי, חילול ה’, הזרמת כספים לכיסי ערפאת, שרון, גינוסר ושאר אשפת האדם, שוחרי “השלום”, אך בעיקר, שוחרי כסף – כסף סעודי, כסף האיחוד-האירופי, כסף ממדינות סקנדינביה, כספם של שטני כל העולם, שהחלאה הפונדק’ית, הביילין’ית, הפרס’ית, השרון’ית, מכרה להם את נשמתם, את עמם ואת מולדתם. בושה, בושה, בושה, שהם לא חשו, אבל, הבוז התהומי מצד הערבים היה שם. אבל, מה? הם עומדים בצפירה לזכר קרבנות פשעיהם, שלהם…

 

להוציא את אלה העוסקים בקידום אחידות-“ישראל” – “אחדות ישראל” ו”אהבת חינם” שלהם, דוחה עמידה בצפירה, חשוב יותר לרדוף אחרי ה”חרדים” ולצלם אותם, כשהם אינם עומדים… אולי התיעוד הזה יחזיר את ה”חרדים” בתשובה “ציונית”.

 

בל יעזו ה”חרדים” לעמוד בעת הצפירה, זהו חילול ה’, זו הצגת סרק. אל יאזינו לרבני “הציונות הדתית” ולהטפות “אחדות ישראל” שלהם, ההורסים כל חלקה טובה בישראל. הלוואי יכולנו להביא את כל עם ישראל להתעלם ממנהגיה המתועבים של המדינה הזו.

 

 

דגל המדינה –

 

הנפת דגל “המדינה”, גורמת חלחלה, כשאני רואה דגלי ישראל בישובי יש”ע, הכל בי זועק. המדינה נוצרה, מלכתחילה, בכוונה ובמטרה אחת – למנוע כל אפשרות של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. “המדינה”, שהוקמה בסימן הרצל ולא בסימן ה’, היתה כמעשהו של ירבעם בן נבט, שבנה שני עגלים לעבודה זרה, כדי להרחיק את היהודים מירושלים. כדי לשלוט שלטון בלי מצרים, שלטון חוטא ומחטיא, על עם ישראל.

 

“יום העצמאות”

 

בשבת עברה “מדינת ישראל” תחת חלוני

 

בשבת עברה “מדינת ישראל” תחת חלוני, מכונית, שני דגלי “ישראל” מתנפנפים עליה, מחללת שבת בפרהסיה. מסביבי מתחילים לפרוח הדגלים כפטריות לאחר הגשם. כל מחללי השבת, המנצלים את השבת לעבודה בגינה, לניקיון יסודי, לתלית כביסה, לניפנופי מנגל, מנפנפים, באדיקות, בדגלי “המדינה” שלהם. וזו בדיוק משמעותה של המדינה שהשמאל בנה, אין אחרת! סמל לנצחון הערב-רב על היהודים. רוב המנפנפים הם תינוקות שנישבו, הצלחתו הגדולה ביותר של בן-גוריון.

 

ואני ידעתי זאת כל חיי. הנורה האדומה לא נדלקה אצלי פתאם, עם הגירוש הראשון, ועם גרירת היהודים השניה, ולא עם החורבן השלישי, שגם הוא לא האיר עדיין את עיניהם של כל לובשי החולצות הלבנות אומרי ה”הלל” ב”יום העצמאות”. רבים מהם, עיניהם כבו לנצח במלחמתם למען הדגל המתועב הזה, שסימל את החורבן; הדגל שהתנוסס על חזותיהם של לובשי מדים שחורים ועל מצחיות כובעיהם של הברגים הקטנים. אלפים שנוצרו בפס ייצור של בית היוצר לשנאת ישראל, המדינה שהשמאל בנה. מי שחי כאן בימים בהם הרוצח הכריז על עצמאות הדיקטטורה שלו, ידע, כי לא לנער הזה התפללנו במשך אלפיים. ידענו שהנער הזה הוא ממזר סורר ומורה שיביא רק אסונות על העם היהודי, וזה בדיוק מה שעשתה ועושה מדינת הדמים והזדון הזו. רק רע כל היום.

