לשר מיכאל איתן, על חגיגת השחיתות בהוצאה לפועל (א)
לשר מיכאל איתן, על חגיגת השחיתות בהוצאה לפועל (א)
|
החזק את עצמך חזק
בעקבות מידע שהגיע – וממשיך להגיע – למערכת האתר של קימקא אנחנו פותחים בסדרת מכתבים אל חה”כ מיכאל איתן, השר המופקד על שיפור השירות הממשלתי לציבור, אשר כבר נכנס לתמונה – עוד לפנינו
שמחה ניר, עו”ד
4.4.2010
לכבוד
חה”כ מיכאל איתן
השר המופקד על שיפור השירות הממשלתי לציבור
ירושלים
נכבדי,
הנדון: זכויות החייבים בהליכי ההוצאה לפועל, במיוחד מול הזוכים שהם בנקים
הקדמה: אור על פינות אפלות
אני עוקב אחרי חלק מההתכתבויות בנושא הזה עם אישי ציבור, כולל אתך, אני גם שותף לחלק מההתכתבויות האלה, והרשה לי להאיר כמה פינות אפלות בתחום הזה, בעיניו של מי שעומד מהצד, כעיתונאי, אבל מכיר היטב את התחום הזה.
אציין כי איני מייצג איש בנושא הזה, זולת מצפוני הציבורי, וכן אוסיף כי איני מנהל, וככל הזכור לי מעולם גם לא ניהלתי, כל הליך משפטי או הליך הוצל”פ מול בנק כלשהו, וכל הליך כאמור בו מונה כונס-נכסים, כך שאני נקי לחלוטין מכל אינטרס בנושא, זולת האינטרס הציבורי.
אקדים ואומר: כאשר החייבים טוענים את אותן הטענות שוב-ושוב, ובכל מקום והליך אפשריים, ואיש לא מתייחס אליהן, כאשר איש מהמעורבים בפעילות הלא-תקינה הזאת לא נותן את הדין, זה עשרות בשנים, הרי זה בית-גידול לשחיתות גוברת והולכת, אפילו אם בימי-בראשית זה נבע מהאמונה הטהורה שהזוכה תמיד צודק, והחייב תמיד מתחמק.
כיוון שהנושא הזה הוא רחב ביותר, וכדי להקל עליך ועל עוזריך (וגם על עצמי), אשלח לך את החומר פרקים-פרקים.
פרק ראשון: איך מרמים את מחשב ההוצל”פ ושודדים את החייבים
אתחיל מדוגמה “מהחיים” – סיפורו של דף חשבון אמיתי (המספרים כאן מעוגלים, לשם הנוחיות):
תיק הוצל”פ נפתח על קרן חוב של 15,000 ש”ח.
ה”פצצה” הראשונה: “הגדלת חוב” ב-300%, תוך חודשיים וחצי
לאחר כמה תוספות “קטנות” (עד 3,000 ש”ח, ובסך הכל כ-5,000 ש”ח) באה ה”פצצה” הראשונה בתיק הזה: “הגדלת החוב בקרן” בסך 42,000 ש”ח – תוספת של כ-300% לקרן, חודשיים וחצי אחרי פתיחת התיק.
וזאת, כמובן, בלי משלוח אזהרה, כמתחייב עפ”י סע’ 7 לחוק ההוצל”פ.
נוקפים חודש וחצי נוספים, ולחוב מתווספים עוד כ-6,000 ש”ח, וכעת החוב כבר עומד על כ-68,000 ש”ח – כ-450% (!) מהחוב המקורי (דהיינו תוספת של כ-350% לחוב המקורי), אחרי ארבעה חודשים בלבד!
התאריך הבא: עשרה חודשים לאחר פתיחת התיק
בתאריך זה נרשמות שתי תוספות לחוב, המעלות את יתרת החוב -72,000 ש”ח.
בתאריך זה נרשם גם סכום נוסף, בסך 300,000 ש”ח, כאשר “תאריך התשלום” הוא חמישה חודשים קודם לכן, וה”פעילות” היא “הקטנת החוב …”.
