תחת הכותרת אביה של השופטת חנה פלינר ביקר את בית המשפט – וננזף, וכותרת המשנה ביהמ”ש הורה לעו”ד אבנר מנוסוביץ להגיש כתב טענות מתוקן לאחר שהשתלח בשופט שדחה תביעה שהגיש, מדווחת הילה רז (דה מארקר, 23.3.2010):

הרכב שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב ביטל באורח חריג דיון שאמור היה להתקיים בפניו והורה לעו”ד אבנר מנוסביץ להגיש כתב טענות מתוקן ומסוגנן לאחר שהשתלח בשופט בית משפט השלום שדחה תביעה שהגיש בשם לקוחה.

עו”ד מנוסביץ הוא אביה של שופטת בית משפט השלום בתל אביב חנה פלינר. השופטים קבעו כי “בבוא העת נידרש לנושא ההוצאות עקב ביטול הדיון היום”.

בהחלטתם כתבו שופטי המחוזי, ישעיהו שנלר, קובי ורדי ורות לבהר שרון כי “מערכת המשפט מתמודדת מול השתלחות בשופטים ובמערכת השפיטה. קשה למערכת להתמודד מול התרסות והשתלחויות אשר אינן נעשות בתוך כתלי בית המשפט. אולם, כעת שמדובר בבית פנימה, על בית המשפט לומר דברו ולא להשלים עם סגנון ותוכן שכזה”.

הגידו לי, בבקשה, שופטים יקרים: האם אתם בכלל יודעים מה זה “השתלחות”? לא, אתם לא יודעים. אם הייתם יודעים לא הייתם משתמשים במילה הזאת כאשר אתם-עצמכם משתלחים בעו”ד מנוסביץ. ואתם אכן השתלחתם בו.

ובאשר ל”התרסות”: מאימתי “התרסה” היא מילה גסה?

נניח ששופט לוקח שוחד, או דורש שוחד – האם אסור להתריס על כך?

טוב, זה לא אותו הדבר, אתם תגידו. “זה לא אותו הדבר” – מפלטו האחרון של הקשקשן המצוי, הגמד האינטלקטואלי, אשר לא מסוגל לבנות תזה אוניברסלית, אשר תתאים לכל הנסיבות שבעולם.

ועם כל הכבוד, ברגע שהסכמנו שמותר להתריס, אתם לא תקבעו את גבולות ההתרסה. אני רוצה להתריס על כך ששופט כותב בשגיאות. אני רוצה להתריס על כך שהעניבה של השופט לא הייתה ישרה. אני רוצה להתריס על מה שנראה לי ראוי להתרסה, כי זו בדיוק משמעותו של חופש הביטוי.

ומה פירוש “סגנון ותוכן שכזה”?

התשובה ברורה: אם השופטים היו מדברים רק על ה”סגנון”, הם היו שמים עצמם ללעג, כי בדברים שאמר מנוסביץ, הגם שהיו קשים, לא היה שום רבב “סגנוני”, והציבור מכבר מכיר בעל-פה את ההתרסה באיזה סגנון אדוני מדבר, ומרוב שימוש בה, אף אחד כבר לא מתרשם ממנה.

ואם היו מדברים רק על התוכן, גם אז היו השופטים שמים עצמם ללעג,  מתברר כי בתוכן עצמו אין שום דבר פסול. כפי שנראה בהמשך, ה”תוכן” הזה אין בו שום אמירה עובדתית, וכל-כולו פרשנות מוצעת לפסק-הדין עליו מנוסביץ ערער.

אז אומרים “גם סגנון וגם תוכן” כדי ששני הצולעים האלה יתמכו זה-בזה, או, כמו שאמר וויליאם שייקספיר:

Doubtful it stood;

As two spent swimmers, that do cling together

And choke their art.

(Macbeth: Act 1, Scene 2)

 

 

וממשיכה הידיעה:

השופטים הוסיפו כי “מקובל עלינו כי רשאי צד להשיג על החלטות בית המשפט קמא, אולם חייב לעשות כן בסגנון ראוי ומבלי להשתלח בבית המשפט קמא”.

תודה רבה, כבוד השופטים, שאתם מרשים לנו, ברוב טובכם, להשיג על החלטות בית המשפט קמא, ואתם גם מודים שזה “מקובל” עליכם. מה היינו עושים בלעדיכם!

אלא מאי? ה”מקובל עלינו” הזה בא לא כדי להסיר ספקות באשר לזכותם של בעלי דין להשיג על החלטות של בתי המשפט, אלא כ”קולב” לתלות עליו את ה”אולם חייב לעשות כן בסגנון ראוי ומבלי להשתלח בבית המשפט קמא”.

הנה, שוב הסגנון … ושוב ה”מבלי להשתלח”.