 

אבל, כל מיני חכמים ונבונים שהתיימרו ומתיימרים לדעת את התורה, קבעו שהיום בו הכריז בן-גוריון, ימח שמו וזכרו, על עצמאותו להתעלל ביהודים, הוא חג קדוש, עליו גומרים את ההלל. טירוף! עד מתי?

 

“יום-העצמאות” הוא החג היחיד אותו חוגגים עוכרי ישראל, וזו העדות הנאמנה ביותר על טיבו; חגם של המורדים בה’, בעמו ובתורתו. יום הכיפורים – יוק. שבת – יוק. וכן כל שאר הימים הקדושים לעם היהודי. אלה מחוללים בפרהסיה, כדבר הנורמטיבי ביותר. כל נסיון להביא את תלושי-ישראל לאיזשהו מכנה משותף יהודי, מותקף כ”כפיה דתית”. אבל רמיסת כל קדשי ישראל על ידי “מדינת ישראל”, זה חופש הביטוי, זו דמוקרטיה, זה לגיטימי, להבדיל מ”חשכת ימי הבינים” של הדת.

 

חורבן עשרות בתי-כנסת, זה חיובי ונשפך כשמן הטוב בעצמות חלאת-המין-האנושי, אבל, שריפה עלומה של שטיח במסגד, או ציור ראש חזיר, הם פגיעה ברגשותיהם הדתיים של המוסלמים….

 

איסור על היהודים לנוע בכל מקום בארצם, ובעיקר לא בהר-קדשם, הוא חוקי, נורמטיבי, שמירה על הסדר הציבורי וכו’  

 

אבל, כאשר נמנעת מן המרצחים הנסיעה בכביש, בו נהגו לירות ביהודים, כבברווזים במטווח, הוא  “כביש אפרטהייד”.

 

לא “המדינה”, לא הצפירות המטומטמות שלה, לא צה”ל שלה ולא כלום שלה, החזיקו את העם היהודי חי וחיוני במשך אלפיים שנות-שואה, לא “המדינה” השיבה את היהודים לארץ ישראל, להיפך, המדינה שבדרך נעלה את השערים בפניהם, וליתר בטחון גם עודדה את השמדתם! המדינה הזו, הורתה ולידתה בחטאים ובפשעים שאין להם כפרה, בהפיכת העם היהודי לעפר ואפר. זהו תחביב שהמדינה אינה יכולה להיגמל ממנו – הפיכת היהודים לעפר ואפר.

 

יהודים נשרפים, ישובים נשרפים, בתי-כנסת, בתי-ספר, ישיבות…. הכל נשרף לאפר, ואת עם ישראל הופכים לעפר לרגלי כל הזבים ומצורעי העולם, שואפי השמדת ישראל.

 

מדינת “השלום”

 

זה לא המדינה, זו ההנהגה

 

אז איך מתרצים חולי ה”ממלכתיות” את הטירוף שלהם? כך – זה לא המדינה, זו ההנהגה. האם הכירו פעם הנהגה במדינה שהשמאל בנה, שלא שמה בראש סולם העדיפויות שלה את ה”שלום”, כלומר, את תכנית השלבים להשמדתנו? לא היתה כזו!! מעולם!

 

הרדיפה אחרי “השלום” היא, למעשה, הודאה באשמה. היהודים נטבחים כאן מסיבה אחת, הם יהודים, או נראים למרצחים כיהודים. כאשר אנשים משתוקקים כל כך ללחוץ לשלום ידים המגואלות בדמם, דמי חפים מפשע, כאשר היהודים מתחננים כל כך לשלום, הם אומרים, למעשה, האשמה בנו. הכל תלוי בנו. אפשר להגיע אתם לשלום, אנו צריכים רק למצוא את הדרך. האמת – הם מצאו את הדרך – ראו לעיל – הפיכתנו לעפר ואפר

 

העולם כולו נגדנו, לא רק בגלל האנטישמיות, אלא, בגלל ההודאה בחטאים שלא חטאנו, ובעיקר, כי העם הזה מובל על ידי חלאת המין האנושי, המסיתה את כל העולם נגדנו.

 

לראות את הדגלים המקשטים את בתי הכנסת של “הציונות הדתית”, לראות אלפי בני נוער יקרים, חוגגים את החגא הזה, הלב נשבר.