האם אותם 300,000 ש”ח הם ויתור של הזוכה, כסף שהחייב הביא ללשכת ההוצל”פ לכיסוי החוב, או משהו דומה? לא, זהו כסף שב”כ הזוכה, בתפקידו ככונס-הנכסים שמונה ע”י רשם ההוצל”פ, קיבל ממכירת ביתו של החייב, בגין “קרן חוב בפתיחת התיק” – 15,000 ש”ח בלבד.
מדוע מוכרים את בית החייב בגין חוב זעום?
מדוע ממנים כונס-נכסים למכירת ביתו של החייב, כאשר החוב הוא רק 5% – חמישה אחוז בלבד! – משוויו של הבית?
כדי שב”כ הזוכה יוכל לגרוף – בנוסף לשכר טרחתו בתור שכזה – גם שכר טרחה נוסף, בתור כונס-הנכס – הכנסה נוספת שהיא פעמיים ויותר משיעור החוב כולו – ועשרים-שלושים פעם, אולי אפילו יותר, משכרו כב”כ הזוכה!
והנה, למרבה ההפתעה, במקרה שלנו, הכונס אציל-הנפש לא שריין לעצמו אפילו אגורה אחת שכר טרחה. מדוע ויתר הכונס על שכר-טרחה של 30 – 40 אלף ש”ח, אולי יותר? משום שזה “כסף קטן” לעומת מה שהוא יגרוף בפועל – 280,000 ש”ח.
ועל כך נדבר בהמשך.
ה”פצצה” השנייה: איך מרמים את המחשב?
מינוי ב”כ הזוכה ככונס הנכסים (כולל מכירת הנכס בסכום של 300,000 ש”ח) הוא, אגב, הנתון היחיד שאותו אנחנו למדים שלא מדף החשבון, אלא מתיק ההוצל”פ עצמו – תיק שהוא גלוי לעיני רשם ההוצל”פ בכל עת שהתיק מגיע אליו למתן החלטה.
כאשר נרשם בתיק תשלום כלשהו לזכות החייב, צריך הדבר להשתקף בהקטנתה של יתרת החוב, וכאשר הכונס מקבל תמורת הנכס תשלום העולה על יתרת החוב, צריכה להירשם בחשבונו של החייב יתרת-חוב “נגטיבית”, דהיינו סכום שיש להעבירו לחייב, כמצוות חוק ההוצל”פ, וכמצוות ההגיון והצדק.
וכאן – החזק את עצמך חזק בכיסא, כבוד השר מיכאל איתן! – באה ה”פצצה” השנייה: במקום לסמן מינוס (-) בצד הסכום, מסמנים סולמית (#), וכך מרמים את המחשב, המתייחס למספר הזה כאל גודל לא-מספרי, וממילא הוא גם לא מזכה את חשבונו של החייב.
אבל כדי להסביר את זה רושמים בטור ה”פעילות” את המלים “הקטנת חוב ללא יתרה מתאימה”, והתורה-שבע”פ של גורמי ההוצל”פ היא שזה סימון “לידיעה בלבד”… לא ברור לידיעתו של מי, ולמה, אבל המילה “בלבד” מראה שזיכוי חשבונו של החייב אין כאן.
ומה שברור עוד הוא כי מישהו המציא שיטה “כללית” לפיה אם התשלום עבור הנכס שנלקח מהחייב עולה על החוב, התשלום הזה יישאר מתחת לשולחן, וחובו של החייב יישאר בעינו.
ה”פצצה” השלישית: איך קוצרים את היבול?
כעת יש בידי כונס הנכסים סכום של 300,000 ש”ח, אותו הוא רוצה “לקחת הבייתה” (אחרי שיפריש לזוכה את החוב המקורי, ואולי “כמה לירות” נוספות, כדי שלא ישאל שאלות מיותרות), וכאן תבוא ה”פצצה” השלישית: הכונס מחליף כובעים, ובתור ב”כ הזוכה הוא מדווח על “הקטנת חוב” בסך 72,000, המתאימה בדיוק ליתרת החוב לאחר כל הניפוחים, ואינה כוללת את התשלומים שקיבל הכונס, וכך החוב “מתאפס”, והתיק “נסגר” מידית.
לכאורה הכל תקין: כיוון דקאמר זכין לו לאדם גם שלא בפניו, מותר לו לב”כ הזוכה “להקטין” את חובו של החייב, וכיוון שהחוב “מתאפס”, התיק “סיים את תפקידו”, ולכן אין טעם להחזיקו פתוח.