מזל שהם לא קשקשו, כמקובל, גם משהו על סגנון “בוטה”, ויש לי הרגשה עמומה שההשתלחות שלי במשתמשים במילה הזאת בלי להבין את משמעותה מתחילה להניב פירות.

כן, אני משתלח – ואמשיך להשתלח – בכל מי שמשתמש במילה “בוטה”, בלי לחשוב למה הוא עצמו מתכוון.

ואני אמשיך להשתלח בשופטים אשר עושים מלאכתם רמייה.

ואמשיך להשתלח בשופטים אשר נושאים את שם ה”סגנון” לשווא.

כן, שופטים יקרים, ישעיהו שנלר, קובי ורדי ורות לבהר שרון, אני מרהיב עוז ומשתלח גם בכם, על כך שאתם משתלחים בעו”ד אבנר מנוסביץ.

כן, שופטים יקרים, השאלה אינה אם “השתלחות” היא מילה גסה או לא (והיא לא!) אלא אם ההשתלחות במקרה זה או אחר היא השתלחות מוצדקת, או השתלחות בלתי-מוצדקת.

ובמקרה הזה ההשתלחות שלכם במנוסביץ אינה מוצדקת, ולכן ההשתלחות שלי בכם מוצדקת גם מוצדקת.

וראו כמה אתם פחדנים:

בית המשפט נמנע בהחלטתו מלצטט פסקאות מעיקרי הטיעון שהגיש מנוסביץ לדבריהם “אך ורק מחמת כבודו של מנסוביץ”.

תסלחו לי מאוד: אתם פגעתם גם פגעתם בכבודו של מנוסביץ, ופגעתם בו “מתחת לחגורה”: הוצאתם את דיבתו רעה, כשאתם מנצלים לרעה את החסינות השיפוטית שלכם, בלי לתת לקוראי החלטתכם את האפשרות לדעת שמנוסביץ לא עשה שום דבר פסול, ואילו אתם דיברתם שטויות.

המזל הוא שהכתבת, הילה רז, טרחה וגילתה לנו את האמת על מה שמנוסביץ אמר בהודעת הערעור:

·         “בית המשפט הנכבד קמא סימן את המטרה עוד בטרם נורה החץ”;

ואני שואל מה החידוש שבטענה הזאת. לא רק שאנחנו שומעים אותה השכם והערב,, אלא שבמקרים רבים זה גם נכון. זה נכון כאשר השופט לא מתייחס לטענות שאינן מתיישבות עם התוצאה אליה הגיע. זה נכון כאשר השופט שם בפיו של בעל-דין טענה מטופשת – שאותה הוא כלל לא טען – כדי שיהיה לו מה “לדחות”. זה נכון כאשר השופט ממציא עבור בעל דין טענה לזכותו, כדי שיהיה לו מה “לקבל”, וזה נכון כאשר השופט קובע מימצאים עובדתיים אשר כלל לא נטענו, וגם אין להם שמץ של ראייה בתיק.

כן, יכול להיות שבמקרה המסויים הזה השופט קמא לא “סימן את המטרה עוד בטרם נורה החץ”, אבל ממתי טענה שגוייה מהווה עילה לדחות את המשפט, ולהורות לטוען אותה למחוק אותה מכתביו?

·         “לא יכול להיות שום ספק בכך כי בית המשפט הנכבד קמא כלל לא הבין וכי טעה בפרשנותו את העבודות” (צ”ל, כנראה, העובדות);

נו, אז אולי גם זו טענה שגוייה, ובמקרה הזה דווקא יכול להיות ספק בכך שבית המשפט קמא לא הבין, וכו’, או שלא יכול להיות ספק בכך שהוא כן הבין, וכו’, אבל זה בדיוק מה ששופטי הערעור הנכבדים היו צריכים לפסוק בו: האם בית המשפט הנכבד קמא הבין או לא הבין, טעה בפרשנותו את העובדות, או שלא טעה בה.

אבל אם שופטי הערעור הורו למערער למחוק את הטענה הזאת, סימן שגם הם “סימנו את המטרה, עוד בטרם נורה החץ”, ומה להם כי ילינו על כך שאחרים נוהגים כמותם.

·         “אין להימנע מהרושם, כי בכל הכבוד לבית המשפט הנכבד קמא בכתיבת הסיפא של פסק הדין אצה לו הדרך והוא עובר ברפרוף ובהינף קולמוס על כל התביעות והסכומים שהובאו על ידי המערערות בכתב התביעה שלהן וצר לציין כי אפילו תוך כדי הבעת זלזול במערערות ובבאי כוחן”;

נו, ומה החידוש, ומה ה”גסות”, בטענה ששופטים עוברים “ברפרוף ובהינף קולמוס” על טענות, תביעות, סכומים וכו’, או שהם “מביעים זלזול” בבעלי דין ובבאי כוחם – דבר של יום-ביומו במקומותינו?

ושוב: יכול להיות שהרושם של מנוסביץ שגוי, אז תקבעו, שופטים יקרים, שהוא שגוי, ואל תגידו לנו מה לטעון, כי זו סתימת-פיות פשוטה כמשמעה.

·         “קשה להעלות על הדעת כי בית המשפט הנכבד קמא לוקה באי ידיעת עקרונות היסוד של דיני החברות, ועם כל הכבוד סביר יותר כי אצה לו הדרך למתן פס”ד מבלי לבסס את הנימוקים הנכונים והסיבות לדחיית התביעה”.

כן, גם התופעה הזאת מוכרת: לפעמים כאשר אתה שומע משהו שהוא, לטעמך, בלתי-נתפס, אתה שואל את עצמך (ולפעמים לא רק את עצמך): האם האיש הזה הוא אידיוט, או שהוא רק עושה את עצמו? לפעמים השאלה היא האם האישה הזאת היא אידיוטית, או מושחתת?

השאלה שהטרידה את מנוסביץ – ואותה הוא ביקש לשדר לשופטי הערעור הייתה אם בית המשפט הנכבד קמא “לוקה באי ידיעת עקרונות היסוד של דיני החברות”, או ש”אצה לו הדרך למתן פס”ד”, אבל כדי שלא יתריסו בפניו את ה“באיזה סגנון אדוני מדבר“, הידוע לשמצה, הוא שלל מראש את האפשרות שהשופט הוא אידיוט, ונתן לו ליהנות מההנחה המקלה עימו – שרק “אצה לו הדרך”.

וכדי שלא יביו שהוא “רומז” לאפשרות הראשונה  דווקא, הוא הוסיף “שחקן חיזוק” לאפשרות השנייה, הסבירה יותר, להצעתו:

ועם כל הכבוד סביר יותר כי אצה לו הדרך למתן פס”ד מבלי לבסס את הנימוקים הנכונים והסיבות לדחיית התביעה“.

ששופטים “לא מבססים את הנימוקים הנכונים והסיבות” לפסיקותיהם – זו רעה חולה שכבר אינה מפתיעה איש, ובוודאי שאיש לא יאמר כי טענה כזאת אינה טענת-ערעור לגיטימית, אבל כאשר מבססים עליה פרשנות לא-מחמיאה – זה כבר “מוקצה”.

ובמלים אחרות: שופטי הערעור מבקשים להגביל את חופש הפרשנות בעילה בדוייה של “סגנון ותוכן לא ראויים”.

ולא קשה להבין מדוע השופטים קפצו על רגליהם האחוריות: משום שעו”ד מנוסביץ דחק אותם לפינה כזאת שאם הם לא יקבלו את החלופה שהוא הציע להם (שלשופט “אצה הדרך”), הם ייאלצו לבחור בחלופה הפחות נוחה: שהשופט קמא “לוקה באי ידיעת עקרונות היסוד של דיני החברות”.

ואני, במקום מנוסביץ, הייתי מוסיף לחלופה שלישית חלופה גרועה עוד יותר: שהשופט קמא לוקה בחוסר יושר אינטלקטואלי, כי זה מה שצריך להגיד על שופט אשר “מסמן את המטרה עוד בטרם נורה החץ”.

אבל שופטי ישראל, ישרים בני ישרים, לא מוכנים שיאמרו עליהם שהם חסרי יושר אינטלקטואלי, כי במדינת ישראל, כידוע, קיים חופש-ביטוי מוחלט, ומותר לבקר את הכל – החל מנשיא המדינה, וכלה באחרון השי”ן-גימ”לים שבהיאחזות הנח”ל זרנוגה גימ”ל – רק לא את השופטים.

כי לגבי השופטים “זה לא אותו הדבר”.

שורש הרע

אהרן ברק טיפטף לנו השכם והערב את המנטרה כי “מותר לבקר את הפסק, אבל לא את הפוסק”. הוא לא היה הראשון בכך, כי, ככל הזכור לי, גם קודמו, מאיר שמגר, טיפטף את אותו הדבר, ואני לא בטוח שהוא “מייסדו ועורכו הראשון” של דבר-האיוולת הזה.

כאשר שופט מפרש חוק פלוני לטובת הנאשם כאשר הנאשם הוא ידידו הטוב, ולרעת הנאשם כאשר הנאשם הוא בוזגלו, אותי לא מעניין איזהו הפרוש הנכון, כל עוד שני הפירושים סבירים, והנושא הספציפי אינו בתחום התעניינותי. אותי מעניינת השאלה איך קיבלו לעבודה שופט כזה, ומדוע לא מעיפים אותו, היום, אתמול.

ועל כן, על חמתכם ועל אפכם, אני אבקר בראש ובראשונה את הפוסק, ולא את הפסק.

__________

המלצות היום:

“הביקורת ראוי לה שתהיה עניינית ולא אישית. … לגוף הפסק ולא לגוף הפוסק”: האמנם “אלמנטרי”, כבוד הנשיא?!