זה תקין רק “לכאורה”, משום שבעקבות ה”איפוס” וסגירת התיק איש לא ישאל עוד לאן הלכו הכספים, ואם החייב יבקש לקבל פרטים על החישובים שנעשו בתיק מאחורי גבו, ו/או להשיג על החישובים שבתיק, רשמי ההוצל”פ ידחו את בקשתו בנימוק ש”התיק סגור”…
אתה הבנת את זה, ברוך?!
איפה הכסף, או: מי מקומבן עם מי?
כעת אנחנו יודעים שני דברים:
האחד – החוב שבגינו נפתח תיק ההוצל”פ הוא 15,000 ש”ח, וגם אם נוסיף לו 5,000 ש”ח, “גג”, על אגרות, הוצאות, שכר-טרחה, רבית והצמדה, נקבל לכל היותר חוב של 20,000 ש”ח.
והשני – הכונס קיבל 300,000 ש”ח.
ונשאלת השאלה: לאן נעלמו 280,000 ש”ח?
בפאזל הזה ישנם שני שחקנים ראשיים: ב”כ הזוכה, שהוא גם כונס-הנכסים, ורשם ההוצאה לפועל, אשר בלי שיתוף הפעולה שלו הגניבה הזאת לא יכולה להתבצע.
וישנם גם שחקני-משנה: הזוכה, מחד, וכל עובדי מערכת ההוצאה לפועל, החל ממנהל לשכת ההוצאה לפועל (אשר לפני תיקון 29 לחוק ההוצל”פ נקרא “המוציא לפועל”), וכלה במנהל רשות האכיפה והגבייה, דוד מדיוני, (שהוא “מנהל לשכת ההוצל”פ הראשי”, של כל המדינה) ויועצותיו המשפטיות (ענת הר-אבן וענת ליברמן).
האם ייתכן שרשמי ההוצל”פ לא יראו מה שנעשה מתחת לחוטמם, וישתפו פעולה עם הכונס, בלי שיובטח להם הנתח שלהם?
האם ייתכן שבאי-כוח הזוכים (שהם, כאמור, גם כונסי הנכסים) יעבירו למרשיהם את כל הכספים הנשדדים בלי להבטיח לעצמם את חלקם-הם?
האם ייתכן שהזוכים יסתפקו בסכום החוב (ואם הם בנקים – גם בריביות המנופחות, נושא לדיון נפרד), ויתנו לבא-כוחם ליהנות מכל השמנת, בלי שאיש מהמנהלים לא ידאג למשהו לכיסו-הוא?
האם ייתכן שהחגיגה הזאת תתנהל בלי שהדרגים הבכירים במערכת (דוד מדיוני, שתי הענתות, חנוך דיכטר ואחרים) ישתפו פעולה ו”יעשו לביתם”?
אני מטיל ספק רב בכך, ולדעתי הגורמים הנ”ל – “כולם או מקצתם” – מתחלקים בשלל, וכיוון שכולם שותפים לדבר-עבירה, כל אחד מהם “מחזיק בביצים” את כל האחרים, כך שחגיגת-השחיתות תובטח לנצח.
מסקנת-ביניים: דרושה חקירה מקיפה
האמור במכתבי זה הוא, כאמור, רק פרק אחד בסדרה של פרקים שאני אעביר לך בהמשך, אבל די במעט שהבאתי כאן כדי להדליק את כל הנורות האדומות, ולהתחיל לחשוב על חקירה מקיפה של כל הנעשה בלשכות ההוצל”פ.
חקירה מקיפה – ע”י ועדת חקירה פרלמנטרית, ולא ע”י ועדת חקירה הממונית ע”י נשיא ביהמ”ש העליון, לפי חוק ועדות החקירה, משום שרשמי ההוצל”פ הם חלק מ”המערכת”, ולא ייתכן שראש המערכת יקבע מי יחקור את הנעשה בה.
חקירה מקיפה – ע”י פנייה אל היועץ המשפטי לממשלה, אשר יורה למשטרה להיכנס לעובי הקורה.
המשך יבוא
בפעם הבאה: כיצד מרמים את השר מיכאל איתן, את מוסדות הכנסת – ואת כל העולם.
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד